שִׂים לֵב: בְּאֲתָר זֶה מֻפְעֶלֶת מַעֲרֶכֶת נָגִישׁ בִּקְלִיק הַמְּסַיַּעַת לִנְגִישׁוּת הָאֲתָר. לְחַץ Control-F11 לְהַתְאָמַת הָאֲתָר לְעִוְורִים הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּתוֹכְנַת קוֹרֵא־מָסָךְ; לְחַץ Control-F10 לִפְתִיחַת תַּפְרִיט נְגִישׁוּת.

"מאבק על הדמוקרטיה" או השתקה ברורה ומיידית?

לפני כמה שנים הם היו "באים לבנקאים", מתחלחלים מהאתוס הצבאי של החברה ומזהירים מפני ההדוניזם הדקדנטי של חוגי ההייטקיסטים • היום הם משליכים שושנים לרגלי אחים לנשק ולאקזיט • לכל אלו מצטרפות כתבות ההלל למי שהפעילו לחץ חברתי כדי למנוע מימון מגוף חברה אזרחית

איתן אורקיבי , אריק סולטן
איתן אורקיבי. צילום: אריק סולטן

נשאלת השאלה באיזה יקום יכולים פעילים למען הדמוקרטיה לחגוג באקסטזה קולנית שכזו את הצלחתם לנטרל את המחשבה החופשית ולפגוע בחופש הביטוי. כן, הכוונה היא למסע הצלב האלים נגד פורום קהלת, שמתנגדיו ממשיכים להתמוגג מהלחץ המנטלי שהופעל על תורמיו ומפעולות הגרילה האגרסיביות שאורגנו במשרדיו. אלה פעולות בלתי נסבלות בחברה שוחרת דמוקרטיה, אבל אנחנו חיים בעידן מוזר, שבו אקטיביסטים שקועים באיזו סגידה משונה לגנרלים ולטייקונים, ומזריקים ללב החברה האזרחית מנות יתר מסוכנות של אולטרה־מיליטריזם והיפר-קפיטליזם. לפני כמה שנים הם היו "באים לבנקאים", מתחלחלים מהאתוס הצבאי של החברה ומזהירים מפני ההדוניזם הדקדנטי של חוגי ההייטקיסטים. היום הם משליכים שושנים לרגלי אחים לנשק ולאקזיט.

פעם היו סולדים מהם, היום הם זוכים לתשבחות. מחאת ההייטק (ארכיון), צילום: רויטרס

ועדיין, אין אירוני מההתענגות על מופעי הבריונות וההשתקה. עוד ועוד כתבות הלל וראיונות חנופה השבוע למי שהפעילו לחץ חברתי כדי למנוע מימון מגוף חברה אזרחית. בגופי תקשורת שהפכו את "המאבק על הדמוקרטיה" למודל העסקי שלהם מעניקים לדמויות האלה מעמד של אנשי השנה. ולחשוב שאותם כוחות חברתיים חוללו פה גלים של פאניקה מוסרית על הסרה של ספר מרשימת הרשות לבחינת הבגרות המורחבת בספרות ("גדר חיה"), או על דבר מאסרה של משוררת שהורשעה בהסתה לטרור (דארין טאטור), או על הרחקה של "פורום המשפחות השכולות" מפעילות בבתי הספר. תראו אותם עכשיו, בצד שחוגג את ההשתקה עם זיקוקין דינור.

עם פלסטר על הפה ואטם באוזן

יש איזו מיסקונספציה, אי־הבנה, שצריך לסלק מהדרך. היא נוגעת לאופן שבו אנחנו מתייחסים לחופש הביטוי, ובעיקר לפגיעה בו. זו נתפסת קודם כל כשלילה אגרסיבית של זכות אזרח, פגיעה אלימה בחופש הפרט. מי שנתפס כ"נפגע" הוא הפרט או הארגון ש"הושתק", והיחס אליו הוא של קורבן שחווה טראומה. זה כמובן נכון, אבל זה לא העיקר. חופש הביטוי הוא לפני הכל תנאי הכרחי לתפקודו התקין של דיון ציבורי בחברות שמקדשות הליך דמוקרטי של קבלת החלטות משותפת.

מסיבת העיתונאים של "אחים לנשק", צילום: ללא קרידט

הרעיון המכונן של הדמוקרטיה הדיונית מבוסס על מרחב פתוח וחופשי שבו דנים בסוגיות הנוגעות לעתיד המשותף. האינטרס הציבורי הבסיסי הוא שכמה שיותר רעיונות יועלו לדיון, ילובנו, יעומתו עם עמדות יריבות – כדי שברגע האמת אפשר יהיה לקבל החלטה מושכלת, רציונלית ככל האפשר, לאחר דיון ביקורתי בחלופות השונות.

לא הקול המושתק הוא הנפגע העיקרי באקט ההשתקה - אלא האינטרס הציבורי של כולנו להיחשף לעוד רעיונות, לעוד כיוונים, לעוד השקפות. בעיקר כשאנחנו עומדים בפני דילמות לאומיות. למשל, הפשיעה הרצחנית בחברה הערבית. למשל, קונפליקט צבאי. למשל, רפורמה משפטית. לרגעים האלה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע בצליעה, עם פלסטר על עין אחת ואטם באוזן השנייה. אף אחד לא מבקש רחמים על אנשי קהלת; הדאגה היא למרחב שיח שמופעלים בו לחצי השתקה, צנזורה ומה שמכונה בעגה התקשורתית "ספירלת שתיקה": הדממה הדרגתית של דעות שסומנו כ"מסוכנות" או "לא נכונות".

ונדליזם נגד החלטת העירייה: עשרות כתובות גרפיטי עם הכיתוב "פורום קהלת" רוססו ברחבי כפר סבא

על הדעת עולים רגעים היסטוריים כאלה. בוודאי ערב היובל למלחמת יום הכיפורים, שבו מקיימים חשבון נפש על תרבות פוליטית של דבקות עיוורת בקונספציה ואטימת אוזניים בפני קולות מתריעים. בוודאי ערב שנת ה־30 להסכמי אוסלו, שקולות הביקורת נגדו סבלו מדיכוי מנטלי, כמו בהמשך מתנגדי ההתנתקות. זה לא נוגע רק לטיב ההחלטה שמתקבלת; זה רלוונטי גם לזיכרון הקולקטיבי: מה ייצרב כטראומה, מה ייזכר כהישג.

מכל מנופי הלחץ שהופעלו במחאה, ובעיקר איומי הסרבנות ומשיכת ההשקעות, איום ההשתקה עשוי להתברר כהרסני מכולם לחוסן הדמוקרטי של החברה הישראלית. תנו למוזות לדבר. לא בשבילן, בשבילנו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר