בעבר, אפילו הלא כל כך רחוק, היה זה כמעט וודאי שאת המלחמה מנצח הצבא הגדול יותר בכמות. של לוחמים, של חיצים, של פילי לחימה או חרבות. תלוי במה שהיה בנשקייה של אז.
עם השנים הלכה שאלת הכמות והחליפה את מקומה לטובת האיכות. לא חשוב כמה יש, אלא כמה איכותי מה שיש לך. פצצה חכמה אחת מועילה יותר מטונות של נשק פרימיטיבי. זה נכון לנשק, וזה נכון כמובן גם ללוחמים. לוחם קומנדו מאומן שווה לעיתים כמו עשרות חפשי"ם.
אבל המוכנות הצבאית היא רק מחצית מהשלם. המוכנות הנפשית, זו שממלאה את הצד הלוחם בחיות עבור אותו העניין עליו הוא הולך להגן או עבורו הוא יוצא לתקוף, היא משמעותית לא פחות מתרגול אימוני פרט וחוליה. מורל קוראים לזה בשפת העם והחיילים. למורל של החיילים, וגם של העורף, יש חשיבות עצומה. כי עם כל הכבוד להחלטות שמתקבלות בבורות הפיקוד או בישיבות קבינט - את התכל'ס, את הפועל, מבצעים הלוחמים בשטח או האזרחים שבבתים.
בשלושת השבועות שחלפו מאז פרצה המלחמה, מגויסים שליחי וחסידי חב"ד. יש מהם - מי שבגיל המתאים - שמגויסים גם בצו 8 ליחידותיהם, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, ילדים כקשישים, נשים וגברים, מחוילים במצוותו של הרבי מלובביץ' כדי להעלות את המורל הרוחני והנפשי.
לכל מקום שהם מגיעים משתרך תור ארוך שמבקש לחזק את המוכנות הנפשית: להניח תפילין – להם סגולה מיוחדת בת אלפי שנים להפיל מורא ופאניקה על האויבים והמחבלים – להתעטף בציצית ירוקה מתחת לאפוד הקרמי, להדליק נרות שבת או לקבל ספר תהילים לשמירה והצלה.
מלחמה בשתי זירות
יש סרטוני ארכיון שמתעדים פעילות כזו עוד מלפני מלחמת ששת הימים, ומדהים ומרגש כאחד לראות איך השתנו הלוחמים, הבגדים, כלי הנשק, איכות הצילום – אבל התפילין והתהילים נשארו בדיוק אותו הדבר. קחו משל את השליחים הרבנים גליצנשטיין וגרינברג ממזכרת בתיה שמגיעים לנחם משפחה שיושבת שבעה על הבת שנרצחה ליד רעים, אבל תוך כדי מציינים בר מצווה לאחיה הקטן שבדיוק חוגג יום הולדת 13. מסורות של אלפי שנים.
אנחנו מרבים לשמוע על לחימה בשתי זירות. על עימות רב מערכתי. כששני האסונות הצבאיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה התרחשו ביום הכיפורים, וכעבור חמישים שנה בשמחת תורה – קשה שלא להבין כי יש כאן כבר כעת לחימה בזירה נוספת. לחימה על הרוח של עם ישראל. מספיק היה לראות את חיילינו האמיצים מטהרים חוליות מחבלים בעת הלחימה, וכשהנצורים מבקשים לוודא כי אכן מדובר בחיילי צה"ל ולא חלילה במחבלים מחופשים, הם מבקשים מהם להשלים בעל-פה את הפסוק הבסיסי של כל יהודי: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד".
הדבר החשוב לנו מכל להצלחת הלחימה בשטח הוא לשמור על הרוח האמונית. לשמור על השמחה, על הזהות היהודית, על העורף חזק ומאמין. זה גם נותן לכל אחד ואחת מאיתנו "כלי נשק" ביד. כי אמנם אולי אתה לא חמוש או את קשישה שמתקשה ללכת – אבל מעשה טוב שתעשו, ישפיע לא פחות. כשאנחנו נהייה חזקים, כשהחיילים שלנו יהיו טעונים גם ברוח - גם התמרונים יהיו טובים ומוצלחים יותר בעז"ה.
וכבר הבטיחה לנו התורה בספר דברים: "כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחנך - להצילך ולתת אויביך לפניך".
הרב יוסף אהרונוב, הוא ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל.
766 בתי חב"ד בישראל עובדים מסביב לשעון כדי לעזור לכל האוכלוסיות וצעירי חב"ד בישראל מפעילים מוקד מיוחד שבו ניתן לעזור ולהיעזר, ובמקביל גם לקיים מעשה טוב לזכות ושלום החיילים ועם ישראל:
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו