עדות מתפילת נעילה בכיכר המדינה: מפגינה צעקה לאשה מבוגרת בכסא גלגלים ''לכו לבית הכנסת'' כשנתבקשה לחדול צעקה עליה: מטומטמת לא היית צריכה לבוא  

אמל״ק - ביום כיפור חוויתי התעמרות על רקע דתי במרכז תל אביב

בידיים רועדות ובלב כבד אני מצטער לתאר את החוויה שעברתי הערב - ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף - מרחק של פחות מ 100 מטר מהבית שלי.

אחר הצהריים, אשתי ושתי בנותי בת 4 ושנה וחצי, הגענו בלבוש לבן וחגיגי בשביל להשתתף בתפילת יום כיפור פעם ראשונה בחיינו. אנחנו מנהלים אורח חיים חילוני לחלוטין, לא היינו בבית כנסת לעולם, אבל רצינו לחוות את האווירה המיוחדת של יום כיפור ולאפשר לבנות שלנו להרחיב אופקים.

אנחנו משפחה ליברלית חילונית - נגד כפיה דתית, נגד אלימות והראשונים להניף את דגל ישראל והגאווה בהפגנות בקפלן.

כבר בדרכנו לכיכר שמענו צעקות. ידענו שהיתה סערה סביב עניין ההפרדה, ושמחנו לשמוע שעל אף שהמארגנים ניסו לעשות הפרדה מגדרית (שלא כחוק), אנשים הורידו את ההפרדה ואנחנו נוכל לשבת יחד כמשפחה.

לצערנו הרב, על אף הסרת ההפרדה שהיתה סלע המחלוקת, האירוע רק הסלים.

בעודנו יושבים יחד על כסאות הפלסטיק, ומחכים לתחילת האירוע, האלימות מצד המתנגדים לאירוע התפילה החלה לרתוח - צעקות, שריקות, זמבורות, אלימות מילולית, צעקות ״בושה״ וזעקות למצוא מקום אחר להתפלל בו - הכל בשביל לפוצץ את האירוע.

מאחורינו ישב זוג אנשים מבוגרים עם כיפה, שאחד המתנגדים ניגש אליהם והטיח בהם שהם שורפי ילדים ואיך הם לא מתביישים. אישה מבוגרת אחרת צעקה להמון להטביע את סידורי התפילה במזרקה - ובלי להתבלבל, ניגשה לדוכן הספרים ופיזרה את סידורי התפילה לכל עבר. בשלב מסוים ההמון כבמתן פקודה התחיל לאסוף את כל הכסאות מרחבת הכיכר ולא אפשרו לאנשים שרצו לשבת לקחת כסא ולהתחיל בטקס.

רמת האלימות באוויר עלתה לגבהים חדשים, בנות שהגיעו לתפילה עם משפחותיהן בכו, ובשלב זה אשתי לקחה את בנותי הביתה - לא לחוויה הזאת ציפינו.

אני נותרתי יושב על הכסא - נאלם ונעלם בתוך ההמון ורק חושב על שנאת חינם ואחים מה היא, ועד כמה סמלי ועצוב מה שאני רואה לנגד עיניי.

מעולם לא התפללתי. מעולם לא צמתי. מעולם לא שמרתי שבת - אך כשקבוצה קטנה של צעירים - בנים ובנות ניגשו אלי והציעו לי להשלים מניין קטן שהם עושים בצד לתפילה - מיד נעתרתי. הרגשתי סולידריות אינסופית לקבוצה של הצעירים המפוחדים ומצד שני האמיצים האלה. הרגשתי בושה עצומה שהמחנה שלי. הליברלי. לכאורה. מתנכל וזורע פניקה בקרב החבר׳ה הצעירים.

על אף ההכשר לכאורה של המניין - קטן פרטי וללא הפרדה, ההמון עשה כל מה שביכולתו על מנת להפריע ולבזות. חווינו אנשים שנכנסו למעגל התפילה תוך כדי צעקות וריקודים מבזים, כניסה של אופניים ועגלות ממונעות לתוך המעגל, צעירה שהגיעה עם שני כלבים ואמרה לאחת האנשים שהיא לא תתקוף אבל הכלבים שלה יתקפו ואכן לאחר כמה דקות שיסתה את הכלבים שלה במתפללים לרקע צחוק ההמון.

בתפילה - עמדתי לידם. כמו לולב. לא יודע באיזה עמוד אנחנו, לא מכיר את התנועות והמילים, אבל חוויתי הכל הכל בפנים ומבחוץ. חשבתי על כמה אבותי נלחמו וחירפו את נפשם בשביל להתפלל ולקיים את אורח חייהם היהודי - והנה עכשיו תורי, צריך לעבור את זה בשביל להתפלל.

ניסיונות הידברות עם אנשים מההמון נענו בקריאות ״בושה״ רמות, היסו אותי ומנעו ממני ״רק״ להגיד שאני גם כמוהם - אבל וואלה הפעם הגזמתם בענק.

לא היתה אלימות פיזית אמיתית. אך כל עוד הייתי עם כיפה, דרכו עליי, פגעו בי ב״טעות״ עם כידון האופניים והרגשתי שגופי הותר לפגיעה מההמון.

ספטמבר 2023 - מרכז תל אביב. פחות מ100 מטר מהבית שלי הותקפתי מילולית ופיזית כי רציתי להתפלל יחד עם המשפחה שלי ביום כיפור.