עזה בצל הלבנון

האם המקרה של ישראל ב־1982 בלבנון עומד לחזור על עצמו בעזה? מבצע שלום הגליל נפתח בהסכמה ציבורית רחבה. בעקבות סבבי לחימה בקיץ 1981, שבמהלכם נורו מלבנון יותר מ־1,200 רקטות על יישובי הצפון, ממשלת ישראל השכילה להבין שלא ניתן להשלים עם המצב. תוכניות המלחמה יצאו מהמגירה, ושנה לאחר מכן העילה לתקיפה היתה ניסיון ההתנקשות בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בלונדון.

ממשלת בגין החליטה לשים סוף לטרור הפלשתיני מלבנון, וזכתה הן לתמיכת האופוזיציה, בראשות המערך של שמעון פרס ויצחק רבין, והן לתמיכת הציבור. רק מפלגת חד"ש עמדה מנגד וגינתה את המהלך. ב־6 ביוני 1982 נפתח המבצע הצבאי, בתקוות גדולות לחיסול הטרור וליצירת "סדר חדש" בארץ הארזים.

"טוב ונעים לחיות במדינת ישראל ולעבור גם רגעים כאלה", אמר ח"כ מרדכי בן פורת (מפלגת תל"ם) בישיבת הכנסת ב־8 ביוני 1982, היום השני למבצע, "כש־99.5 אחוז מהעם מזדהים עם הממשלה, עם הצבא ועם שירותי הביטחון. אלה ימים גדולים, שלא תמיד עוברים על העם הזה".

אבל ככל שהמבצע נמשך ויעדיו הפכו מעורפלים יותר, וככל שהמלחמה נראתה חסרת תכלית, כך שינו הציבור ונבחריו את דעתם. ממלחמה של הסכמה גורפת, מבצע שלום הגליל הפך לטראומה לאומית וזכה למטבע לשון - הבוץ הלבנוני. לבסוף יצאה ישראל מלבנון במאי 2000, 18 שנים אחרי הפלישה ההיא, אך לבנון מעולם לא יצאה מישראל.

מלחמת חרבות ברזל היא מהמוצדקות שישראל נלחמה מאז הקמתה. מציבור משוסע ומפולג, עם ישראל הפך מאוחד וחדור מטרה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס. המענה האזרחי וההתגייסות ההמונית לטובת המאמץ המלחמתי מצד אחד, ולשלומם של המפונים והחטופים מנגד, מייחדים ומאחדים אותנו בימים של משבר וחוסר ודאות. אך עד מתי?

השאלה מתחדדת מכיוון שאנו מתקרבים ליום ה־100 של המלחמה, ואין אופק לסופה. רוח התנופה של השבועות הראשונים פחתה, ונכנסנו לשגרת מלחמה. מדברים על מעבר לשלב ג' בלחימה, אבל שוכחים להסביר מתי היה שלב ב', ומה היו מטרותיו והישגיו.

וכך, הדיווחים על התקדמות צה"ל ברצועת עזה נשמעים אותו הדבר, ההישגים איטיים וקטנים והמחירים הכבדים מצטברים. ההצהרות המפוצצות על ריסוק חמאס וראשיו מתעמעמות, ובמקומן מתחילים לצוץ רעיונות בדבר גירוש מנהיגיו ושילוב מחבלי ארגון הטרור במנגנוני הרשות הפלשתינית.

אט־אט גם מתחילות ההפגנות נגד המלחמה. פה מרצה בכיר באקדמיה, שם במאי מפורסם. עכשיו הם השוליים הסהרוריים של החברה, אבל כמה זמן יעבור עד שהשוליים יתפשטו ויהפכו למרכז? ולבסוף, מהכרזות רבות רושם על "אף מתג חשמל לא יורם, אף שיבר מים לא ייפתח ואף משאית דלק לא תיכנס לעזה" - נותרנו עם כלום ושום דבר.

השאלה מתחדדת מכיוון שאנו מתקרבים ליום ה־100 של המלחמה, ואין אופק לסופה. רוח התנופה של השבועות הראשונים פחתה, ונכנסנו לשגרת מלחמה. מדברים על מעבר לשלב ג' בלחימה, אבל שוכחים להסביר מתי היה שלב ב', ומה היו מטרותיו והישגיו

ישראל שוב מגלה, בדומה למלחמות קודמות, שבשל הלחץ הבינלאומי, ובפרט האמריקני, היא צריכה להילחם עם עין עצומה ועם יד אחת מאחורי הגב. לרדוף ולהשיג את מחבלי חמאס, אבל על הדרך לתת להם את המזון והדלק לברוח או להשיב מלחמה. האם יש אבסורד גדול מזה?

כדי שלא נמצא את עצמנו שוב בסיפור של 1982, דרושה תוכנית אסטרטגית ברורה לעזה, וחשוב לא פחות - גם לצפון: מהם היעדים הברורים למלחמה בחמאס (לא סיסמאות ריקות מתוכן) ואיך מיישמים אותם, ומהו הפתרון לאיום שאיראן וחיזבאללה מציבים בצפון. התוכנית חיונית לא רק להפעלה נכונה של כוחות צה"ל, אלא גם לציבור הישראלי: לעורף, למפונים, לבעלי העסקים, לסטודנטים המגויסים ולכל מי שנמצא במעגל הלחימה מאז 7 באוקטובר. כל אלה - אנחנו, למעשה - רוצים לדעת לאן מועדות פני המדינה ואיזה מענה הממשלה מציעה לתושביה.

אם תרצו, תוכנית היום שאחרי חשובה לא רק כיעד אסטרטגי לעיצובה של רצועת עזה לאחר הניצחון, אלא גם לעתידה של מדינת ישראל.