הסופר ראובן נמדר, שעזב את ישראל לפני 23 שנים, עדיין מנסה להבין את מקומה של שפת אמו בחיים שיצר בארץ זרה

האם לשפה יש ארץ משלה? תווי נוף, מנעד של צבעים, צלילים ומרקמים שבתוכו היא נעוצה? האם אפשר לנתק את השפה הערבית, למשל, מהנוף המדברי שבו היא התעצבה ושאת רוחו היא מהדהדת? האם השפות הסקנדינביות קשורות בטבורן אל הנוף חרוּץ־הפיורדים של ארצות הצפון, והלשונות האפריקניות מחוברות חיבור עמוק אל הסוואנות, נהרות הענק ויערות העד של היבשת שבה הן נולדו והתפתחו? ומה עם העברית? מהם גבולות הטריטוריה שלה? איזה נוף הוא תבנית מולדתה של העברית, ומה קורה כשמנסים ללכוד בה נופים אחרים, אחרים מאוד - נופים רחבי־ידיים, שגבולות האופק שלהם נמתחים הרבה מעבר לגבולותיה של פיסת הארץ הצרה והסוערת שבה היא מדוברת?

אני כותב את המילים האלה על השולחן המתנדנד של "בית המאפה ההונגרי" - אחד מבתי הקפה הניו־יורקיים האחרונים שבהם אפשר עדיין לשבת במשך כמה שעות על ספל קפה בינוני ומאפה לא טרי במיוחד ולכתוב. כל השאלות האלה, ועוד רבות אחרות, אינן תהיות תיאורטיות עבורי - אלו שאלות אישיות מאוד, שקשורות במישרין לחיי כסופר עברי המתגורר בניו יורק.

ברוחם של הימים הנוראים אני רואה בהן מעין חשבון נפש, אישי אבל גם ספרותי. תמונת מצב של חיי - וגם של העברית, הגולשת בקצב הולך וגובר מעבר לגבולות הפוליטיים והגיאוגרפיים של מדינת ישראל, ומתנחלת במקומות שונים ומשונים ברחבי העולם.

אני מוקף אנשים מכל גזע, צבע ומין: סטודנטים ותלמידי מחקר מאוניברסיטת קולומביה; תיירים יפנים ששמו של המקום נכלל ברשימת האטרקציות הניו־יורקיות שלפיה הם מתכננים את שיטוטיהם בעיר; המלצריות הצעירות שכל אחת מהן באה מפינה אחרת של העולם; ובעל הבית המזדקן של המקום, שהשמועה מספרת שבניגוד לשם הקפה שלו - הוא בכלל ממוצא יווני.
העברית כאן בעמדת מיעוט, ניב אקזוטי שבא ממרחקים. הנוכחות היחידה שלה היא בשני מקומות: על מסך המחשב שלי ועל תצלום הכריכה של הספר הקודם שלי, "הבית אשר נחרב", שזכה למקום של כבוד על "קיר הספרים" הענקי של בית הקפה, המתפאר בעשרות, אם לא מאות, הספרים שנכתבו על שולחנותיו הרעועים במהלך השנים.

החוויה של כתיבה עברית מחוץ למרחב החיים העברי היתה עבורי מעוררת ומפרה. הלשון, שבדרך כלל אנו נוטים לשכוח את קיומה, הפסיקה בבת אחת להיות מובנת מאליה. כל מילה הזדקרה פתאום מעל המסך - זרה ומתריסה, דורשת שיכירו בייחודיות שלה. אין כמו השבירה של שגרת הלשון כדי למשוך אליה את תשומת הלב המגיעה לה בכתיבה טובה.

לפעמים זה מתבטא בפרטים הקטנים: איך למדוד, בסנטימטרים או באינצ'ים? איך כותבים שמות של עצים שמעולם לא צמחו בארץ ישראל, ושאין שום סיכוי שהקורא העברי הממוצע יכיר אותם? איך מאייתים שמות של מקומות ואנשים - כפי שהם נכתבים באנגלית, או כמו שהאמריקנים מבטאים אותם? איך מצטטים משפט (או באופן מאתגר יותר, מחשבה) של גיבור או גיבורה שלא מדברים או חושבים בעברית? איך מתארים את עשרות הגוונים של הצבע האפור בשפה הרגילה, או נוף שנשלט על ידי צבעים אחרים לגמרי: תכולים, חומים וצהובים?

אבל אלה, כאמור, הם רק הפרטים הקטנים. הפער האמיתי בין העברית לבין הסביבה הנוכרית שבה היא מוצאת את עצמה הוא עמוק יותר - הפער בין ההילה הסמלית שאופפת את המילים העבריות, לבין זו שמקיפה את מקבילותיהן האנגליות.

הלשון העברית הפסיקה בבת אחת להיות מובנת מאליה. כל מילה הזדקרה פתאום מעל המסך - זרה ומתריסה. אין כמו השבירה של שגרת הלשון כדי למשוך אליה תשומת לב

קחו לדוגמה מילה שכאן, בארה"ב, נחשבת מילה יומיומית למדי - River. זוהי מילה שמתארת גוף מים שרוב האמריקנים חוצים לפחות פעם אחת בכל יום, בדרך לעבודה. איך אפשר להשוות אותה למילה העברית הנהדרת "נהר", שלוקחת את הטקסט ישר אל המקור הבראשיתי, העמוק של הלשון: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן"? איך נסביר לקורא האנגלי שהמילה "נהר" מהדהדת באוזן העברית את המילה המהפנטת ביופייה "נְהָרָה" - מילה שאין מתאימה ממנה כדי לתאר את זהרורי האור הנשברים על פניו הרוגשים של הנהר?

השאלות האלה לא שייכות לי בלבד, וגם לא הדילמה הלא־פשוטה של הקיום הכפול של כתיבה עברית בנכר. לקיום הזה יש אמנם כוח משיכה רומנטי מסוים, אבל יש גם מחירים לחייו של מי שכותב בשפה אחת וחי באחרת. כבר היום יש לא מעט כותבים וכותבות עברים שחיים ופועלים בארצות אחרות, מתמודדים עם הדילמה ומשלמים את המחירים של הכתיבה מחוץ לעברית. לדעתי, מספרם של היוצרים הללו ילך ויגדל בהתמדה.

זה היה קורה, מן הסתם, גם בלי המהומה הפוליטית והזהותית המתחוללת בארץ בימים אלה, אבל היא ללא ספק תורמת להאצת התהליך של פיזור הכישרון וההשראה העבריים ברחבי העולם. אפשר לנסות להילחם בתופעה הבלתי נמנעת הזאת - כמו שעושים, לצערי, פטרוני הפרסים הספרותיים בישראל, שאת רובם המכריע בחרו לסגור בפני הכותבים העברים שלא חיים בארץ. אבל המלחמה הזאת היא חסרת טעם. במקום לחוש מאוימים מהתפשטותה של הכתיבה העברית ברחבי העולם, אולי כדאי להפסיק לפחד ולראות את היופי ואת העוצמה שבה.

הגלישה של העברית מעבר לגבולות הגיאוגרפיים והפוליטיים של מדינת ישראל היא סימן של כוח, ולא של חולשה. הכתיבה העברית הלא־ישראלית מעשירה את המרקם של הספרות העברית ומערה לתוכו דם חדש. אין דבר בריא לכתיבה הספרותית מהשבירה של שגרת הלשון ושל שגרת הדימויים והמטאפורות השחוקים והעייפים, שמצטברים כמו ירוקת על מים של שלולית קטנה.

למה לא להרשות לעברית להיות מה שהיתה מאז ומעולם: נהר אדיר ונהדר של משמעות, עוצמה ויופי, שנובע מראשית הזמן ושמקיף את העולם כולו, מפריח נופים חדשים, מספח אל תוכו טעמים וניחוחות אחרים וחוגג צבעים ומרקמים שאין להם שם? שום דבר לא ילך לאיבוד - להפך. כולנו, אוהבי העברית, כותביה וקוראיה, רק נתעשר ונצא נשכרים.