''היו דפיקות בדלת, חשבתי שאולי תומר הפתיע. ואז ראיתי 3 אנשים במדים''  

כשעל צווארה תליון של חטיבת גולני, מקבלת אשירה גרינברג את מאות האנשים שזורמים לבית בקיבוץ אלמוג כדי לנחם אותה על מותו של בעלה, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שנפל בקרבות ההרואיים ברצועת עזה כשהסתער לחלץ את חייליו שנקלעו למארב מחבלים.

הם נפגשו כשהייתה בת שירות לאומי, ותומר הגיע עם פקודיו לסיור במצדה. "הייתי מדריכה בעינות צוקים, ותומר היה מ"מ בגדוד 12", סיפרה אשירה. "כשהוא הגיע הוא אמר לחבר שלו 'היא צעירה ובטח פחות חופרת'. תומר היה שקט ומופנם וכמעט לא החלפנו מילה, אבל הוא סימן אותי, דיבר עם חבר משותף ויצאנו לדייט ראשון בתחנה המרכזית בירושלים. התאהבתי בו כי הוא היה שונה ממני, וזה תפס אותי".

החיים לצד איש צבא לא היו פשוטים. "הייתי פוגשת אותו, מפתחת פרפרים בבטן, מתלהבת, ואז עוברים שבועיים וכבר שכחתי אפילו איך הוא נראה", נזכרת אשירה. "אבל למרות הקושי, הזמן שלנו ביחד היה מזוקק לדברים הכי טובים. כל החלטה לגבי עתידו הצבאי הייתה משותפת. בכל קידום הוא אמר לי 'זו חתימה לכמה שנים, מה שאת רוצה אני עושה', ואני תמיד זרמתי. העבודה הזו מסוכנת, אבל אם הוא היה משתחרר הוא היה הולך לשב"כ או לימ"מ וזה לא היה משנה כלום".
Ad

בשבועות שקדמו ל-7 באוקטובר תומר כמעט לא היה עם המשפחה. יחד עם פקודיו הוא פעל בהפרות סדר בגדר המערכת בעזה. "כל יום שישי הוא היה קבוע בגזרה, זו הייתה השגרה מרגע שהם תפסו את הקו. ב-6 באוקטובר הוא ישב דרוך ולא הבין למה לא מתקשרים אליו, איך אין שום אירוע בגדר. זה היה מאוד מוזר, כי במשך חודשיים הוא היה בהקפצות בלתי פוסקות ותמיד נשאר בכוננות נסיעה לדרום. זה היה שקט מלחיץ.

"הלכנו לארוחת שישי ראשונה אחרי חודשיים שתומר לא היה בבית, והוא אמר שאולי הולכת לפרוץ מלחמה, שמשהו רע עומד לקרות. בשבת ב-06:30 בבוקר תומר קיבל שיחה והקפיצו אותו לגזרה, העבירו לו מידע, ובתוך דקות הוא היה מוכן ועמד בכניסה לשביל המוביל לבית ונפרדנו. אמרתי לו 'אני לא מתקשרת ולא שולחת הודעות כדי להשאיר לך קו פנוי, תתקשר כשתוכל', שישמור על עצמו ושאני אוהבת אותו. הבנתי שזה שונה מכל הקפצה. פתחתי טלוויזיה וראיתי מה קורה. הפסקתי לנשום כי הבנתי לאן תומר הלך ועם מה הוא יתמודד".

בני הזוג נפגשו שוב רק אחרי 50 יום. "הוא יצא ביום שישי, הייתי בסופר כשהוא התקשר אליי ולא האמנתי שזה קורה", סיפרה. "נפגשנו בבסיס הימ"מ שאליו הוא נסע לפגוש את החברים הלוחמים שלו. זה היה מפגש מקסים עם אנשים שאני אוהבת והם משפחה, אבל רציתי גם קצת זמן עם תומר. ארבל לא הניחה לו לרגע, והוא נהנה מכל רגע שהוא איתה ולא עזב אותה. לפני המפגש היא אמרה לי 'אמא, אבא הוא שלי, וכשרואים את אבא אני מקבלת חיבוק ראשונה'".

ב־17 בנובמבר תומר חגג את יום הולדתו תוך כדי הלחימה בעזה. "הצלחנו להעביר לו שני דברים: מעטפה עם ציור של ארבל, ועוגה שהוא אוהב שאני מכינה. זה הגיע ללב עזה. שלחנו הודעה מוקלטת לשלישה בתקווה שזה יגיע אליו, ואז היא התקשרה ואמרה שהיא יכולה להעלות את תומר בקשר הצה"לי ונדבר איתו בלייב. לשמוע את הקול שלו היה כמו לשמוע גשם אחרי שנת בצורת. הוא אמר בקשר 'קודקוד כאן שומע', וארבל צעקה לו 'תומר שומע', והוא ענה 'ארבלי מתוקה שלי'. היא איחלה לו מזל טוב וזו הייתה חצי דקה של אושר. ארבל יודעת שאבא שלה בחר להגן על המדינה".

בשבוע שבו תומר נהרג, אשירה חיכתה ליום רביעי. "היה אמור להיות יום מיוחד למשפחות גולני בקולנוע. המפגשים האלה עושים מאוד טוב. בסביבות 19:00 שלחו הודעה שהאירוע מבוטל, ואף אחד לא הבין למה. ראיתי חדשות ולא היה שום דבר. ב-21:30 שמעתי דפיקות בדלת. שאלתי את עצמי מי מגיע בשעות האלה, התפללתי בלב שתומר הפתיע והגיע בלי להגיד לאף אחד. פתחתי את הדלת וראיתי שלושה אנשים עם מדים. הכנסתי אותם הביתה ושאלתי אם כדאי לי לשבת. הם אמרו שכן. וככה הסיפור של תומר נגמר".

המשימה הקשה שעוד הייתה לפניה הייתה לבשר לארבל שאבא לא יחזור. "החלטתי לא לספר לה באותו לילה. למחרת שלחתי אותה לגן ואני הייתי בהלוויה. אחר כך חיכיתי לה בבית, הכנתי לה שוקו ועוגיות, ואמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה על משהו עצוב שקרה לאבא. אמרתי לה 'ארבלי, אבא מת, הוא לא חוזר'. היא הסתכלה עליי ואמרה 'מה זאת אומרת? אבא חי, אבא חזק'. אמרתי לה שעכשיו זה רק אני והיא. היא אמרה 'אני רוצה לראות את סבתא ולהגיד לה שאבא מת', ואז ידעתי שהיא מבינה מה קרה".

עכשיו אשירה מתמקדת בעזרה למשפחות אחרות. "לפני כמה ימים שלחתי הודעה לקצינת נפגעים וביקשתי את רשימת החיילים הפצועים מתחילת המלחמה. כשהבנתי שיש הרוגים רבים בחטיבה ועוברים בין הלוויות ורצים בין בית חולים אחד לשני, החלטתי לקחת על עצמי להיות חלק. זו הזדמנות לשלוח החלמה מהירה לכל הפצועים ולחיילים של תומר בפרט, וחיבוק עצום למשפחות השכול. לא כיף להצטרף למועדון הזה, אבל אני יודעת שאני מחובקת ולא לבד".