המציאות חזקה מכל תסריט: השחקנית והמחזאית רובי פורת־שובל עבדה על מחזה חדש, שעתיד היה לעלות בתיאטרון הלאומי הבימה רגע לפני שפרצה המלחמה תחת השם "תדע כל עם עברייה".
המחזה מתאר את צה"ל לפני פעילות צבאית, את הרמטכ"ל מכריז על מטרתו למוטט את חמאס ואת התהיות אם הכניסה לעזה תוביל למלחמה אזורית. אז כן, זה נשמע עכשיו מצמרר, אבל את הטקסטים האלה כתבה פורת־שובל הרבה לפני ש"חרבות ברזל" הפך למונח שגור בפינו.
"המחזה הוא אחד לאחד מה שקורה עכשיו, מה שאנחנו קוראים בעיתונים. הכל היה מלוהק, אבל אז, עוד לפני המלחמה, משה קפטן (המנהל האמנותי של הבימה - מ"כ) אמר שהוא מעדיף שנעלה קודם עם 'שידוך'. כנראה משהו מלמעלה התכוון לכך, וזה מה שיצא. יצא שכתבתי משהו כמעט נבואי, מפחיד, ועוד תימצא ההזדמנות להעלות אותו, אחרי שאשכתב את זה כמובן", היא משתפת בחיוך.
ב"שידוך", ההצגה החדשה שלה, שאותה ביים אלדר גוהר־גרויסמן, פורת־שובל משחקת לצד פיני קדרון, הגר טישמן, דוית גביש, יעל לבנטל, שירן הוברמן, טל קלאי ועוד. המחזה מתאר את ערב אירוסיה של בת הרב לבחיר ליבה. סודות אפלים מחייהם של הרב והרבנית החשובים בקהילה מאיימים לצוץ ולהיחשף, והרבנית, אמה של הכלה, יוצאת למסע אמיץ ומרגש לביטול השידוך, בניגוד לרצון משפחתה, קהילתה ואמונתה.
"לפני כ־15 שנים כתבתי את 'כתם לידה', מחזה שעלה בהבימה ונשארה ממנו רק המסגרת, ועכשיו, כרעיון של קפטן, ניגשתי לכתוב סיפור חדש", אומרת פורת־שובל. "אני רואה שינוי עצום בכל מה שקורה בחברה החרדית - להצגה הזאת באות נשים חרדיות ממאה שערים, דבר שלא קרה קודם".
איך הן מגיבות?
"הן מופתעות מאוד. הן לא יכולות להגיד נכון או לא, אמת או לא, אבל אחרי ההצגה הן הזמינו אותנו להעביר אצלן שבת. כשעשיתי את התחקיר לפני שנים, למחזה הראשון, בעלי, שהוא רופא, הכיר רופאה בבני ברק, שהכניסה אותי לשם. דיברתי עם אנשים, עד שהרב גילה שאני הולכת לעשות הצגה, ואז הן קיבלו הוראה לא לדבר איתי. כשיצאתי לדרך לא ידעתי מה אגלה, נקודת המוצא שלי תמיד היא מה הייתי עושה אם אני הייתי בסיטואציה כזאת, זה מה שמעניין אותי".
לא חששת שיבואו אלייך בטענות מצד המגזר?
"זה בעצם ההבדל - אחרי 'כתם לידה' עשו לי כמעט פולסא דנורא, סגרו בפניי את הדלתות, אסרו על נשים לדבר איתי או להכניס אותי הביתה. עכשיו השתנה משהו, יש ממש תהליך שהמלחמה הזאת האיצה, המון סרטונים של חיילים בכיפות סגורות, חרדים שאולי עדיין לא יכולים להילחם כי אין להם הכשרה אבל עושים המון דברים.
"בכלל, באולם יש המון גברים ונשים דתיים. גיליתי שהעם עצמו רוצה להיות חלק, להשתלב בתרבות, בצבא, בכלכלה, אבל המנהיגים שלהם מתמקדים בפוליטיקה, בכסף, בכוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו