החצר האחורית בקדמת הבמה

מחזאית. מישהי שכותבת מילים ששחקנים מדברים. המילה עצמה מרגשת בעיקר נשים בתעשייה ששנים היתה גברית וסגורה ואחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. אלתרמן ונתן שחם ויוסף בר־יוסף וניסים אלוני וחנוך לוין ויהושע סובול ושמואל הספרי, עמודי התווך של התיאטרון הישראלי. ועדנה מזי"א, שבתחילת שנות ה־90 פרצה את תקרת הזכוכית והפכה למחזאית מובילה ומצליחה.

ב־1993 היא כתבה את המחזה "משחקים בחצר האחורית", בעקבות האונס הקבוצתי בשמרת, שהפך למחזה המצליח ביותר שלה, תורגם לעשרות שפות והוצג ברחבי העולם. רק אישה יכולה לכתוב מחזה כזה - ובעיקר בעת ההיא.

מזי"א, שתמיד היתה אישה פוליטית, כתבה מחזה פוליטי על מערכת שמצפה מנשים להתנהג באופן מסוים, ורואה בקורבן אשמה. שנים לפני שתנועת מי־טו פרצה לתודעה, מזי"א כתבה על נערה בת פחות מ־15 הניצבת מול חבורת נערים שהם "תפארת מדינת ישראל", והביאה את החצר האחורית לקדמת הבמה.

"את טוענת שלילה שלם אנסו אותך ואת אפילו לא בוכה?", שואל הסנגור במחזה את הנאנסת היושבת על דוכן העדים. "אני אומר לך שבזמן האירוע לא בכית משום שרצית אותם, התרגשת מהם, וזה לא חטא. אבל למה להעניש אותם על החולשה שלך?".

מזי"א, שנכחה בכל הדיונים בבית המשפט, הצליחה להשמיע קול שאיש בתוך המערכות השונות, בחינוך ובתקשורת לא השמיע באופן ובעוצמות הללו. היא ראתה את האטימות והיוהרה של האנסים ואת הכאב וחוסר האונים של הנאנסת, ויצרה עולם תיאטראי שבו השחקנים הם התובעים וגם הנתבעים. יעל גרינברג שלה, שבעולם האמיתי הלכה לעולמה לפני כשנה בייסורים קשים, היתה קורבן, אבל גם מי שמסוגלת להיות חזקה מספיק כדי לומר "אנסתם" ולדרוש צדק.

כי מזי"א היתה פמיניסטית אמיתית: פוליטית, זקופה, לא מתפשרת, אישה שאומרת את מה שעל ליבה, בוטחת ובטוחה בכישרון שלה. היא לא התחנפה לאף אחד, לא התחנחנה, פשוט יצרה.

מזי"א ידעה שעם הצלחה לא מתווכחים, ולכן עשתה את מה שידעה לעשות הכי טוב: היא כתבה המון, וזה גם היה המסר שלה לכותבים צעירים - תכתבו הכל וכל הזמן

החיבור בינה לבין ענת גוב ז"ל יצר כמה מההצגות הכי מצליחות בארץ: "חברות הכי טובות" ו"סוף טוב" הפכו לשלאגרים. מזי"א ידעה שעם הצלחה לא מתווכחים, ולכן עשתה את מה שידעה לעשות הכי טוב. הצלחה מאפשרת לך להיות עצמך, ואת מעניקה לעצמך הצלחה. לכן היא כתבה המון, וזה גם היה המסר שלה לכותבים צעירים שבאו ללמוד ממנה, ואני ביניהם: תכתבו הכל וכל הזמן - תסריטים, מחזות, ספרים, מערכונים. כתיבה זה שריר, וכל פעולה מאמנת אותו.

המחזה הכי מצליח שכתבתי התחיל בסדנת הכתיבה של עדנה. היא ליוותה את מחזור הלימוד הראשון של סדנאות הבמה ובית ליסין, שבו השתתפו, בין היתר, גור קורן וניר שטראוס ואדיבה גפן - כולם המשיכו לכתוב וליצור בהצלחה אחר כך. לא כי לעדנה היתה המון סבלנות לקרוא ולהעיר הערות, וגם לא כי היא היתה המנטורית המושלמת. זה בעיקר כי הקשבה לה פירושה לדעת שעבודה קשה, נאמנות לעצמך, מודעות לעולם, ידע רחב, סקרנות והומור - זה מה שהופך אנשים לכותבים.