להסתכל לטראומה בלבן של העיניים: הלום הקרב שהקים בית למתמודדי פוסט טראומה

במושב מטע הסמוך לירושלים, הלום הקרב מיקי בנימין הקים בית מאזן, המתמקד בטיפול בהלומי קרב וטרור • בבית עוברים הדיירים תהליך אלטרנטיבי לאשפוז פסיכיאטרי, ושורה של טיפולים • "זאת לא תוכנית קלה, צריך אומץ - אבל היא עובדת"

חצר "הבית המאזן". צילום: ללא

"אני יושב בטיפול בבית חולים פסיכיאטרי ומספר על הטראומות שלי, על חברים שאיבדתי, על טילים שירו עלי. אבל רק אני מדבר.

"שאר האנשים במחלקה, שסובלים מהפרעות וממחלות נפש שלא קשורות לפוסט־טראומה, מסתכלים עלי בבהלה. פתאום מישהי שמאושפזת בכפייה בורחת ממחלקה למחלקה, אנשי צוות רודפים אחריה וגוררים אותה בכוח. אני עד לזה, ויודע שבקלות זה יכול היה להיות אני. סטייה הכי קטנה מהגבולות - ואני בשנייה מוכנס למחלקה סגורה. הצעקות שלה מחזירות אותי לטראומה".

"פה זה אחרת", מקים "בית מאזן", מיקי בנימין, צילום: ללא

את הדברים אומר משה כהן בקול רועד, מסביר למה מחלקות פסיכיאטריות לא מתאימות למתמודדים עם PTSD, הפרעת דחק פוסט־טראומטית, או בקיצור - הַלֶּמֶת. "פה זה אחרת".

"פה" זה "בית בטבע", בית מאזן חדש שנפתח במושב מטע הסמוך לירושלים, המתמקד בטיפול בלוחמים ובנפגעי טרור פוסט־טראומטיים. הקים אותו מיקי בנימין (41), כדי לספק לאנשים אלו כלים להתמודד עם הטראומה. "למתמודדים אלה, האשפוז הפסיכיאטרי לא רק שלא עוזר, אלא הוא יכול ליצור טראומה בפני עצמה. המקום הזה מבין ומכיל אותם", הוא אומר.

"הטיפול המרבי המתאים לכל אחד", בית מאזן, צילום: ללא

הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר, כי הוא עצמו שירת בשקד גבעתי באינתיפאדה השנייה, נורה בחזהו ויצא פצוע בגוף ובנפש. "ראית איך הדייר הזה הסתכל על חבר שלו? אפילו במבט אחד בין הלומים יש המון חיזוק".

למטופלים כאן קוראים "דיירים". נותנים להם כבוד ומשימות, מספקים להם תרופות רק כשאין ברירה אחרת, והם עוברים תהליך הנובע מההנחה שאין פתרון להפרעה, אלא רק כלים להתמודד איתה.

את הכלים האלה מספקים המדריכים הרבים שפוקדים את הווילה הטובלת בירוק: מטפלים בתנועה, בנשימות, במוזיקה ובפסיכודרמה, פסיכולוגים המעבירים כשלושה טיפולים פרטניים בשבוע נוסף על הטיפולים הקבוצתיים, עובדת סוציאלית ופסיכיאטר. הדיירים מגיעים לווילה בהפניית רופא מטפל, ועלות השהות והטיפול מועברת לבית על ידי משרד הביטחון.

עדן מאירי שר על הלומי קרב: "גיבור של קלישאות" (ארכיון)

הדיירים שוהים בווילה בין חודש לשלושה חודשים. "אנחנו נותנים את הטיפול המרבי המותאם לכל אחד, כמו בטיפול נמרץ", מסביר מיקי, "כל חודש עושים ישיבה ומדייקים את הטיפול. גם לאחר שנגמרת תקופת השהות בבית, אנחנו ממשיכים ללוות אותם. תמיד יהיה להם עם מי להתייעץ".

תוכנית הטיפול נבנית יחד עם הדייר. זהו הבדל נוסף בין המקום הזה לבין אשפוז פסיכיאטרי: אין כאן הנחתות מגבוה, אלא שותפות בדרך ובמטרה. אבל אולי ההבדל המהותי ביותר הוא בדרך הטיפול: ב"בית בטבע" מטפלים בשיטת 12 הצעדים, המוכרת לנו מטיפול בהתמכרויות. הצעדים נוסחו מחדש והותאמו לפוסט־טראומטיים, אבל במהותם מבוססים על אותם העקרונות.

"רוב הפוסט־טראומטיים מכורים, אם הם מודים בזה ואם לא", מסביר אחד מהדיירים. "הקושי להתמודד עם התקף כלשהו הוא רב, אז מעשנים משהו, שותים, לוקחים כדור. אבל זה רק פלסטר שעוזר נקודתית, ולא בעומק. באמת צריך לגעת בכאב ולעבור דרכו, בלי להתחמק ובלי לבטל את הרגש".

זה לא פשוט כמו שזה נשמע. מיקי והדייר לעיל נסעו בשבוע שעבר לוועדה רפואית, שבמהלכה קיבל הדייר התקף. "פתאום בא גל. השרירים שלי ננעלו, הרגשתי שאני לא מצליח לנשום, רציתי לקום ולצאת אבל הרגליים שלי לא הגיבו. זה קורה לי בכל מיני מצבים - פתאום אני שומע פיצוץ שלא היה, או אם השכן עושה מנגל הריח של הבשר החרוך מחזיר אותי לשם. אם אני לבד, הסיכוי לצאת הוא קטן. בווילה אני מקבל כלים שמקרקעים אותי לכאן ועכשיו. בוועדה התזתי על עצמי מים, ואז הרגשתי את הגוף שלי. בהתחלה זה קשה, אבל לאט־לאט אתה לומד לשלוט במציאות".

האינתיפאדה השנייה,

מביקורת שערך משרד הבריאות במקום, עלתה המלצה חד־משמעית למשרד הביטחון "להכיר במסגרת זו ולהיעזר בה לטיפול בהלומי קרב". כיום הדיירים מופנים לטיפול בו, ובקרוב, כך הם מקווים, יוגדר הבית כספק של משרד הביטחון, דבר שיקל את הביורוקרטיה שאיתה הם מתמודדים.

"נפצעתי בצוק איתן, ומאז הייתי הלומה", מסבירה שירה אשכנזי, אחראית מדריכים בבית. "אז התמכרתי לעבודה בשביל לא לעצור ולחשוב, כי מייד הייתי חוזרת לשם, לקרב. כאן יש שקט, שמאפשר להיות מנותק מצד אחד ולחפור פנימה מצד שני. לא מדברים על הטראומה, אלא על ההתמודדות איתה. איך אני לוקחת את הקושי שלי, נושמת אותו ויכולה לעבור דרכו. זאת לא תוכנית קלה, צריך אומץ - אבל היא עובדת".

מיקי מסכם: "משרד הביטחון מדבר על צורך אקוטי בהקמת 20 בתים מאזנים, ושיש תקציב ייעודי לזה. אם רק היה לי כזה מקום כשהשתחררתי, היה נחסך ממני הרבה מאוד סבל".

12 הצעדים למתמודדי פוסט־טראומה

1. הודינו שאנחנו חסרי אונים בנוגע להשפעות הטראומה על עצמנו ועל משפחותינו - ושחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול.

2. הגענו להאמין שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות.

3. החלטנו למסור את רצונותינו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנחנו מבינים אותו.

4. ערכנו חשבון נפש מוסרי, יסודי וחסר פחד של עצמנו.

5. התוודינו בפני אלוהים, עצמנו ואדם אחר לגבי טבעם המדויק של פגמינו.

6. היינו מוכנים לחלוטין שאלוהים יסיר פגמים אלה באופיינו.

7. ביקשנו בענווה שהוא יסיר מעלינו את חסרונותינו.

8. ערכנו רשימה של האנשים שבהם פגענו ושהיינו נכונים לכפר בפניהם.

9. כיפרנו במישרין בפני אנשים אלה בכל עת שהדבר התאפשר, פרט למקרים שבהם זה יפגע בהם או באחרים.

10. המשכנו בחשבון נפש אישי, וכששגינו - הודינו בכך מייד.

11. ביקשנו בדרך של תפילה ומדיטציה לשפר את הקשר ההכרתי עם אלוהים, כפי שאנחנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו עבורנו ולכוח לבצע זאת.

12. לאחר שעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלה, ניסינו לשאת בשורה זו לפוסט־טראומטיים וליישם עקרונות אלה בכל תחומי חיינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר