דובר צה''ל :*קרבות פנים אל פנים; חטיבת גבעתי מעמיקה את התמרון בלב חאן יונס*  

גם הפגיעות בקרב לוחמי השריון הם נמוכים, ככה שהסרטונים של חמאס יורים על טנק ויש הבזק, לא עושה רושם על אף אחד, לפחות לא על כאלו שמבינים קצת.

השטח של עזה בחיים לא יכול לחזור לעזתים לאחר השואה שעשו לנו....

התאריך 7 באוקטובר חייב להיות צרוב להם בהקשר של הפסד עזה,הפיכתה לאבק ונכבה של פליטים למדינות ערב!

רק כך תשרוד פה במזרח התיכון....

אם נשמע לאמריקאים הנאיבים והצבועים שכבר שנים משחקים משחק כפול במזרח התיכון,אנחנו פשוט נושמד!

בפעם הבאה זו תיהיה התקפה משולבת של מחבלים שפשוט יפתיעו ויכנסו רגלית מעזה,לבנון,סוריה,יהודה ושומרון וקיצוניים מתוך ישראל

ולמען הסר ספק, גם לארצות הברית וכמו שאתה גם לרוסיה, נהרגים המון חיילים במלחמה.

במסגרת האפשרויות הקיימות, תוואי השטח ומטרות המלחמה, אנחנו פועלים בצורה הכי נכונה שאפשר.

באיזשהו שלב, אין לך מה לכתוב בצורה מאסיבית כזאת. אתה לא נלחם בסוריה או מצרים, אתה נלחם בתוואי שטח נורא מצומצם.

זה המחיר של מלחמת מנהרות ומלחמת גרילה.

מאז מלחמת ששת הימים ישראל תלויה בארה"ב בזירה הבינלאומית בכל הנוגע לבלימת לחצים, יצירת מרחב פעולה והגנה בפורומים כמו מועצת הביטחון של האו"ם. זה טבעו של עולם וטבע היחסים בין מדינה קטנה למעצמה. אולם בשנים האחרונות נחשפנו לתופעה מטרידה יותר: תלות באספקה שוטפת של תחמושת ואמצעי לחימה. בכך ישראל מאבדת את עצמאותה באחד המרכיבים הבסיסיים של קיומה. כל פעולה החורגת ממבצע קצר מחייבת תמיכה אמריקנית בחידוש מלאי החימוש והמשך הסיוע.

התופעה אינה חדשה אך לאור מאפייני המלחמה הנוכחית, לראשונה נדמה כי השלכותיה חמורות מתמיד. במידה והלחץ האמריקני יכפה הפסקת אש לטווח ארוך, מדובר בנזק אסטרטגי-קיומי שיהיה קשה מאוד לשקמו.

דו"ח מבקר המדינה משנת 2014 בחן את העצמאות הישראלית בתחום החימוש והביא ממצאים מטרידים. כך למשל, ציין המבקר כי כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה הבינה מערכת הביטחון את עומק הבעיה. "נוכח קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון השקלי בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה, חל צמצום של רכש אמל"ח לרבות תחמושת תוצרת ישראל" נאמר בדו"ח. בשל כך נגרמה

התדרדרות במצבן של חלק מתשתיות הייצור בתעשיות הביטחוניות; כושר הייצור צומצם; תשתיות ייצור התיישנו; קווי תחמושת כבדה בתעש וקו הייצור של תחמושת א' בתע"א נוונו בגלל היעדר הזמנות; "ונדרש זמן רב להתנעה מחדש של הקווים תוך השקעות ניכרות באמצעי ייצור" וכוח אדם"

התוצאה התבטאה בחוסר יכולת של התעשייה הישראלית לספק את דרישות צה"ל והגברת התלות באספקה אמריקנית. אך הלקחים לא נלמדו. המבקר ממשיך:

בשנים 2010-2008 נגרמו נזקים כבדים לקווי הייצור בתשלובת התחמושת הכבדה שבתעש, העוסקת, בין היתר, בייצור תחמושת לטנקים, תחמושת ארטילרית וראשי קרב"

לאור זאת הוקמו ועדות והתקבלו החלטות, אך למרות שצה"ל קבע כי "קיים צורך מבצעי לשימור קווי התחמושת הכבדה בתע"ש בשל הצורך להימנע מתלות באישורים של גורמים זרים במקרה חירום", כאשר נקבעו קווי הייצור החיוניים "לא נכללו קווי התחמושת הקלה והכבדה, לרבות אלו של ייצור תחמושת ב' וראשי קרב מסוימים". ב-2014 נחתם הסכם בין המדינה לתע"ש לרכישת מוצרים עד לשנת 2018, "נותן מענה חלקי בלבד לשימור קווי התחמושת הכבדה".

כך הלכה התלות והעמיקה. במאמר שפרסם אשתקד בכתב העת 'מערכות' מפקד זרוע היבשה האלוף תמיר ידעי, הוא ציין כיצד החמירה התופעה: "גם במהלך המבצעים הגדולים בעזה – "עופרת יצוקה" (2008–2009) ו"צוק איתן" (2014) נדרש צה"ל להשלמה דחופה של פריטי ציוד". עד כדי כך שסוגיית הסיוע החירום במהלך צוק איתן הפכה לשנויה במחלוקת פוליטית בארה"ב. כתוצאה' "ישראל, שמבקשת להקרין דימוי מעצמתי, נדחקה לפינה".

ומדובר לא רק במבצעים גדולים. לדברי ידעי, גם "אחרי כל מבצע מוגבל נגד האויבים החלשים יותר של ישראל – חמאס והג'יהאד האסלאמי (גא"פ) בעזה – נאלצת ישראל לפנות לממשל האמריקאי לקבלת סיוע מיוחד כדי להשלים את מלאי התחמושת שלה".

וכשהממשל יושב על הברז החימוש הוא קובע גם את מהלכי המלחמה. בעל המאה הוא בעל הדעה במובן הכי פשטני.

לרוסיה באהבה
למרות חסרונותיו הבולטים, מודל התלות האמריקנית עבד בעבר. ארה"ב מחזיקה בישראל ובמקומות נוספים מחסני חירום עם חימוש מגוון שנועד לשמש את כוחות צבא ארה"ב במקרה של הסלמה אזורית. על פי הסכמים עם הממשל המדינה המארחת, וישראל בכלל זה, יכולה להשתמש בחלק מהציוד במצב חירום. כך מחסני החירום האמריקניים הם במידה מסוימת מחסני חירום ישראליים המאפשרים מלאי זמין של תחמושת. דבר זה אפשר לחסוך כסף רב באחזקת מלאי עצמאי. אלא שכאשר אתה תלוי בגורמים רבים שאינם בשליטתך הכל יכול להשתבש די בקלות, וזה מה שקרה הפעם.

מטבע הדברים אין בידינו נתונים מדויקים על מלאי החימושים השונים של צה"ל וחיל האוויר. אבל מהמעט שפורסם, בעיקר בנוגע לפגזי ארטילריה, ניתן לקבל תמונת מצב בסיסית.

בינואר השנה, על רקע התמשכות המלחמה באוקראינה, התקבלה החלטה אמריקנית להוציא חימוש מישראל ולהעביר אותו כחלק מסיוע החירום לקייב. דיווחים ציינו את המספר של 300 אלף פגזי תותח בקוטר 155 מ"מ וחימוש נוסף. את האישור לכך נתנו חודשים ספורים קודם לכן שר הביטחון בני גנץ וראש הממשלה יאיר לפיד. במאי האחרון דווח על הוצאת התחמושת, וארה"ב התחייבה לשלוח פגזים באופן מיידי במידה וישראל תיקלע למלחמה.

ישראל הגיבה, כרגיל, לאט מידי ומאוחר מדי. ביולי פורסם על עסקה של משרד הביטחון עם אלביט לרכישת פגזי ארטילריה בסך של רבע מיליארד שקלים, שאספקתה תוכננה במהלך 2024. לפי המידע שפורסם ניתן להעריך כי מדובר בכ-40 אלף פגזים, בקצב ייצור של כ-3,300 פגזים בחודש.

.
המשך:

במלחמת לבנון השנייה למשל צה"ל ירה 200 אלף פגזים, בממוצע כ-6,000 פגזים ליום לחימה; במבצע צוק איתן נורו 35 אלף פגזים, כ-2,000 פגזים בכל יום של המבצע הקרקעי. קצב הייצור של אלביט העומד על כ-3,000 פגזים בחודש רחוק מלהשביע את הצרכים של צה"ל ליום לחימה אחד בגזרה אחת.

המשמעות ברורה: גם לאחר החזרת הייצור המקומי צה"ל תלוי באופן מלא באספקה אמריקנית. זו אחת הסיבות שהמבצע הקרקעי התעכב עם פרוץ המלחמה. ב-19 באוקטובר, כעשרה ימים לאחר הטבח בעוטף, דווח כי ארה"ב תשלח לישראל חלק מהמלאי שהועבר לאוקראינה וטרם נכנס לשימוש. החימוש הגיע ארצה רק ב-9 בנובמבר, בעיצומו של המבצע.

ארה"ב היא בעלת ברית נאמנה והתגייסותה להגנת ישראל מבורכת, אולם השאלה היא באיזה מחיר. מה ההשלכות של פיתוח תלות כזו באספקת הנשק האמריקני? מה עושים כאשר האינטרסים של הממשל בוושינגטון והממשלה בירושלים לא עולים בקנה אחד?

זו שאלת יסוד ביחסי החוץ של ישראל, אולם מה שהופך אותה לחמורה במיוחד היא רמת התלות שאנו מפתחים בציוד הבסיסי ביותר. על מנת לאפשר לצה"ל חופש פעולה אמיתי הוא חייב גם עצמאות חימושית עד כמה שניתן. במה שנוגע לתחזוקת מטוסי קרב וחלקי חילוף ככל הנראה לא יימצא תחליף לתעשיות האמריקניות; אך במה שניתן, חובה עלינו לפתח יכולת עצמאית. לפחות בנוגע לחימוש ארטילרי ופצצות חכמות זהו יעד אפשרי. כדי להשיג אותו יש כמובן צורך בתקציבים, ויש מאיפה לקחת. צה"ל עבר בשנים האחרונות לבניין כוח מוטה חיל אוויר, מודיעין וטכנולוגיה, ולשם הלכו גם חלקים גדולים מתקציבי הרכש וההצטיידות.

על רקע המחדל העצום של ה-7.10 נדרשת רביזיה מקיפה גם בתחום הזה. קצת פחות לסייבר וברזלים מעופפים, וקצת יותר לפגזים, פצצות וציוד בסיסי. זה לא סתם עניין של תיעדוף בין-חילי אלא עניין עקרוני של ביטחון הלאומי. צעד קטן לימ"ח, צעד גדול לעצמאות.

וגם חשוב לזכור שאנו מחויבים לדאוג לחייהם של החטופים ולחלצם בחיים.

אבל יהודים רחמנים בני רחמנים, שייך, ככל הניראה, למקום אחר ונחוץ יותר.

בשביל מוסר, ערכים, אמריקאים, או סיבות אחרות, זה לא מאד משנה.

ערך חיי אנשינו צריך להיות עליון, בטח ובטח לחיי העכברושים האנושיים בעזה, חמאסניקים או ״בלתי מעורבים״ שמחזיקים רקטות ליד מיטת תינוק, חטופים בעליית גג, או סתם בוחרים בהנייה לאיש השנה שלהם.