ימין על מלא? בקושי חצי טנק

אין תא בגוף שלא רעד למשמע הפיגוע המחריד בדרום הר חברון. מהאכזריות הבלתי נתפסת; מתחושת חוסר האונים; מהטרגדיה הנוראית של ילדה שניצלה מהתופת, אבל ראתה את אמה חסרת רוח חיים מבלי שתוכל לסייע לה; מהנהג האדיב שבסך הכל עצר לאסוף אם ובתה אל מחוז חפצן, וכעת נלחם על חייו. עין לא יכלה להישאר יבשה למשמע דברי ההספד של שיראל, בתה הבכורה של בת שבע ניגרי ז"ל.

יש רגעים שבהם גם פוליטיקאים קרים ומחושבים מבינים שיש להיכנע לרגש. לתת לו להוביל. בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא תמיד התוצאה בלתי מוצלחת. למבצע חומת מגן יצא אריאל שרון אחרי הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה. היה זה פיגוע שהגיע אחרי עשרות פיגועים כמעט בכל רחבי הארץ, ושגרר קמפיין ציבורי ענק לאפשר לצה"ל להיכנס ליישובים הערביים ביו"ש ולטפל בטרור. הקריאות הופנו כלפי הדרג המדיני ("תנו לצה"ל לנצח"), אבל גם ראשי צה"ל דאז לא ששו, בלשון המעטה, לשוב לשכם ולחברון.

אף שמה שהכתיב בסופו של דבר את היציאה למבצע היה הבטן הציבורית השותתת, היה זה מבצע שהוכתר בהצלחה גדולה. גם צוק איתן נפתח בעקבות זעקה ציבורית אחרי חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים.

העובדה כי חלק גדול מגל הטרור מתרכז ביהודה ושומרון, הופכת את הבטן של אנשי מפלגות הימין לרכה יותר. הקשר בין הציונות הדתית ועוצמה יהודית לבין מתיישבי יו"ש בלתי נפרד, אבל מצוקת המתיישבים הופכת להיות משמעותית. עד כדי כפירה בממשלה שבה תמכו ועשו הכל כדי שתיבחר רק לפני פחות משנה, ממשלת החלומות, ימין על מלא.

את אכזבתם ואת ייאושם של תושבי יצהר, תפוח ואיתמר, שומעים חזק וקרוב בלשכותיהם של חברי מפלגות הימין. ולא רק שם, גם בליכוד ובמפלגות החרדיות. תחושות נוראיות על כך שלמעט פעולות כירורגיות נקודתיות, שהגדולה שבהן היתה המבצע האחרון בג'נין ולפניו נגד הג'יהאד בעזה, אין כל שינוי בשטח, ובעיקר - אין הבדל נראה לעין בין מדיניות הממשלה הנוכחית לבין זו של הקודמת, או זו שלפניה.

יום אחרי הרצח הגיעו ראשי יישובים ביו"ש להפגנת מחאה מול משרד ראש הממשלה. המילים שיצאו מפיהם, גם על הבמה אבל בעיקר מאחורי הקלעים, היו קשות. הפעילות הצבאית השגרתית ביומיום, כולל במקומות הכי מועדים לפורענות, הם אומרים, נשארת דלילה כשהיתה. יום או יומיים אחרי שיש פיגוע בחווארה עוד אפשר לראות חיילים מאחורי הבטונדות, דבר שמעניק תחושה מסוימת של ביטחון לתושבים שחייבים לעבור דרך הכפר העוין בדרכם הביתה וממנו. אלא שאחרי יומיים נותרות הבטונדות מיותמות, שלא לדבר על הכפר עצמו. לא סוגרים אותו אפילו לדקה, כאילו לא מדובר בכפר שמתוכו יצאו האחראים לרציחות בלתי פוסקות של יהודים, שנאלצים לעבור בתחומו.

רבים מהתושבים שם מביעים שמחה על כל רצח, מחלקים בקלוואות וסוכריות, מסייעים לרוצחים, מסתירים אותם, וברצח האחרון אף הצביעו במפורש על היהודים, אב ובנו, שהגיעו לתקן את הרכב אצלם. דם נשפך - והכפר כמנהגו נוהג. בעבר, התגובה הצה"לית האוטומטית היתה סגירת כל החנויות והטלת סגר למשך חודש לפחות. כך גם על חברון, העיר שממנה יצאו ושאליה נמלטו רוצחיה של בת שבע ניגרי.

נכון, אומרים ראשי היישובים, שבמשך השנים גם בג"ץ הצר לא מעט את צעדיהם של כוחות הצבא. בכל מה שקשור להריסת בתים ולגירוש מחבלים, בג"ץ הוא כמו אבן נגף. שומר על זכויות המחבלים יותר מאשר על חייהם של היהודים. אבל יש צעדים שעדיין מותרים משפטית, שפשוט לא קורים. דברים שאפשר לעשות עוד הרבה לפני שמקבלים החלטה על "חומת מגן 2" או על פעולה צבאית רחבת היקף, דברים שהיו נעשים בעבר אוטומטית, כמו חסימת כבישים מסוימים בפני האוכלוסייה הערבית. היום, הם אומרים, זה לא קורה.

את האחריות הם מטילים, בצדק, על ראש הממשלה, שר הביטחון ויתר השרים, כולל אלו בימין הנושאים באחריות לכל פעולות הממשלה, כולל מחדליה. אולם גם הצבא לא יוצא נקי מביקורת. מאז המתקפות על הרמטכ"ל, על אלוף פיקוד המרכז ועל מח"ט הגזרה, נזהרים ראשי היישובים שלא למתוח ביקורת אישית. אולם הרוח היוצאת מפורום מטכ"ל אינה לרוחם. רוח השבויה בקונספציה של הכלה, של הרגעה בכל מחיר. כאשר שרי הקבינט התכנסו ביום שלישי בעקבות הפיגוע, זו גם התחושה שאיתה יצאו השרים. צבא שמעדיף שלא להילחם. כל ניסיון לאתגר את הגישה הזאת, שהיתה משותפת גם לשב"כ, נענה בביקורת חריפה עד זלזול ובדה־לגיטימציה לשרים שהעזו לתבוע פעולות צבאיות משמעותיות.

שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית רואים את יישור הקו המלא של ראש הממשלה ושר הביטחון, ומסרבים לקבל זאת. בקבינט אין חלופות. אין דעה נוספת. ראשי מנגנוני הביטחון - מטכ"ל, אמ"ן ושב"כ - מגיעים לישיבה כשהם מתואמים בהצגת תמונת המצב וההמלצות לפעולה, ואין מי שיאתגר אותם או ידרוש מהם חשיבה אחרת.

בפעם הקודמת שבה המצב הביטחוני היה מתוח, על סף פיצוץ, החרים איתמר בן גביר את הממשלה וסיעתו את הכנסת כמחאה על חוסר הפעולה. זה נגמר במבצע החיסולים של ראשי הג'יהאד. התחושה היום היא שמבחינה ביטחונית, חזרנו לאותה נקודה. הפעם בן גביר לא נוקט סנקציות פוליטיות, אבל האווירה בתוך הקבינט נותרה כשהיתה. נתניהו וגלנט, יחד עם צמרת צה"ל והשב"כ, מצד אחד; בן גביר וסמוטריץ' מהצד השני. לא רק לגבי אופי הפעולות וביצוען, אלא גם לגבי התפיסות עצמן. בדיון השבוע ניסה גלנט להסביר מדוע המשך שיתוף הפעולה עם הרשות חיוני, ולכן צריכים לדאוג לכך שארגונו של אבו מאזן לא יתמוטט. כשיש אזרח ישראל שנקלע בטעות לשטחי הרשות, אמר, מנגנוני הביטחון שלהם מחלצים אותו ללא פגע. בן גביר וסמוטריץ' לא השתכנעו. הנזק לא שווה את התועלת, אמרו, כשבעין השנייה ממשיכה הרשות לקרוץ לטרור, לממן מחבלים ומשפחותיהם ולעודד רצח יהודים.

הירושה והאחריות

לפני כמה שבועות, על רקע גל הרציחות במגזר הערבי, ביקשו ראש הממשלה והשר לביטחון לאומי לערוך ביקור תנחומים אצל משפחה של אחד הנרצחים. כל שם שהועלה נפסל מייד. כולם עבריינים או קשורים למשפחות פשע. עד היום לא יצא שום ביקור לפועל.

בצר לו פנה בן גביר לראש אחד היישובים הערביים, מאלה המדברים חיובי על ישראל, אפילו מגדיר את עצמו ציוני. במהלך השיחה שטח ראש הרשות בפני בן גביר את עובדת היותו אישיות מאוימת ביישובו, ואת העובדה שהוא סופג התנכלויות בלתי פוסקות מצד גורמים עברייניים בעיר. הוא ביקש מהשר לסייע לו להוציא רישיון לשאת נשק. בן גביר, שהתרשם מאוד מבן שיחו, התחייב לסייע. הוא הפנה את בקשתו לגורמים הרלוונטיים, אולם סורב מיידית. אתה לא נורמלי, אמרו לו, הבן אדם הזה חשוד בפעילות עבריינית בעצמו.

החרדים הפנימו כי מתווה גנץ, שנראה רק לפני כמה שבועות כחלום בלהות, הפך לרע במיעוטו. מתווה שיביא לתמיכת מפלגה אופוזיציונית ובה שני רמטכ"לים הוא לא משהו שאפשר באווירה הנוכחית לפסול על הסף

התחושה היא שבמגזר הערבי אין יישוב שלא נגוע. הפשע חדר עמוק מאוד לתוך החברה, עם ריבוי כלי הנשק והגידול הדרמטי במספר הנרצחים. האצבעות כולן מופנות כלפי בן גביר. יאיר לפיד ובני גנץ, בגיבוי מאמרים ופרשנויות, דורשים מנתניהו לפטרו. אחרי הכל, בן גביר הוא האחראי. הוא בעל הבית. הוא רק ניסה לשנות את השיטה ולקבוע שהמשטרה תעבוד אצלו אחרת, אבל רק ניסה. בינתיים, הצלחות אין.

אמנם התקציב עבר רק במאי, הכסף למשטרה נכנס רק לאחרונה, וגיוס 5,000 שוטרים והקמת משמר לאומי לא עושים בחודשיים וגם לא בשלושה, אבל הדבר לא פוטר אותו מאחריות. גם לא העובדה שהייעוץ המשפטי לא מאפשר לשב"כ להיכנס לתמונה, ביצוע מעצרים מנהליים מחוץ לתחום, וגם מערכות רוגלה מתקדמות נלקחו מהמשטרה מאז פרשת פגסוס. בן גביר מוצג ככישלון גם על ידי מי שהיה קודמו בתפקיד, השר בר־לב, ועל ידי הפרויקטור למגזר הערבי יואב סגלוביץ'.
הזיכרון הציבורי קצר. בר־לב הודח ממשרדו בעיקר בגלל חוסר תפקוד, ובוודאי חוסר הצלחה.

סגלוביץ' בעיקר העביר כספים רבים, שכעת מתברר שבנתיב העקלקל שעברו הזינו לא מעט משפחות פשע שסחטו ראשי מועצות, או ראשי מועצות שהם עצמם ממשפחות פשע. כשבן גביר נכנס למשרדו, ראה סביבו בעיקר עיי חורבות. אלפי שוטרים שעזבו, ועוד אלפים בדרך החוצה. משכורות עלובות, מערך מודיעין לקוי, משטרה מורתעת, שירות בתי סוהר מופקר לגורלו ותרבות ארגונית המתעדפת את רווחת האסירים הביטחוניים כדי ליצור שקט מדומה מאחורי הסורגים.
בעוד בר־לב וסגלוביץ' מדברים על ירושה מפוארת, מסמכי עבודה ותוכניות למכביר, בן גביר זוכר רק פתק אחד קטן דבוק על קיר המשרד, חתום על ידי ראש מטה השר הקודם, יעל גורן חזקיה. "בהצלחה במשימתכם הלאומית", נכתב בו. זהו. לא תוכניות, לא ירושה ולא נעליים. פתק משרדי ירוק עם שלוש מילים.

נשארו עם ציפור אחת

בחלק מהסיעות החרדיות מחלחלת ההכרה שחוק הגיוס כפי שקיוו וייחלו לו, כבר לא יקרה. שאולי כבר עדיף לתמוך במתווה הגיוס של בני גנץ, אף שהוא כולל מכסות, סנקציות כלכליות ואף פליליות, אולם לפחות להשיג חוק שיזכה לתמיכה פוליטית רחבה, מה שיביא להפחתת הביקורת וההפגנות הצפויות. כלפי חוץ כולם מכחישים. חלק אחר, בעיקר באגודת ישראל, מתנגד בתוקף ודורש חוק כלבבו ללא פשרות. אולם, מתחת לפני השטח משמיעים החרדים זמירות אחרות. אנחה עמוקה של הפנמה והשלמה עם המצב החדש.

המתווה של גנץ, שנראה היה רק לפני כמה שבועות כחלום בלהות, הפך להיות הרע במיעוטו. מתווה שיביא לתמיכת מפלגה אופוזיציונית ובה שני רמטכ"לים הוא לא משהו שאפשר באווירה הנוכחית לפסול על הסף. בניגוד ליאיר לפיד ולאביגדור ליברמן, בני גנץ לא נחשב לסמרטוט אדום בעיני החרדים. להפך, כמה מהם היו מעדיפים לראות אותו בממשלה לצידם. לכן, כשביקש גנץ לקראת ראש חודש אלול, היום שבו חוזרים תלמידי הישיבות לישיבותיהם, להגיע לביקור באחת הישיבות, ואולי אף להיפגש עם ראשי אחת מהן - נענה בחפץ לב. ההפריה היא הדדית. לחרדים היתה הזדמנות לאותת לנתניהו וללוין שהרפורמה כבר לא בראש מעייניהם, וגנץ קיבל הזדמנות להציג עצמו כציר מרכזי במערכת הפוליטית, הרחק מלפיד שנהדף לשוליים.

בסיעות החרדיות מודים שלקו במיס־קלקולציה של האירועים בתחילת הקדנציה. התפיסה אז היתה שהרפורמה המשפטית תועיל לחוק הגיוס. הרי מי שחולל את כל המהומה מלכתחילה היה בג"ץ. החלשתו וריסונו של בית המשפט יבטיחו את אישור החוק, מבלי שיוכל לפוסלו שוב. אפילו כשהוצג "מתווה העם", הובלע חוק הגיוס בתוכו כאיזו הערת שוליים, כולל חסינות מפני ביקורת שיפוטית. כלומר, קונצנזוס מוחלט שצריך להיות חוק גיוס הפוטר חרדים מחובת השירות. אולם מאז הכל בינתיים התהפך.

איש מהם לא חזה את האווירה הציבורית שתתפתח, ועד כמה משימת העברת החוק תהיה בלתי אפשרית. המחלוקת הציבורית סביב גיוס חרדים טעונה ומשמעותית פי כמה מהמחלוקת על הרפורמה המשפטית, וגורמים מרכזיים בימין ובתוך הקואליציה מתנגדים בתוקף למתן פטור גורף לחרדים מגיוס. בבייס הליכודי, וגם בציונות הדתית, לא מבינים למה חרדים לא יכולים להתגייס או להתנדב התנדבות אחרת למען החברה, והחרדים, שמצאו את עצמם תומכים בדברים שלא בראש סדר העדיפויות שלהם עבור הקואליציה הימנית, מצאו את עצמם הפעם לבד.