אורנה ברביבאי ''יש עתיד'' בציוץ נגד ראש הממשלה - נתניהו כבר יצא בהכרזה שכל האחריות על חילוץ התצפיתנית היא לגמרי שלו?  

אט אט מחלחלת ההבחנה הכל כך מוחשית וברורה, בין המתרחש ברשתות החברתיות ובאולפני הטלוויזיה לבין העם הנפלא שלנו, הבחנה עמוקה ומשמעותית ביותר להמשך השמירה על הלכידות והרוח הישראלית האיתנה.

מזה שלושה וחצי שבועות העם ניער מעליו באחת את אבק המחלוקת, את אבק השנאה על כל המשתמע מכך ואף יותר, המחיצות העצומות שנבנו בין חלקי העם, החלוקה לאנחנו ואתם, העם לבש את גלימת האחדות, הערבות ההדדית הנפלאה, העם נדמה כי חזר לעצמו, שוב אחים אנחנו.

אלא שהרוח הישראלית האיתנה, הנפלאה, רוח אשר אין דומה לה בעולם כולו, רוח שהעם כל כך ייחל לה, שיווע לשובה, היא הרוח הגדולה המנשבת ברחובות המדינה, אלא שאותה רוח טובה מתפוגגת לאיטה בחלק מאולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות.

בחלק מהאולפנים והרשתות החברתיות, ככל הנראה לא שמעו עדיין על הטבח הנורא, על המלחמה ,על המערכה, על הכאב והיגון האופפים אותנו, על הגיבורים מנירים ובארי, נחל עוז ושדרות, כיסופים ונתיבות, על הרוח הישראלית העוצמתית, על העם הנפלא והמיוחד, שם עדיין מדברים את השיח של שלשום, פוליטיקה והאשמה, טפל שהיה לעיקר ועיקר שהיה לטפל, עדיין מורטים אלה שערות אלה, עדיין במלחמה שנגמרה.

בעוד בחוץ עסוקים כולם בדאגה לחיילים, בהכנת מארזים, בהובלת ציוד ומזון, בקבלת פני השבים ארצה להשתתף במאמץ המלחמתי, בתמיכה בלוחמים, בבני משפחותיהם, כולם עסוקים ברוח עוצמתית שטרם נשבה במחוזותינו, יש מי שפועלים לשפוך מים צוננים על רגעי חסד אלה.

ישנן תמונות שילוו אותי זמן רב, אחת מהן היא חבורת חרדים צעירים ומבוגרים אשר ערכה ערב ברביקיו ענק למאות לוחמים, והנה הגריל מן החרדי, עם זקן לבן, משקפיים בעלי עדשות עבות וחולצה לבנה מנופף על הבשר בדבקות של פיצוח סוגייה בגמרא, לפתע משומקום מגיע אליו קצין צה"ל, מרושל קמעא, מותש, תלתלי ראשו אינן מעכסות כל כיפה, ללא הקדמה הוא מביט בחרדי המנפנף ומבקש ממנו חיבוק, והם מתחבקים ארוכות, ועוד אחד ועוד עשרה, זה היה בעיניי הברביקיו המחובק ביותר בתבל.

בחרתי לא להיחשף לסרטוני ותמונות הזוועה, להדיר עצמי מהחדשות והשידורים הבלתי נגמרים, במקומם בחרתי לראות סרטוני עוצמה יהודית- ישראלית, לחוש בגופי ממש את תחושת הערבות ההדדית, להביט שוב ושוב במכנה המשותף הסדוק ולראות איך סדקיו מתחברים.

שלושה וחצי שבועות ונדמה כי הנתק בין העם הנפלא לצייצנו, לא היה גדול במיוחד, חלקם עדיין עסוקים בכן נתניהו, לא נתניהו, בהטחת האשמות, בבריחה מאחריות, בקבלת אחריות, בהטלת אחריות, בחיטוטי עבר, בניסיון לקושש קולות, בתסריטי היום שאחרי, לא היום שאחרי הכרעת עזה כי אם היום שאחרי המלחמה.

תנו לנו עוד מרגעי החסד, אנא הניחו לעם הטוב הזה לשמור על הלכידות שנולדה מחדש במחיר נורא כל כך, איום כל כך.

יש מבין הקוראים המאיצים בי להשחיז מקלדתי ולהשיב מלחמה שערה אל מול מי שעדיין חיים את האתמול, הנאבקים את מאבקי העבר, המורטים את שארית השיער שלא עלה עדיין בלהבות הטבח הנורא, בעת הזאת אני בוחר בחיבורים, בחיבוקים, בחישוקים של אחדות, של ה-יחד הישראלי המנצח, בנחמת השכולים, בתפילה לשחרור החטופים, בחיזוק הגולים בתוך עמם, בעטיפת הפליטים בעל כורחם, באימוץ אל הלב של האחרים שלי, שלנו, שלכם, בניסיון לרפא ולו במעט את השבר, אנחנו ננצח.