אנחנו בשלב הכי מסובך במלחמה. אחרי כישלון גדול של כלל המערכות באותה השבת הארורה, מדינת ישראל מצליחה. יש הישגים. כך מבחינה צבאית, וכך, חשוב יותר - מבחינה פנימית. אי אפשר להילחם ולנצח ללא גיבוי של הבית. אי אפשר להחזיק חודש וחצי במילואים בשטח בלי המשפחה, תוך כדי סיכון חיים, כשאין תחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר.
כל מי שנמצא כאן יעיד על כך, כל אחד מהמילואימניקים המופלאים שאני פוגש כאן. זה נכון שיש גם צרכים אחרים, אבל האמצעים הצבאיים - מהאפוד הקרמי, דרך אמצעי ראיית לילה ועד הטנק - הם רק חלק מהצורך הטקטי. הצורך האסטרטגי הוא התחושה שאנחנו עושים משהו שמשנה את המציאות, תחושת ההגנה על הבית והחיבור לעם. זה הבסיס והמנוע למכונה הלאומית, שפועלת כבר כל כך הרבה זמן.
שירת התקווה בחוף ימה של עזה
הנחת המוצא בצה"ל כבר שנים היא שלוחם מסתער קדימה מול אש בגלל החברים שלו, ובגלל הקריאה "אחריי" של מפקדו. במדינת ישראל שלפני המלחמה לא כולם הסתערו קדימה, ובוודאי לא כולם שימשו דוגמה אישית וצעקו "אחריי". בצבא זה עבד, אי קטן של ערכים ישנים. בחוץ - לא.
מאז תחילת המלחמה זה השתנה. העם הפך לכזה, חוכמת ההמונים גברה על השנים האחרונות, גם אם הפוליטיקה נשארה באותו המקום. אחוות הלוחמים המפורסמת התרחבה מעבר לצבא, כי לא היתה ברירה. המכונה האדירה של מאות אלפי ישראלים נזקקה לדלק אידיאולוגי.
הריק הגדול
במאגרים המוסדרים של הפוליטיקה לא היה כלום. אפס אידיאולוגיה בונה. רק כאוס, פילוג ועיסוק בשטויות. רק תחשבו שבחיים הקודמים היה פה ויכוח מי בעד ביבי והרפורמה המשפטית. ישראלים התווכחו ברצינות גמורה ובלהט אדיר על הוועדה לבחירת שופטים, במקום על חיזוק מדינת ישראל וביטחון המדינה. התעסקו פה במי שמאלני במקום במי מתגייס ויכול להחזיק נשק בזמן חירום.
ביום מן הימים זה יהיה הנושא הכי חשוב בוועדת החקירה, הסימום הזה של אומה שלמה. איך עם שלם התעורר, ובכוחות עצמו, ללא הנהגה וקריאת "אחריי", החליט ועשה. התנדב, התגייס, נלחם ואפשר למי שיושב בירושלים להתאפס על הכיוון ועל הצורך הצבאי. יהיו בבדיקה הזאת גם מורשת גדולה וגאווה גדולה. לעם, לא להנהגה.
אני יודע שיש מי ששואף לחזור לחלק השלילי של הימים שלפני. למקום שבו אנחנו מקללים זה את זה ברשתות החברתיות. מבחינתו, היום שאחרי המלחמה נראה אותו הדבר. אותה הפוליטיקה, אותו הוויכוח, אותו העיסוק בטפל, אותה השנאה. אני גם יודע שמי שנמצא כאן לא ייתן לו. הרעל הזה יוצא ממי שלא מרגישים חלק, מי שלא משרתים, מתנדבים או עושים משהו. מי שלא מכירים בני משפחה או חברים כאלה. אני מרחם עליהם. לגור במדינת ישראל, לשמוע מדי יום על הסכנות, על האיומים ועל רשימת הנופלים ולא למצוא אופטימיות - זה עצוב. בלי הרוח הגדולה יש ריק גדול.
ועדיין, אני מעריך שאלה שתקועים שם לא חשובים מספיק. הם לא משפיעים עכשיו על מדינת ישראל, והם לא ישפיעו בעתיד על ישראל שאחרי המלחמה. אנחנו בשלב הכי מסובך במלחמה, כי עכשיו הרוח האדירה של העם נדרשת למילים ולכיוון. זה לא רק לקחת נשק או ארגז אוכל ולהסתער. העם זקוק לתמרון פנימי, ומדינת ישראל זקוקה לתמרון בינלאומי כדי להגיע ליעדים שלה ללא מעצורים. יותר חשוב - היא נדרשת לאגרסיביות צבאית כדי להגיע לקו הסיום.
יש עכשיו עיסוק גדול בהסברה, דווקא בגלל השלב הזה. בגלל הצורך הפנימי והדיפלומטי. בעיניי, הבסיס הכי טוב להסברה בשלב הזה הוא הנשק. המסר הכי טוב שלנו הוא כוח צבאי. הסברה היא לא רק במסדרונות האו"ם ובערוצי הטלוויזיה הזרים, הסברה היא קודם כל פה במזרח התיכון. לאויב.
אנחנו בשלב בחיי האומה שבו אין ברירה. זמן רב מדי עסקנו במאבק על הנרטיב, בשכנוע העולם מול כל תמונה קשה או אמירה מטומטמת של שר בממשלה. עכשיו צריך לשכנע את עצמנו ואת המדינות הערביות מסביב שאין כזה דבר לתקוף יהודים.
אסור לעצור בלי שחמאס יושמד. לא רק בגלל המתרחש בעזה, אלא בגלל מה שמתרחש בשאר המקומות בעולם. מה שישראל עושה בעזה משפיע על לבנון ועל סוריה, וגם על האנטישמיות במדינות אירופה. אף אחד לא אוהב ריבונות יהודית חזקה, אך בלעדיה לא נשרוד. הנרטיב הכי חשוב, גם לקהילה הבינלאומית, הוא שחמאס בחר לטבוח ביהודים ומדינת ישראל הופתעה - אך המחיר הוא כזה שלעולם לא עוד.
מלחמה היא גיהינום. חפים מפשע נפגעים בעזה. לא במתכוון, אלא מכיוון שחמאס עושה בהם שימוש כמגן אנושי. אין שום אפשרות אחרת מלבד להילחם ולהשמיד את תשתית חמאס כשילדים יהודים נרצחים ונחטפים. מדינת ישראל לא נוקמת - היא מגינה על עצמה.
המסר לעולם
המסר לקהילה הבינלאומית צריך להיות פשוט: אפשר לסיים את המלחמה במהירות ולעצור את מעגל הדמים, אך התנאים חייבים להיות שכל החטופים משתחררים ושהרצועה מפורזת מנשק ורקטות. אפשר לקבל הפסקת אש הומניטרית לכמה שעות - אם משחררים את כל החטופים. אפשר לעצור את כוחות צה"ל - אם מנהיגי חמאס ייצאו מהמחילות וייכנעו או ייצאו מהרצועה. אפשר להגיע להסכמות ולפשרות - אבל אף אחת מהן לא יכולה לכלול יותר סיכון חיי ישראלים.
את התמונות הקשות מהטבח ומהקיבוצים צריכות ללוות התמונות של גן העדן שהיה בעוטף רגע לפני כן. את שטחי הכינוס והצירים של האוגדות פנימה צריכות ללוות תמונות של שדות פורחים ומוריקים, רגע לפני כן. מטעי האבוקדו והבננות, שהפכו במלחמה ליעד צבאי, נועדו לספק אוכל ופרנסה. עבדו שם, אגב, גם פועלים מעזה.
השטחים שהפכו לפודרה מאובקת היו שטחי טיולים ויערות פורחים. ההריסות ברצועה הן תוצר של בניית תשתית טרור ומנהרות מתחת. אין פה שום מעשה צבאי ללא סיבה, יש פה רק היגיון בריא, חיפוש אחר החיים והעתיד. אם העולם רוצה למנוע שפיכות דמים - הוא צריך לסייע בהשמדת חמאס. אם העולם מחפש קידום של ערכים ליברליים - הוא צריך לעסוק בחיזוק ישראל. ואם הטענות כלפי ישראל הן חלק מההיסטוריה - זה גם בסדר, אנחנו נעשה מה שצריך.
ישראל מחפשת פריחה ושגשוג, בתים מלאי אור וילדים משחקים. אנחנו לא מדינה שעלתה על מדים ונשק מתוך גחמה להשיג עוד שטח או משאבים. לא נקים מחדש את גוש קטיף, למרות המחיר הכבד ששילמנו. אפשר להפסיק עם הקשקושים האלה. אבל בהחלט נקרע את הרצועה, נבתר אותה, אם זה מה שיאפשר ביטחון מלא. זו מלחמת אין ברירה. כל צעד צבאי שנעשה הוא כי אין אפשרויות אחרות. אם הדרישה היא שרק ישראל תעצור - אין בה רצון אמיתי להפסקת המלחמה.
המלחמה תסתיים במוקדם או במאוחר. כדי לחזור לפריחה, לחריש העמוק, כדי שאנשים יחיו באופן נורמלי, צריך עכשיו כוח צבאי. בסוף אנחנו ננצח, כי אין לנו ברירה אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו