לרסק את האויב ובדרך גם את הקונספציות השגויות - אחרת לא נוכל לחיות כאן

באוגוסט 1953 פשטה יחידה צבאית חדשה על מחנה אל-בורייג' בעזה, בתגובה להתקפות רצחניות על אשקלון ומערב הנגב. היא ניהלה קרב דרמטי בעומק עזה, חיסלה עשרות מחבלים והותירה בהלה והלם בשורות האויב.

זו הייתה אחת הפעולות הראשונות של יחידה 101 המיתולוגית, שמנתה רק 50 לוחמים. בהמשך היא מוזגה לגדוד 890 ועיצבה את חטיבת הצנחנים, אבל בחודשים הספורים שבהם פעלה שינתה 101 את פני צה"ל ומדינת ישראל לכמה עשורים. שוב ושוב הובילה פעולות כואבות בעומק שטח האויב, כתגמול לחדירות ולטרור הפלשתיני, מרצועת עזה ויו"ש, שגם אז ניסה למחוק את מדינת ישראל כולה.

אבל חשובה מכל היא הדרך שסללה 101, לצד התודעה שגיבשה, אצלם ואצלנו. הדרך הזו גרמה לאויב להיכשל במשך עשרות שנים, בעוד אצלנו טופחו שיטת ההפעלה, המנטליות ורוח הצנחנים, ואחר כך רוח צה"ל והמדינה כולה. זו מנטליות של תעוזה, התקפה, הכרעה, ניצחון, וכן - נכונות לספוג אבידות כדי להשיג את המטרה. השבועות המעצבים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו חייבים להחזיר אותנו לתפיסה ולרוח הזו - בצה"ל, בהנהגה ובחברה הישראלית כולה.

ברוח הזו נערכה ההתקפה המזהירה במבצע קדש, ואחר כך הניצחון חסר התקדים בשישה ימים ביוני 1967. כך שוחררו החטופים מאנטבה ומסבנה, כך התהפכה המגמה במלחמת יום כיפור בתוך שבועיים, עד לחציית התעלה והאיום על קהיר ודמשק. כך הצליח המצור על ביירות, ואש"ף גורש מלבנון ב־1982.

אבל מאז השתבש משהו יסודי. הרוח של צה"ל ותפיסת הביטחון שלנו סורסו. התחולל תהליך מנטלי באליטה הפוליטית, הצבאית והתרבותית של מדינת ישראל, שתוצאתו קטסטרופת 7 באוקטובר. האליטות האלו נתקפו חולשה משתקת, ולכן המציאו לעצמן תפיסות גיאו־פוליטיות, תורות לחימה והפעלת כוחות מנותקות מהמציאות. ליקוי המאורות המבצעי של צמרת צה"ל והשב"כ, שהוביל לקטסטרופת השבת השחורה, נולד מתוך אותו הלך רוח חדש, שנבנה וטופח בעשרות השנים האחרונות.

נתיב ההידרדרות ידוע וחד, גם אם יש מי שעדיין מנסה להתכחש לו ולעצב נרטיב שקרי חדש: עסקת ג'יבריל ב־1985, עליבות התגובה בראשית האינתיפאדה הראשונה, הליך אוסלו, הבריחה המבישה מדרום לבנון, האירוע המכונה "התנתקות", עסקת שליט, כלל ההתנהלות הנרפית שלנו ביו"ש ולאורך הגבולות. כל אלו נבעו מאובדן האמון ביכולת ההתמודדות של החברה והצבא וסללו את הדרך לאסון. הם נבעו מהלכי רוח שבקעו אצל אינטלקטואלים מהשמאל הקיצוני, אבל עם השנים כבשו את מקבלי ההחלטות המרכזיים.

הדוגמה העצובה במיוחד היא זו של אריאל שרון, מי שהקים את 101 ופיקד עליה, אבל לימים גרם והוביל לאסון ההתנתקות, שעליו אנחנו משלמים כיום. מעבר למניעיו האפלים, ברור שמשהו כבה אצל שרון, וכנראה גם אצל יצחק רבין, שבגלל הפסימיות הגדולה שהקרין לגבי כושר העמידה של העם והצבא, נכנע למובילי הטירוף של אוסלו.

דימוי ובימוי ניצחון

אחד ממרעילי התודעה המרכזיים היה ד"ר שמעון נווה, שבמקביל לאוסלו סירס את מוחות הקצונה הבכירה במשך כעשור. נווה אחראי לביטויים כמו "צריבת התודעה" במקום "ניצחון", "מהלומות אש" ו"השתבללות" במקום הכרעה, ועוד ועוד. המצאותיו הלמו את תפיסת הוגי אוסלו, ושמעון פרס בראשם. לפיהן - תם עידן ההכרעה בשדה הקרב, אין עוד חשיבות לשטח, אין משמעות לצבאות. נדרשת מעתה דמיליטריזציה - עיצוב של "צבא השלום".

מרעיל תודעה מרכזי אחר הוא תא"ל עיבל גלעדי, שהגה בעודו במדים את התוכנית שבגללה נוצרה מדינת הטרור של עזה - "ההתנתקות". גלעדי, כראש אגף התכנון בצה"ל, בנה תוכנית בשם "פעימה מייצבת", שכללה נסיגה מכל חבל עזה ומרוב חלקי יו"ש, מפני שתהליך אוסלו נכשל. הסיבה, לא תאמינו - "לתת לפלשתינים הישג שיהיה להם מה להפסיד".

גלעדי גיבש את קונספציית "ההתנתקות" ואת האסון ששרון ואולמרט תכננו לחולל ביו"ש: "ההתכנסות". לדבריו, תמו ימי הניצחון וההכרעה, נותר רק "דימוי ובימוי ניצחון". בראיון ב-2005 הוא היגג: "מה זה הכרעה, את מי תכריע, את העם הפלשתיני... אז מה, יהיו לחמאס עוד אלף רובים - אז יהיו. לא זה מה שרלוונטי כרגע". באותה נשימה הסביר שבעזה רוצים רק פיתוח ושגשוג, ואת הרובים נאסוף בהמשך. ההמשך והתוצאה ידועים.

אגדת הצבא הקטן והחכם 

כחלק מרוח העוועים הזו טופחה הקונספציה של "צבא קטן וחכם", כיוון שבמזרח התיכון המדומיין שציירו עבורנו לא צריך עוד יחידות שריון, חי"ר וארטילריה משמעותיות. אין הרי יותר תמרונים קרקעיים, אין הכרעה וניצחון. הצבא הזה הומצא אמנם אצל דן שומרון, אבל אהוד ברק, שאול מופז, גדי איזנקוט, אביב כוכבי ואחרים תמכו וקידמו אותו בשתי ידיים. גם בני גנץ כרמטכ"ל הטיף ל"סד"כ קטן וחכם", ויישם את כל הטעויות של הקונספציה ההרסנית.

התוצאה הייתה ביטול אוגדות, חטיבות, אגדים ארטילריים, הפסקת ההצטיידות בטנקים ובנגמ"שים מודרניים. צה"ל כמעט לא קנה אותם. שלא לדבר על התותחים המתנייעים, שלא הוחלפו מאז 1973 ויורים גם היום בעזה.

גם הסיוע האווירי לכוחות הקרקעיים נוון, למשל טייסות מסק"רים שהיו בתהליך הכחדה מוחלט. כל מה שמנצח עכשיו את המלחמה, מה שמנצח כל מלחמה, לא נחשב. במקום זאת הושקעו סכומים מטורפים בגדר האומללה, במערכת טילי הגנה מוגזמת, במטוסי קרב, בצוללות, בחימוש מדויק וביחידות קומנדו. בד בבד, הוזנחה האחזקה של כלי נשק ותחמושת, באופן שעוד ייחשף ויזעזע בוועדות החקירה העתידיות.

מתוך אותו הלך רוח צומצם שירות החובה באופן שקיצץ את הסד"כ הסדיר ואת כוחות המילואים בצורה פושעת, בוודאי יחסית לאוכלוסייה. מכאן נולד הלוקסוס לאפשר לאוגדות שלמות של צעירים חרדים להשתמט, ולזכות בתקציבים אדירים של תמיכות. להחזיק כספית אוגדות חי"ר ושריון בישיבות חרדיות, במקום להעמיד מתוכן חטיבות שלמות ולרכוש טנקים, תותחים ורובים במקום התמיכה בהם. המגמה הזו הקצינה לאחרונה, אבל היא מאפיינת את כל הממשלות של הדור וחצי האחרונים, מכל צידי המפה.

ב־7 באוקטובר התחוור למרבה הזוועה עד כמה יישום הרוח והקונספציות האלו מסכן את עצם הקיום שלנו. בדומה להונאה העצמית לגבי אופי התנועה הלאומית הפלשתינית - מחמאס ועד פת"ח, כך גם שקר תפיסת הביטחון והצבא שבו הלעטנו את עצמנו. הכוחות בעזה נדרשים לעשות בדיוק את ההפך ממה שהטיפו לנו 40 שנה - הם חייבים לתקוף, להכריע, לנצח. לרסק את האויב על באמת, לא לביים ניצחון. וצריך הרבה יותר מהם, אחרת לא נוכל להמשיך לחיות כאן.