שירת העצב, האושר והגעגוע: הרמבטיקו היווני כובש (שוב) את האוזן

"אני זמר האהבה
זמר החיים.
אני שר על הדלות,
על הגלות,
ועל האש בלב האוהבים.
שר את געגועי העם,
שר ובוכה,
שר את כאבי
שר את עוניי.
אני זמר האהבה
זמר החיים"

במילים אלה נפתח אחד השירים הידועים ביותר ביוון, "זמר", שכתבו כריסטוס ניקולופולוס ומארו ביזאני לסטליוס קזנזידיס, כוכב הזמר האגדי והסמל הבלתי מעורער של שירת העם. האיש שקולו העמוק והרועם הדהד את תלאות חייו.

קזנזידיס לא היה לבד. הוא פעל בתוך אחד הזרמים החשובים בתרבות של יוון המודרנית: הרבטיקו. סיפורו של הרבטיקו הוא בעצם סיפורה של החברה היוונית וההיסטוריה הסוערת והפצועה שלה, אך גם של יכולתה המופלאה לקום בכל פעם מחדש, להתנער מעפר ולצאת במחול שכולו התרסה של גוף ונפש: לעולם לא יכניעו אותי. הנה אני כאן.

בקיץ 2023 התברר כי הרבטיקו אינו נחלת העבר, וכי הוא חי וקיים ואפילו רלוונטי - כמו לפני 100 שנה. זה קרה לא במקומו הטבעי, בטברנות של אתונה או סלוניקי, אלא באי יפהפה מקבוצת האיים הספורדיים הצפוניים: האי סקופלוס, שהיוונים קוראים לו בחיבה "הכחול־ירוק" בשל הים הצלול, החורש הקריר, רוח הערב הנעימה והבוסתנים הכורעים תחת עומס הפרי.

"הסטודנטים של סמירני"

גם בשיא העונה סקופלוס לא עמוס וצפוף כמו האיים הפופולריים מיקונוס, סנטוריני או כרתים. המעבורת הגדולה שצופרת בקול נמוך פעמיים ביום כשהיא נכנסת לנמל או יוצאת ממנו, מביאה בבטנה יותר יוונים בחופשה או בביקור משפחתי מאשר תיירים.

מאז צילמו באי את הסרט "מאמא מיה!", מגיעות לכאן אמנם גם קבוצות תיירים לסיור באתרים שבהם צולמו הסצנות הרומנטיות והאוויליות ולצפיית ערב בסרט תחת כיפת השמיים עם שירי להקת אבבא בעוצמה מוגזמת, קוקטיילים וריקודים - אבל די להתרחק כמה מאות מטרים ממקבץ הפאבים והמסעדות שעל החוף, וכבר האי מתגלה במלוא מתיקותו השלווה.

בבוקר ובצהריים הסמטאות מעולפות בחום, וכולם מסתופפים בצל השמשיות בחופים המרהיבים. אחר הצהריים התיירים, כמו אנשי המקום, מבינים שרק שינה, או לפחות נמנום קל, יפיגו את הכובד שיוצקים באיברים השמש, האוכל והאוזו. רק לפנות ערב מתחיל האי להתעורר לחיים.

מדי ערב התיישבו בבתי הקפה לאורך הרציף נגני בוזוקי, גיטרה וכינור, בגלמה ואקורדיון, שרו וניגנו. וכך גם בטברנות שהתמלאו סועדים, ועד השעות הקטנות של הלילה המשיכו לנגן בהן ולשיר. הקהל הצטרף לשורות שחזרו על עצמן שוב ושוב, על פי המסורת הידועה של הרבטיקו: שירים ארוכים, מסתלסלים, עם קריאות ביניים "יאסו" לכל נגן לחוד ו"אמאן אמאן".

בשבוע אחד מפתיע התכנסו באי טובי המוזיקאים ומומחי הרבטיקו של יוון, והתברר שכמה מהם מתגוררים באי. בזכותם שבה המוזיקה הזאת לתודעה דווקא כאן, ומנחילים אותה לדורות הבאים בסדנאות אמן, בשיעורים ובהופעות שבערים הגדולות צריך לרכוש כרטיסים יקרים כדי ליהנות מהן.

ביקשתי ממארגן הפסטיבל, קונסטנטין (קוסטס) קלפאטיס, איש צנום וחייכן בן 80 עם שיער שיבה מתבדר ברוח, שיספר לי על הפסטיבל. קלפאטיס הוא מוזיקאי ותיק ומוכר היטב לחובבי הז'אנר ביוון. הוא נולד בסלוניקי ולמד מוזיקה ביזנטית מאביו, שהיה זמר מוביל בכנסייה. משנות ה־60 הוא ניגן בהרכבים שונים של רבטיקו באתונה, והצטרף לבכירי המוזיקאים של התקופה שם. לגדול שבהם, מרקוס וַמוָוקָאריס, הוא הקדיש השנה את ארבעת ימי הפסטיבל.

(קאלאפאטיס בערוץ הממלכתי של יוון)

"סיפור הרבטיקו קשור קודם כל לאנשים", פתח קלפאטיס, "ומרקוס הוא דמות מפתח בו. בתחילת המאה שעברה אתונה לא היתה ממש בירת יוון. רוב משרדי הממשלה התרכזו בעיר הנמל של סירוס, הרמופיליס, עם המבנים הוונציאניים הגדולים והיפים והאוכלוסייה האליטיסטית המשכילה. לעניים כמו המשפחה של ומווקאריס לא היה שום סיכוי להתקדם. הצעירים עברו לפיראוס, לעבוד בנמל".

ומווקאריס ברח לפיראוס בגיל 12 והיה סוור, סבל ועובד זוטר במשחטה. אבל מדי ערב הלך לשמוע מוזיקה בטברנות של שכונת גליפולי. צליל הבוזוקי כישף אותו. "אם בתוך שנה אני לא יודע לנגן ככה, אני חותך לעצמי את היד", אמר, קנה בוזוקי ישן והתחיל ללמד את עצמו. בסוף אותה שנה כבר הקים עם נגנים אחרים את הרביעייה המפורסמת של פיראוס.

הנגנים כינו את ומווקאריס "פרנקוס", הצרפתי - כמו לכל בני המיעוט הקתולי מסירוס. למוזיקה שניגנו הם קראו "רבטיקו", שם שהדעות חלוקות עד היום מה מקורו. הם עצמם באו מסמירני, איזמיר, העיר שבה הכל התחיל.

"סמירני היתה פריז של המזרח", מסביר קלפאטיס את שפע הנגנים, הזמרים, הלהקות והתזמורות היווניות בעיר. "היא היתה עיר קוסמופוליטית, חיו בה מאות אלפי יוונים בהרמוניה עם ארמנים, יהודים, צרפתים, בריטים, גרמנים וטורקים". היוונים של סמירני היו סוחרים אמידים, והם שלחו את ילדיהם ללמוד נגינה אצל המורים הטובים ביותר בעיר.

הנטייה להקנות לדור הצעיר חינוך מוזיקלי קשורה, כנראה, לתפיסה העצמית של היוונים באיזמיר בפרט, ובאסיה הקטנה בכלל, שלפיה הם ממשיכים את המסורת הקלאסית של יוון העתיקה. הם ייחסו חשיבות מיוחדת להשכלה, לתרבות הגוף ולאמנות, ובעיקר לנגינה.

בתחילת המאה ה־20 קמו בסמירני כמה להקות נגנים, שהידועה בהן היתה "הסטודנטים של סמירני". המוזיקה שהם ניגנו ושרו שילבה בין המסורת הטורקית, עם כלי הנגינה הנפוצים במזרח, לבין המסורת הביזנטית הכנסייתית והשפעות מערביות שהביאו עימם לעיר הנמל הסוחרים והתיירים הרבים.

בורגנים הגיבו בתיעוב

ואז, ב־1919, פרצה מלחמת טורקיה־יוון. תחילה כבשו היוונים את סמירני בסערה, אבל מוסטפא כמאל אטאטורק הוביל את הצבא הטורקי אל העיר והנחית על האוכלוסייה היוונית מכה נוראה. החג הלאומי של טורקיה נצרב בנפש האומה היוונית בתור "הקטסטרופה", האסון. כדי לסיים את הלחימה המדממת נאלצה יוון לחתום על הסכם "חילופי אזרחים" (הסכם לוזאן). אלפי טורקים נשלחו מצפון יוון לטורקיה, ומאות אלפי יוונים הועברו בכוח מטורקיה ליוון.

"תארי לך - מיליון ו־200 אלף איש, שחיו דורות על דורות באסיה הקטנה ומעולם לא ראו את יוון, הועברו בספינות והושלכו לחופי המולדת שהיתה זרה להם לחלוטין", אומר קלפאטיס. אנשי סמירני המשכילים, הקוסמופוליטיים והאמידים הפכו בן־לילה לפליטים חסרי כל, ללא קורת גג.

"בסמירני הם היו יוונים. כאן קראו להם 'הטורקים'. מה זה הכלים האלה שאתם מנגנים בהם? לעגו להם. מה זאת המוזיקה הזאת עם הסלסולים?"

את כלי הנגינה שהם הביאו איתם כבר הכירו ביוון, במיוחד את הכלי עם הצוואר הארוך, הבוזוקי עם שלושת זוגות המיתרים, שהיה מקובל כבר בקרב המעמדות הנמוכים בשכונות העוני. אבל השירים שהם שרו היו חדשים.

ב"קפה אמאן" (על שם הקריאה הטורקית "אמאן אמאן" שמלווה רבים מהשירים), במאורות חשיש (TEKEDES) ובטברנות אפלוליות שרו הפליטים את חייהם. את המילים הם אלתרו תוך כדי שירה. כל אחד מהם שר שורה או בית, וכולם חזרו אחריו, וכך נוצרה הקלאסיקה של "הבלוז העירוני היווני".
הרבטיקאים קראו לעצמם "מאנגס" (MANGES), סיגלו לבוש אלגנטי־מרושל ושרו על אהבה לצועניות ולאפריקניות מסתוריות, סמים, עוני וגעגועים לאמא רחוקה. הם חיו בשולי החברה והתרבות, אבל קמו ביניהם גדולי המלחינים, הנגנים והזמרים של יוון.

"מרקוס היה וירטואוז", מספר קלפאטיס. "זמן קצר אחרי שהתחיל לנגן כולם באו לשמוע אותו ואת השירים שלו. 'פרנקוסיריאני' (ה'פרנקית' - הצרפתייה מסירוס), שהוא כתב וביצע, הפך בן־לילה ללהיט של כל הזמנים".

(פרנקוסיריאני, ומווקאריס)

לא כולם התלהבו. הבורגנים תיעבו את הרבטיקו, תחנות הרדיו החרימו את השירים שהזכירו להם את הכיבוש העות'מאני השנוא, ואילו הממשלה הלאומנית של יואניס מטקסס ראתה בהם משחיתי התרבות היוונית־מערבית. השלטונות סגרו את המחששות, הטילו צנזורה על השירים ואסרו את הנגינה בבוזוקי.

אבל ה"מאנגס" שהושלכו לכלא הבריחו לשם כלי נגינה חדש, בגלמה, גרסה קטנטונת של הבוזוקי שהחביאו מתחת לבגדים. "הבגלמה", אומר קלפאטיס, שבעצמו מפליא לפרוט על הכלי הזעיר, "עונה לבוזוקי בצליל גבוה, עדין. הבוזוקי מדבר - והיא עונה".

שני זוגות של מיתרים

עם הכיבוש הנאצי, בין 1941 ל־1944, הושתק הרבטיקו כמעט כליל. רק אחד מגאוני המוזיקה הגדולים ביותר של יוון, וסיליס ציצאניס, המשיך לפעול. הוא חזר מאתונה לסלוניקי, פתח אוזרי והופיע במחתרת עם זמרות מעולות שגילה וטיפח. עד שהגרמנים סגרו את כל חברות התקליטים במדינה, הספיק ציצאניס להקליט 100 שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר היווני.

"'יום ראשון המעונן' ('סיניפיאזמני קיריאקי', שיר מלנכולי שכתב ציצאניס ב־1943, על רקע ההרעבה, המאסרים וההוצאות להורג) חולל מהפכה", אומר קלפאטיס. "ציצאניס הוסיף ארומה מערבית יותר, פופולרית יותר, לרבטיקו כפי שהיה מוכר עד אז, ואחרי המלחמה גם הגיע לקהלים הרבה יותר רחבים". לבוזוקי נוספו עתה עוד שני זוגות מיתרים, וצלילו נשמע הרמוני וקליט יותר מבעבר. נראה היה שהרבטיקו מתחיל לפרוץ דרך לקהלים חדשים.

(יום ראשון המעונן, ציצאניס)

ואכן, כעבור שנים אחדות, כשהסתיימה מלחמת האזרחים ביוון, חל השינוי שהובילו שני ענקי המוזיקה היוונית - מאנוס חג'ידאקיס ומיקיס תאודורקיס.

חג'ידאקיס היה אהוב הקהל, אדם נעים הליכות שלא הסתחרר מההצלחה האדירה שזכה לה. קל לתאר, אם כן, את ההלם שאחז בממסד המוזיקלי היווני, כשבהרצאה לקהל הרחב ב־1948 גינה את "הסנוביזם ביחס לרבטיקו" ואמר ש"השירים האלה נוגעים בנו בדרכים רבות כל כך. שום דבר לא יכול לעמוד בינינו ובינם, ושום דבר לא מסוגל להתקרב לגדולתם". יצירתם של ומווקאריס, ציצאניס וחבריהם, אמר, היא העוצמתית ביותר שיוון ידעה אי־פעם. את נושאי השירים הוא הגדיר בשלוש מילים: תשוקה, שמחה וסבל (מראקי, קפי, קיימוס).

המלחין המחונן, שזכה בפרס האוסקר עבור השיר מתוך הסרט "רק ביום חול", בביצועה המהפנט של מלינה מרקורי (ביוונית השיר נקרא "החבר'ה של פיראוס"), אף שילב בכל שיריו אלמנטים מובהקים של רבטיקו. וכשהופיע עם ננה מושקורי ב"אולימפיה" של פריז, קם הקהל על רגליו והריע שעה ארוכה. סוף־סוף זכה הרבטיקו להכרה.

("החבר'ה של פיראוס", מתוך הסרט "רק ביום חול". מלים ולחן: מאנוס חג'ידאקיס)

באותן שנים ממש נשלח מיקיס תאודורקיס למחנה כפייה, ושיריו נאסרו להשמעה. מלינה מרקורי נעזרה באישים פוליטיים בכירים בצרפת, והוא חולץ והגיע לפריז על גבי אלונקה. זאת היתה הפעם השלישית שתאודורקיס הגיע לסף מוות בגלל עמדותיו.

משחר ילדותו היה תאודורקיס גאון מוזיקלי ופרא אדם בעל מודעות פוליטית וחברתית עמוקה. בגיל 17 ניצח על היצירה המוזיקלית הראשונה שכתב, ובקושי הספיק ללמוד מוזיקה כי במלחמת העולם נכלא ועונה בשל מעורבותו בפעילות המחתרת ובהצלת יהודים. במלחמת האזרחים הוגלה לאיקריה ולמקרוניסוס.

חרף העינויים, הוא כתב שם עם משוררים נפלאים דוגמת טאסיס ליבדיטיס את השירים המפעימים ביותר שלו, שהושמעו רק שנים אחר כך. בסוף שנות ה־50, כשחזר מהלימודים בצרפת, כבר זכה לתהילה אדירה במערב אירופה, אבל החליט לחזור ליוון ולחפש את שורשיו.

התוצאה היתה מוזיקה חדישה, מרעננת, סוחפת ומהפכנית, שראשה במערב ורגליה נטועות עמוק במסורת המקומית: הרבטיקו הכבד וה"לאיקי" (המוזיקה העממית) שנולדה ממנו. "ומווקאריס הוא העץ", אמר תאודורקיס, "וכולנו ענפיו".

במהלך אמיץ ומרהיב ניפץ תאודורקיס את הדיכוטומיה בין המוזיקה ה"עילית" לבין ה"עממית". כשהעלה על הבמה את "אקסיון אסטי", יצירת המופת שהלחין למחזור השירים של המשורר זוכה פרס נובל אודיסיאס אליטיס, הוא בחר ביורגוס ביציקוציס, זמר עממי שהיה מזוהה עם שירי העוני והסבל ועם ה"גלנדי", השמחה המתפרצת בפיראוס. הסנובים עיקמו את האף, אבל הבחירה הוכיחה את עצמה כהצלחה אדירה.

(יורגוס ביציקוציס, "סנונית אחת" מתוך "אקסיון אסטי", אודיסאס אליטיס, מיקיס תאודורקיס)

ואז, ב־1975, הקליט זמר צעיר בשם יורגוס דאלארס, שכבר זכה להצלחה מסחררת עם שירים דוגמת "איפה השנים" (POU 'NAI TA XRONIA), ורבים אחרים אלבום בשם "50 שנות רבטיקו" עם טובי נגני הבוזוקי. הם ריככו קצת את התכנים ומחקו את אזכורי הסמים, אבל עתה היה ברור לחלוטין שהרבטיקו הוא חלק מהזרם המרכזי.

מועדוני הרבטיקו והלאיקי משגשגים מאז באתונה ובסלוניקי. בטברנות הכי טובות מנגנים סטודנטים מבתי הספר המובילים למוזיקה עם כוכבי זמר ונגנים מהוללים. נוסף על כך, באוניברסיטאות בכל העולם חוקרים רבטיקו, ובאקדמיות למוזיקה מלמדים בוזוקי ובגלמה.

"התארסתי צעיר", (מיקרוס ארבוניאסטיקה), דלאראס בקונצרט מחווה לוומווקאריס עם בניו של המלחין

כפיים למילים נוגות

אבל איך הגיע גל התחייה החדש הזה דווקא לאי סקופלוס? כי בתחילת שנות ה־70, כשקלפאטיס למד באוניברסיטה של פאטראס ובלילות ניגן ושר בטברנות קטנות, הוא פגש את יורגוס קסינטאריס מסקופלוס, שכבר אז נחשב לאחד מנגני הרבטיקו הגדולים ביוון. וכשקסינטאריס חזר לסקופלוס והקים שם, על ראש ההר המשקיף אל הנוף המסחרר, את הטברנה המפורסמת "אנטולי", שבה הוא שר ומנגן עם בניו, הוא הציע לקלפאטיס: "אולי תבוא אלינו גם אתה?"

קלפאטיס בא והתאהב: בנוף, בשלוות הטבע המרגיעה ובאנשים. "לפני 40 שנה הכל היה כאן לגמרי בתולי", הוא אומר, "קהילה קטנה, סולידרית, מרוחקת. בחורף כולם שוקעים בתרדמה כמו דובים, ואנחנו מתכנסים לנו בבית, שרים ומנגנים. עכשיו, כשהכל בטלוויזיה וברשת כל כך שטוח, חסר משמעות ומטופש, חשבנו שהגיע הזמן לפתוח את הבית לכל העולם".

התיאור של קלפאטיס משקף היטב את המקום יוצא הדופן שתופסים השירים ביוון. עם זאת, חשוב לומר: אוהבי הזמר היווני מהללים את הלחנים הכובשים ואת הקולות הנפלאים של הזמרים, אבל המוזיקה היא לא לבד, והיא גם עלולה להטעות: יש שירים קצביים וסוחפים שמזמינים מחיאות כפיים צוהלות, ומילותיהם נוגות. למשל, השיר המוכר בעברית "תודה על כל מה שנתת" נקרא ביוונית "אולה קאלה" ("הכל בסדר"), וכולו שיברון לב בעקבות פרידה.

למילות השירים יש משקל עצום. הן מספרות סיפור היסטורי לאומי ותרבותי, ובד בבד מאפשרות לכל אחד לבטא את עצמו ואת רגשותיו בשירה, במחיאות כפיים, בריקוד, בדמעות או בשמחה.

זה קורה כך: בטברנה קטנה באתונה מתחילה הלהקה הקבועה (שלאורח־לרגע נראים חבריה אלמונים, אבל הם מהידועים בנגני יוון) לנגן פתיחה ארוכה. סבתא קטנטונת אחת מזהה את השיר, וכאילו מושך אותה כוח בלתי נראה היא קמה וניגשת לרחבה בין השולחנות העמוסים. לבדה, מכונסת בעצמה, גוחנת מעט, היא רוקדת, ועם הריקוד היא שרה את השיר, מדגישה כל מילה כאילו היא עצמה כתבה אותן מליבה הקרוע:

"ידעתי שיום אחד תחזור
ותשתגע מהשטויות של עצמך
אל תעזוב אותי שוב, מאנגס שלי
הישאר בזרועותיי.
כמה כואבת היתה הפרידה
ואכזרית עד אין קץ
אל תעזוב אותי שוב, מאנגס שלי
הישאר בזרועותיי"

(סוטיריה בלו בשירו של וסיליס ציצאניס)

וגם כך: בחורף 2021, ב"מגרו מוסיקיס", היכל התרבות של אתונה, צפינו בהצגה "אומורפי פולי" (עיר יפה), פרספקטיבה מוזיקלית מרהיבה משירי תאודורקיס. האולם הגדול היה מלא עד אפס מקום. על הבמה עמדו שני הכוכבים, דימיטריס באסיס ויאניס קוציראס, ומאחוריהם להקה גדולה, כמו מקהלה יוונית במחזות הקלאסיים. הקהל ישב בשקט מנומס. ואז התעמעמו האורות, שני הזמרים פסעו לקדמת הבמה, ובקול נמוך התחילו לשיר את "כשהפעמונים יבשרו", שיר המחאה של יאניס ריצוס, מגדולי המשוררים של יוון:

"בינות שפעת עלים השמש בוקר טוב תאמר לך,
בברק המון דגלי הקרב גם השמיים יזהרו לעומתך.
ואלה שמאחורי הסורגים, ואלה שבתוך האדמה.
הס, המתן עכשיו, עוד רגע יבשרו הפעמונים:
האדמה הזאת היא שלהם והיא שלנו.

מתחת לפני האדמה, בידיהם המשוכלות
הם אוחזים בחבל הקשור לפעמון.
דרוכים בציפייה לשעת הכושר
עורגים לרגע הבשורה של התחייה.
האדמה הזאת היא שלהם והיא שלנו,
איש לא ייקח אותה שוב מאיתנו.
הס, המתן עכשיו, עוד רגע יבשרו הפעמונים:
האדמה הזאת היא שלהם והיא שלנו"

לפתע הצטרף הקהל לשיר. בשקט, בהתרגשות אצורה. מעל לכל ריחף זכרם המר של שלטון החונטה ומלחמת האזרחים, שכל יווני נושא בליבו ובמחשבותיו. הזמרים השתתקו ושבו לשיר רק את השורות האחרונות של הפזמון החוזר. כשהסתיים השיר, קם הקהל על רגליו. שעה ארוכה הרעידו מחיאות הכפיים את האולם.

(יורגוס ביציקוציס, כשיבשרו הפעמונים, יאניס ריצוס, מיקיס תאודורקיס)

יוונים שרים בכל הזדמנות ובכל עת. הם שרים בחתונות ובימי הולדת, בהפגנות ובלוויות. הם שרים שירים עממיים ושירי איים (ניסיוטיקה), שירים משעשעים וטיפשיים, שירי מחאה בוטים וקורעי לב ושירי אהבה עדינים. ילדי בית ספר מכירים בעל פה שירים של גדולי המשוררים - אליטיס, ספריס, קמבנליס וריצוס - שזכו ללחנים נפלאים, וזמרים ידועים מכבדים מלחינים ומבצעים אהובים.

באביב 2005 התכנסו עשר הזמרות הגדולות של יוון - ובהן חאריס אלקסיו, דימיטרה גלאני, מארינלה, אלפטריה ארווניטקי וגליקריה - למופע מיוחד בשם "אני לא יודעת כמה אני אוהבת אותך", מחווה לוויקי מוסחוליו, ששכבה אז על ערש דווי.

"היא היתה הגדולה ביותר, לא היתה ולא תהיה כמוה", אמרה לי אז אלקסיו. את המופע עצמו קשה לתאר במילים. בלי טיפת אגו, בדמעות צער, בכישרון מסחרר, באהבה ובשמחה מתפרצת, ביטאו הנשים המופלאות האלה את כל יופיו ועוצמתו של השיר היווני.

("אני לא יודעת כמה אני אוהבת אותך", קונצרט מחווה לויקי מוסחוליו)

ואז בא אריס סאן

בין מאות האנשים שהגיעו לסקופלוס, היו 12 ישראלים ששמעו על הפסטיבל בתוכנית האלמותית של שמעון פרנס בגלי צה"ל. אבי אזולאי, בן בית שאן שהתאהב ביוון ומארגן סיורים מודרכים בסלוניקי והסביבה, סיפר שם על הפסטיבל בפינתו הקבועה. קלפאטיס לא הופתע. "מטוסים שלמים של ישראלים באים לאתונה ולסלוניקי רק בשביל המוזיקה", הוא אומר. "רובם מעדיפים 'סקילדיקה' (מוזיקת מועדונים פופולרית), אבל יש כאלה שבאמת מבינים".

"זאת תופעה שאין לה אח ורע בעולם", אומר פרנס. "לא רק הנהירה לטברנות. מאות שירים שתורגמו הפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. אנחנו חברת מהגרים שעדיין לא גיבשה לעצמה תרבות מובהקת. אנחנו מחפשים זהות, והמוזיקה היוונית, עם ההשפעות המגוונות שהיא ספגה והחיבור בין מזרח למערב, עונה על הצורך הזה".

פרנס מצביע על הדמיון בין הדרך שעבר הרבטיקו ביוון לבין המעבר של המוזיקה היוונית מהשוליים למרכז בישראל. "בשנות ה־50 היו עליות גדולות שלא יכלו להתחבר לתרבות של ההורה וההיי והבינו שהמוזיקה שהם כמהים אליה לא נחשבת לגיטימית", הוא אומר. "הם מצאו מפלט במועדונים של יפו, שהסלוניקאים פליטי השואה הביאו אליהם את השירים של קזנזידיס, ובמה שנקרא אז בזלזול 'מוזיקת הקסטות'. זאת היתה החצר האחורית של התרבות הישראלית".

פה ושם השמיעו שירים יווניים ברדיו, אבל הם הוסתרו במסווה "לחן עממי". נעמי שמר, שהעריצה את חג'ידאקיס, כתבה ללחן שלו את "ספרי איילת אהבים". בני אמדורסקי הביא לשלישיית גשר הירקון תקליט של קזנזידיס שקיבל ממלח יווני בחיפה, והם שרו "הכל בגלל האהבה". חיים חפר שמע במועדון החמאם ביפו את "GIRISE" (חזרי) של חג'ידאקיס וכתב את "איריסים" לאריק איינשטיין ולאילנה רובינא. כך נכתבו "מה שבא לה" ו"מרקו פולו" ללחן של חג'ידאקיס, ששרו הגששים, ועוד ועוד.

אם כן, הפריצה באה עם יהודה פוליקר? אני שואלת. פרנס מאשר, אבל מבהיר שהיה שלב קודם בתהליך. "אי אפשר לדמיין את ההצלחה של יהודה אלמלא אריסטיזיס סאייסאנס, הלא הוא אריס סאן, שנמלט מיוון לאיסטנבול כדי לא לשרת בצבא, התאהב שם בבחורה יהודייה ובא אחריה לישראל".

"הוא הגיע בסוף שנות ה־50 לחיפה, הופיע ב'מפגש הסבלים' של הסלוניקאים, ומשם התגלגל למועדון 'אריאנה' ביפו. הוא לא ניגן בוזוקי אלא גיטרה חשמלית, ולכן היה קליט לאוזן הישראלית. הוא גם היה רב קסם, טווה קשרים (משה דיין ארגן לו תעודת זהות ישראלית!), ועד מהרה התחיל לכתוב ולשיר בעברית וממש הפך לגיבור תרבות מקומי". עתה היה ברור שהמוזיקה הזו היא מצרך מבוקש. ב־1966 יצא צמד אמרגנים לקפריסין לחפש את "הדבר הבא", ואיתר את טריפונס הצעיר בעל קול הזהב.

"טריפונס היה אנטיתזה של אריס סאן", אומר פרנס. "הוא שר יוונית וניגן בוזוקי. ברור שלא היה מצליח אלמלא אריס, אבל שניהם יצרו גשר לאוזן הישראלית. הדימוי של המוזיקה היוונית השתנה, אבל היא עדיין לא זכתה להכרה מלאה. וכשהם עזבו חלה נסיגה, והיוונית חזרה למועדוני השוליים ולאולמות השמחות. ואז, באמצע שנות ה־80, התפרקה להקת בנזין, ויהודה פוליקר, שנולד בשם ליאונידס פוליקאריס, שאביו פליט השואה שמע ערב־ערב קזנזידיס ובכה, ושהוא עצמו האזין בלילות לרדיו קפריסין והעריץ את דאלארס, ביקש מיעקב גלעד שיתרגם את 'עיניים שלי'. בן־לילה נפלו כל המחסומים".

פרנס לא מציין את התפקיד החשוב שהוא עצמו מילא בתהליך המרתק הזה, כשבמקום תוכנית על מוזיקת פופ הוא התעקש להגיש בקול ישראל דווקא שעה שכולה שירים יווניים. היו מי שלא אהבו את הרעיון ודאגו לוותר עליו, אבל ירון אנוש, שנכנס לאותה משבצת בהצלחה, ופרנס עצמו, שהמשיך בגלי צה"ל, זוכים עד היום לפופולריות אדירה.

האוזן התרגלה להרמוניה

מכאן ואילך "חצי עולם כבר שר יוון": אריק איינשטיין הקליט את "שיר השיירה" ו"שכשנבוא", למילותיו של עלי מוהר; מיקי גבריאלוב שר "אהבה יוונית"; חיים משה כבש המונים עם "תודה על כל מה שנתת" (אף שבארץ עדיין מייחסים את השיר לדאלארס, ומתעלמים מהיוצר האמיתי, המשורר והמלחין הענק סטאברוס קויומזיס); וגדולי הזמר היווני ממלאים אולמות בכל הופעה בישראל.
המוזיקה היוונית הרגילה את האוזן הישראלית להרמוניה אחרת וקירבה אותה למזרח. ספק אם שלמה בר, עמיר בניון ורבים אחרים היו מצליחים בלעדיה לשבור את קיר הזכוכית שבין פריפריה למרכז התרבותי.

אנחנו חיים בעידן של התכה, שאחד מביטוייה היפים הוא "עוד יום יבוא": שלומי סרנגה (קזנזידיס הישראלי) ביוונית וזוהר ארגוב בעברית.

וזאת רק ההתחלה.