רופאים ללא גבולות: המומחים הבכירים שעזבו הכל והגיעו להתנדב בישראל

כבר בשעות הראשונות אחרי מתקפת הפתע בשבת השחורה הגיעו לחמ"ל משרד הבריאות עשרות פניות של צוותי רפואה שביקשו להגיע ולהתנדב. בסך הכל פנו כ־7,500 רופאים מחו"ל שרוצים לסייע, מהם 450 בעלי רישיון ישראלי, והיתר בעלי רישיון זר.

בין הפונים היו כ־4,400 רופאים מארה"ב, 1,000 ממדינות אירופה, 500 מקנדה ו־150 מאוסטרליה. רובם יהודים, אך יש ביניהם גם רופאים לא יהודים, כמו מומחי רפואה משפטית ממדינות שונות שהגיעו להתנדב בזיהוי הגופות. בסך הכל נקלטו עד כה 200 רופאים מתנדבים.

"סולידריות מרגשת ומחזקת"

"מדובר במומחים מאוד בכירים, בעלי שם בינלאומי, מנהלי מחלקות, שהיו מוכנים מהיום להיום לעזוב הכל ולהגיע", מספרת ד"ר שושי גולדברג, ראש מינהל הסיעוד במשרד הבריאות ומי שמובילה את נושא הרופאים המתנדבים.

"לבעלי רישיון ישראלי אין בעיה להגיע ולהתנדב, אבל רופא עם רישיון זר צריך לקבל הכרה בישראל".

"הקמנו צוות שנותן מענה לנושא הזה תוך 48-24 שעות. נעזרנו בעיקר במומחים מתחומי טראומה, הרדמה, כירורגיה וטיפול נמרץ שרלוונטיים לפציעות מהמלחמה".

"כעת אנחנו מתגברים את סורוקה בארבעה רופאי עיניים מתנדבים בגלל ריבוי פגיעות עיניים מרסיסים. לבית החולים ברזילי הגיעו עשרה מרדימים מתנדבים, לאור הגידול בפעילות חדרי הניתוח ולאחר שחלק מהמרדימים שם גויסו למילואים".

ארגון "נפש בנפש", המוביל בשגרה תוכנית להעלאת רופאים מארה"ב ומקנדה לישראל, הקים מאגר נתונים של רופאים יהודים מצפון אמריקה, שהביעו נכונות לסייע לישראל בשעת חירום.

הודות לשיתוף הפעולה בין משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, משרד הבריאות ו"נפש בנפש", הגיעו לישראל עד כה מעל ל־110 רופאים בהתמחויות שונות, ובמהלך החודש הקרוב צפויים להגיע עוד רופאים על פי הצורך.

טוני גלברט, מייסד־שותף ויו"ר "נפש בנפש" סיפר: "היום יותר מתמיד התמיכה במערכת הבריאות הישראלית ומציאת פתרון מיידי למחסור ברופאים הן קריטיות וחיוניות למדינת ישראל. זהו כבוד גדול להיקרא לדגל ולשתף פעולה עם משרדי הממשלה והסוכנות היהודית כדי לסייע לרופאים המגיעים ארצה".

שר העלייה והקליטה אופיר סופר אומר: "התמיכה, ההירתמות והסולידריות של אחינו היהודים בתפוצות בכלל, ובצפון אמריקה בפרט, בעת המלחמה מרגשות ומחזקות את מדינת ישראל".

יו"ר הסוכנות היהודית, אלוף במיל' דורון אלמוג: "התגייסותן של הקהילות היהודיות למען מדינת ישראל בשעה קשה זו מרגשת באופן מיוחד ומחזקת את כולנו".

הכניסה הקרקעית שינתה הכל

ד"ר סטיבן הרמן הוא מנתח בית חזה בכיר במרכז הרפואי מימונידס בברוקלין, ניו יורק. הוא גם מומחה בתחום ריאות ומחלות נשימה ומשמש פרופסור עמית לכירורגיית בית חזה בבית הספר לרפואה איקהן שבבבית החולים "הר סיני" ובשני בתי ספר נוספים לרפואה.

ד"ר הרמן התנדב במשך כשבועיים בבית החולים ברזילי באשקלון ולן באשדוד. הוא סייע לעשרות חיילים ואזרחים שלוחמים בגזרה הדרומית וישמח לדבריו לחזור להתנדב.

הוא נחת בברזילי וביצע ניתוחים קטנים. "ואז פתאום דברים השתנו", הוא מספר.

"הכניסה הקרקעית לעזה החלה - וכמעט מייד חדר המיון שלנו קלט חיילים פצועים, רובם מרסיסים או מכדורים שחדרו לגוף. היו גם פציעות קהות, כמו צלעות שבורות שנגרמו מנפילה, ועוד. בברזילי קיבלו אותי כחבר צוות כירורגי מן המניין ואני מודה על כך לד"ר גיל אוחנה, יו"ר מחלקת הכירורגיה שם".

ד"ר הרמן מציין שביקר לראשונה בישראל ב־1968 כסטודנט לרפואה. בנו היה בארץ במסגרת תוכנית "מסע", ואשתו, ציונית מילדותה, אף התלוותה אליו כשהגיע לישראל בהיותה נשיאת One Israel Fund, ארגון צדקה אמריקני. גם היא הגיעה להתנדב, עזרה בהבאת ציוד לסיוע ונפגשה והגישה תמיכה לניצולי מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר שפונו לירושלים.

השאירה בארה"ב שלושה ילדים קטנים

ד"ר אביגיל הנקין־וויי מוושינגטון די.סי היא רופאת חירום בבית חולים פייג' ממוריאל בווירג'יניה שהגיעה להתנדב במגן דוד אדום באשקלון.

"הגעתי דרך קריאה של ארגון 'נפש בנפש' והתנדבתי עם מגן דוד אדום ל־14 יום. עבדתי ב־13 משמרות עם צוותי האמבולנסים, כשכל משמרת היא 8 שעות, וגם ליוויתי את הצוותים במתן מענה לקריאות חירום." סיפרה.

"כשהיינו בין משמרות, מדי פעם הייתי מעבירה לצוותים הכשרות בנושאים כמו לקיחת צילומי אולטרסאונד בחירום בתנאי שדה, סיפרתי להם על מקרי אק"ג שונים ותסמונת מטבולית".

"במהלך קריאות החירום היה חשוב לי בעיקר לסייע בצורה הטובה ביותר לפרמדיקים - שהיו בעלי כישורים מרשימים וידע נרחב בעבודתם - אך לעיתים היינו מתדיינים על מה יכול לקרות למטופל ומהי הדרך הטובה ביותר לטפל בו, ולעיתים הייתי עוזרת להם בתהליכים מסוימים, כמו במתן עירויים תוך־ורידיים", סיפרה.

לדבריה, בתום ההתנדבות שקלה להישאר עוד, אך כאם לשלושה ילדים קטנים שנשארו בבית בארה"ב החליטה לחזור. "אני יותר מאשמח לחזור שוב אם הכישורים שלי יוכלו להיות לעזר, במיוחד עכשיו כשהעברית שלי השתפרה מאוד".

היא מספרת שקיבלה את ההחלטה להתנדב בישראל בשיתוף עם משפחתה. "אחד מערכי הליבה שלי שלקחתי מהיהדות הוא המחויבות לתיקון עולם. אני מאמינה שאם אי־פעם אדם מקבל בקשה לעזרה, והוא מסוגל להעניק את העזרה הזו, עליו לעשות כל מה שביכולתו כדי לבוא ולעזור".

"כשהתחייבתי לנסיעה הזאת, המצב בשטח היה לא ברור. ישבתי עם המשפחה שלי ודיברתי איתם והסכמנו שאם אתה יכול לעזור ולהפחית את הסיכון לאנשים רבים אחרים, זה שווה את זה".

רופא צבאי מומחה שנלחם גם בדאעש

ד"ר אנדרו גריפין דו הוא מתמחה ברפואת חירום במרכז הרפואי קונמו ממוריאל בג'ונסטאון, פנסילבניה, ולשעבר סמל צוות בצבא ארה"ב.

"הייתי רופא מתנדב במחלקה לרפואה דחופה (מיון) באיכילוב, עזרתי להדריך צוותים רפואיים איך להתמודד בצורה טובה יותר עם אירועים רבי נפגעים וטיפול בפציעות צבאיות. בנוסף, חברתי לצה"ל בתרגילים רבים בשטח ובבסיסים, והצלחתי להביא מהניסיון שלי בצבא ולהתאים את השיעורים שלמדתי בלחימה מול ארגונים כמו דאעש לעזה ולגבול לבנון, בדגש על סיוע רפואי באזורי לחימה תחת אש".

ד"ר גריפין דו התנדב בארץ יותר משישה שבועות ומתכוון לחזור בינואר לעוד חמישה שבועות של התנדבות.

"אני אחזור להתנדב גם בבתי חולים וגם עם צה"ל, ככל שיצטרכו אותי. אני גם אתחתן בישראל ב־23 בינואר", הוא משתף. ארוסתו היא קצינה בקבע בחיל האוויר. "ישראל היא הבית שלנו. אני מתכנן לעלות לארץ בשנים הקרובות עם ארגון 'נפש בנפש', והלב שלי נמצא אך ורק בישראל. זה הבית".

ד"ר גריפין דו נקרע מדאגה ב־7 באוקטובר, לא רק לארוסתו שבחיל האוויר אלא גם לאחיותיה - האחת בת 20, המשרתת ביחידת החילוץ וההצלה בפיקוד העורף, והאחת בת 18, נמצאת במכינה צבאית למשך שנה בגבול לבנון.

"ביליתי את 7 ו־8 באוקטובר בדאגה למתרחש בישראל ולביטחון שלהן. הכאב והחרדה היו נוכחים אצל כולנו. היתה הרבה אי־ודאות, לצד חוסר במידע. כשהחג הסתיים ב־8 באוקטובר גם אני, כמו כולם, הייתי מרוסק מגודל האירוע שקרה. ברגע שהפעלתי את הטלפון שלי נודע לי, תודה לאל, שארוסתי ואחיותיה בטוחות.

"לא יכולתי להתמקד בעבודה שלי אחרי אירועי 7 באוקטובר. ניסיתי מייד למצוא כל דרך לעזור. דיברתי עם ארוסתי ושאלתי אותה איך היא תרגיש עם זה שאגיע לישראל כדי לעזור. היא ממש עודדה אותי לעשות את זה".

"התחלתי לבחון דרכי הגעה, וב־14 באוקטובר כבר מצאתי את עצמי על טיסה. קיבלתי רישיון חירום דרך משרד הבריאות שיאפשר לי לעסוק ברפואה באיכילוב וניגשתי לעבודה מייד כשנחתי".

ד"ר גריפין דו הגיע ארצה בתמיכת המשפחה והחברים לעבודה. אחד הרופאים אף קפץ לוולמארט וצייד אותו לפני הנסיעה בפנסי ראש, סוללות ומוצרי היגיינה.

מה שמטריד אותו מאז יותר מכל ומנחה אותו בהתנדבות בישראל היא השתיקה שסביבו למול הזוועות שהתרחשו. "הדבר העיקרי שנאבקתי בו היה השתיקה של אנשים רבים שהחשבתי לחברים הקרובים ביותר שלי, חברים לא יהודים מילדות, מלימודי הרפואה ואפילו מבית החולים שאני עובד בו. אנשים שאני מעריך מאוד, ברמה האישית ומבחינה מוסרית ומקצועית".

"השתיקה שלהם היתה כואבת בצורה שאני לא יודע איך לתאר. אנשים שמכירים את ארוסתי ובני משפחתה שבישראל לא שלחו לה שום הודעה: 'האם בני המשפחה שלכם בסדר?', גם לא 'את בסדר?'. שום דבר. שתיקה. כאילו זה כלום.

"האנטישמיות לא זרה לי, אני כבר לא סופר את מספר הפעמים שאמרו לי משפחות ליד חולה גוסס בבית החולים שהם לא רוצים לקבל טיפול אצל יהודי כי אני חובש כיפה בגאווה, וזה רק קצה הקרחון. מעולם לא הייתי אחד שמתמקד בשואה כנקודה מרכזית ביהדות שלי. היעדר תגובה של רבים מחבריי כן גרם לי לשקול מחדש את השאלה שצפה ברשתות החברתיות: 'ממי תבקש להסתיר את המשפחה שלך?'"