נמלטה מהמסיבה, הסתתרה בין גופות, נחטפה בתא מטען – ושרדה: התופת של אביגיל  

היא בת 20, מתגוררת בכוכב יעקב בבנימין. לפני שמונה שנים עלתה עם משפחתה מצרפת. ההתרגשות וקשיי השפה לא מקילים עליה את מלאכת שחזור השעות הראשונות של המלחמה שלה. אל הנובה היא הגיעה עם חבריה יצחק (איציק) לוי ויהודה בכר. היא חזרה ממנה לבד.

אביגיל זיהתה בקלות את ההלם על פניי כשהיא מתארת את הרגעים האלה. "חכי, זו רק ההתחלה", היא מבטיחה לי. במשך דקות ארוכות שכבה בת ה-20 במכונית, ובחוץ תופת של ממש. בשלב הזה הצליחה לשלוח בטלפון הנייד הודעה לחברה שלה אחינועם ולבקש עזרה: "בואו לקחת אותי מהר, שני חברים שלי מתים עליי". החברה מיד מתקשרת אליה.

אורך ההקלטה של השיחה הזו מגיע לכ-15 דקות. דקות ארוכות שבהן אביגיל לוחשת, מנסה להסביר לחברה בצד האחר מה מצבה. "תסתתרי מתחת לגופות, אנחנו עם המשטרה, החילוץ בדרך", מנסה החברה לעזור כמה שהיא יכולה מרחוק. בין הנשימות הכבדות של אביגיל, החברה מקריאה לה פסוקי תהילים, מנסה לעודד ולשמור על קור רוח. "כל הזמן הזה יש ירי, יש בומים, יש פצצות", מספרת אביגיל. המחבלים היו ממש מחוץ לרכב. הרגשתי אותם נשענים עליו ומזיזים אותו".

המחבלים אולי לא הבחינו בה, אבל הם לא הסתפקו בחיסול שני החברים שלה, והעלו באש את המכונית. כשהרגישה שהרכב מתחמם זינקה אביגיל מהחלון והחלה לרוץ בשטח הפתוח. בזמן המנוסה גילתה שהאש כבר אוחזת בה. "טפחתי על עצמי כדי לכבות אותה", היא מתארת. בשלב הזה היא גם הציצה לאחור, לרכב שנטשה ובו גופות שני חבריה. האש החלה לבעור בו בעוצמה. "זה היה הדבר הכי נורא שראיתי", היא קובעת.

אביגיל הייתה צריכה לבחור לאיזה כיוון להימלט, בתקווה שלא תיתקל במחבלים. "בחרתי בכביש", היא מסבירה. "התחלתי לרוץ ולעבור בין רכבים - בכולם היו גופות". המחזות קשים, אבל היא מצאה את הכוחות להמשיך לתפקד ולרוץ. "שמעתי מחבלים מגיעים לאחת המכוניות. מישהי שישבה בתוכה צרחה את הצעקה האחרונה שלה רגע לפני שירו בה למוות".

מחבלי החמאס הבחינו באביגיל ולא ויתרו. הם פתחו במרדף אחריה, תוך שהם יורים לכיוונה. "פתאום אני רואה אותם, והם רואים אותי, ואני מתחילה לרוץ בטירוף. הם צועקים בערבית, רודפים אחריי ויורים תוך כדי תנועה. רצתי שפופה כדי שלא יצליחו לפגוע בי. במזל לא פגע בי שום קליע. בשלב מסוים התעייפתי. הבנתי שהם לא הולכים לוותר. הבנתי שזהו, די - ופשוט שחררתי".

מה זאת אומרת שחררת?

"פשוט הבנתי שדי, זה נגמר. נפלתי על האדמה ושכבתי שם ככה מאחורי השיחים, מחכה לרגע שהם יקלטו אותי ויהרגו אותי. כיסיתי את הראש בידיים ואמרתי 'שמע ישראל'. ואז, ברגע אחד, משכו אותי משם ידיים. מסביב צעקות בערבית ואני ממשיכה להגיד 'שמע ישראל', והידיים מרימות אותי וזורקות אותי".

בשלב הזה ניצבה אביגיל מול המוות פנים אל פנים. בסיטואציה שנדמה כאילו נלקחה מסרט אימה עומדת צעירה ישראלית בת 20 מול חמישה מרצחי חמאס חמושים ולבושים מדי צבא. "חטפו לי את הטלפון, שהיה פתוח על שיחה עם חבר מהצבא, ירו באוויר והעיפו את הטלפון", היא מספרת. "החבר היה בטוח שזהו, שאני מתה. הסתכלתי על המחבלים ולא הבנתי למה הם לא יורים בי. אחד המחבלים ניסה לדבר איתי בעברית. הוא הסתכל עליי ואמר 'בחורה' ו'איפה אימא'. זה בערך מה שהצלחתי להבין. אני התחלתי לדבר איתם בצרפתית, קיוויתי שזה יבלבל אותם".

המחבלים לא התבלבלו. בניגוד לה, הם ידעו בדיוק מה המשימה שלהם - להוביל אותה לרצועת עזה. מהשטח הפתוח הם הוליכו אותה לרכב. אביגיל שוב בתוך מכונית, הפעם כחטופה בין מחבלים. "כל החלונות היו מנופצים מיריות ומכוסים דם", היא מתארת. "ישבתי מאחור, דחוסה בין שני מחבלים. עוד שניים ישבו מלפנים. עוד שניים ישבו חצי גוף ברכב וחציו בחוץ, דרך החלון - וככה נסענו".

לא רק שאביגיל שוב ישבה מבוהלת במכונית, אלא ששוב נורו לעברה יריות. הפעם אש של כוחות ישראליים שניסו לעצור את המחבלים. "התכופפתי ישר", היא מספרת. "המחבלים המשיכו בנסיעה קצרה תוך כדי ירי ואז עצרו ויצאו מהרכב".

אביגיל הוצאה מהמכונית והובלה למבנה. היא לא יודעת היכן הוא ומה זה המקום הזה. לידה מחבלי חמאס. שוב נפתחה אש לעברם, ואחד המחבלים נפצע. "ברחתי לכיוון של הקיר", היא משחזרת. "המחבלים נתנו לי ללכת כי הם היו עסוקים בקרב יריות. ראיתי המון דם, פחדתי נורא. תוך כדי הירי הגיעו עוד מחבלים רבים והמבנה התמלא בהם. אחד מהם התנהג כמפקד שלהם".

מה היה שונה בהתנהגות שלו מאחרים?
"הוא צעק ויכולתי לראות שהוא כועס ולא מבין מי אני ולמה אני חיה. ראיתי בעיניים שלו שהוא רוצה את המוות שלי". בשלב מסוים עזב "המפקד" את המקום. "כמה ממחבלים שמו עליי סוודר, פתחו תא מטען של רכב אחר מזה שבאנו איתו והורו לי להיכנס", סיפרה. "נכנסתי עם הסוודר ששמו עליי. זה נראה לי סוודר של ילדה שהם מצאו, כי הוא היה ממש קטן עליי".

כשהיא כלואה בתא המטען, ולה פציעות קלות בעורף וביד, פתחו המחבלים בנסיעה מהירה. אביגיל הבינה שהם מנסים להימלט מהכוחות הישראליים שרודפים אחריהם, אבל גם הבינה עכשיו מה היעד - עזה. והיא גם מבינה שבעוד דקות, אחרי שיחצו איתה את הגדר, כבר לא ניתן יהיה לדעת מה יעלה בגורלה.

ההכרה של אביגיל התערפלה, היא סבלה מכאבים ובעיקר הייתה מפוחדת. "ניסיתי להישאר ערה", היא מספרת. "שמעתי ירי מרחוק, ואז הרכב שלנו התנגש ברכב אחר. המחבלים יצאו ממנו וצעקו בערבית. הם ניסו להזיז מהדרך את הרכב שנפגע כדי להמשיך להתקדם".

ושוב יריות. הפעם אלה הצרורות שהופכים שוב את הסיפור של אביגיל על פיו. "אחרי היריות שמעתי פתאום צעקות בעברית", היא מספרת. "אני זוכרת ששמעתי מישהו אומר 'אימא'לה'. זאת המילה הראשונה ששמעתי, ואז מישהו אמר, 'בוא תראה מה יש פה'".

המחבלים שישבו ברכב וחטפו את אביגיל חוסלו. חיילים ישראלים הם אלה שהגיעו למכונית כשאביגיל עדיין בתוך תא המטען שלו. "התחלתי לדפוק על הפח של הרכב מבפנים וצעקתי באנגלית Help me". דלת תא המטען נפתחת מבחוץ. אביגיל זינקה על סרן עמית גפני, קצין אג"ם של גדוד 450. הוא אחד מהגיבורים שחיסלו את המחבלים שחטפו אותה ונבלמו בזכותם רגע לפני שחצו את הגדר לתוך הרצועה.

"הם חיבקו אותי, הם היו בשוק", מספרת אביגיל. "הם החזיקו ואמרו - 'הכול בסדר, הכול בסדר'. הם ניסו לברר מי אני ואיך הגעתי אל תא המטען".

סרן גפני הגיע לשם אחרי שאחד ממפקדי הכיתה בגדוד זיהה את חוליית המחבלים. "הלכנו בעקבותיו, חתרנו למגע והתחלנו לסרוק את הרכב ליד צומת רעים", סיפר. "שמענו דפיקות וקריאות לעזרה. כשפתחנו את תא המטען מצאנו את אביגיל מבוהלת ומפוחדת. מיד חיבקנו אותה ועטפנו אותה. דיברנו איתה קצת והבנו את הסיפור הכללי. זה רגע של אושר שאין לתאר".

הלוחמים העבירו את אביגיל לידי המשטרה וכוחות הרפואה. היא טופלה בשטח ומצבה הוגדר קל עד בינוני. בשל הלוחמה בשטח, רק אחרי שעתיים פונתה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. בבית החולים פגשה את החברה אחינועם, זו ששמרה איתה על קשר טלפוני בתחילת מסע ההימלטות.

מה מצבך היום?
"הפציעה הפיזית קלה יחסית, אבל עדיין יש כאבים פה ושם. מהבחינה הנפשית, מובן שזה אחרת. הימים הראשונים היו קשים מאוד, בקושי יצאתי מהמיטה. איציק ויהודה הוגדרו תחילה נעדרים, והיה לי קשה מאוד לשאת את זה. אחרי חמישה–שישה ימים בערך מצאו את הגופות שלהם ואז התקיימו ההלוויות. זה היה לי קשה מאוד נפשית".

אחת הסיבות ששכנעו את אביגיל להתראיין ולשתף בסיפור חודש וחצי אחרי האסון היא הרצון שלה להנציח את החברים שאיבדה ליד רעים. "שתי הנשמות היפות האלה פשוט נעלמו מהעולם", היא אומרת בעצב. "הם היו אנשים טובים, יצירתיים, מצחיקים וחברותיים. חברים שלהם מזכירים אותם כל הזמן ומכינים עליהם הרבה סרטוני זיכרון ברשתות החברתיות".

שבועיים אחרי המקרה הצליחה אביגיל ליצור קשר דרך הרשתות החברתיות עם סרן עמית גפני ואשר, שניים מהלוחמים שהשתתפו בחילוצה. "היה לי חשוב להודות להם", היא מסבירה. "הם היו נורא נחמדים, הם שאלו לשלומי ואם אני צריכה עזרה. הם ממש ריגשו אותי".

כל מי ששומע את הסיפור של אביגיל מתקשה להאמין שהוא שומע אותו, ועוד ממנה. "אנשים בהלם מזה שאני בחיים, ואני כמובן מבינה למה", היא אומרת. המשפחה והסביבה עוטפות אותה. מנהל בית הקפה שבו עבדה שמע שהיא איבדה את הטלפון הנייד שלה כשתפסו אותה המחבלים ומיהר לרכוש בעבורה חדש. גם במתחם לאנשי נובה שהוקם בשדות ים היא ביקרה וקיבלה טיפולים.

"יש לנו עם מדהים, ואני מתפללת שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום", אומרת מי שפגשה בשבת השחורה את הרוע הטהור ביותר פנים מול פנים והצליחה להינצל רגע לפני שנחטפה לתוך שטח הרצועה.