'הארץ' פרסם מודעה נגד סרבנים, בשמאל תקפו  

מי מאתנו אינו מקדש את חופש הביטוי, את חופש הדיבור, מי מאיתנו אינו נחרד מניסיונות השתקה, מניסיונות להלך אימים.

מי מאיתנו אינו כמה לצינור מידע נקי מרעלים, מאינטריגות תככים, מאג'נדות, ממסרים חבויים, מקטלנים מסכני חיים?

לתקשורת במדינה דמוקרטית תפקיד חשוב ביותר ולעיתים מכריע, תפקידה המרכזי של התקשורת מתחלק בין העברת מידע באופן אמין, נטול אינטרסים, סמויים או גלויים, ללא השערות, הנחות, הטמעת אג'נדות, פעם הייתה מילה המתארת את המציאות הנשכחת הזו, דיווח אובייקטיבי.

החלק השני בתפקידה של התקשורת היה בהעמקת תחקירים יסודיים בעלי משמעות לכלל האזרחים, מגובים בעובדות ומובילים לפעולה.

בין עמודי התקשורת הכתובה ובהמשך התקשורת האלקטרונית, לפני מדור הבישול ואחרי מדור ההורוסקופ, הסתתרה לה בפינה קטנה הקריקטורה, קריקטורה אשר מטבעה ומטיבה מבליטה את כל הראוי להבלטה כדי להעביר מסר של גוזמא.

למשל, תמונה של ראש ממשלה, הבלטת האף, האוזניים ואולי עוד מצב סרקסטי המספר בציור את המסר.

בשנים האחרונות הפכו חלק משמעותי מכלי התקשורת לחוברות קריקטורות נלעגות, ועיתונאים, פובליציסטים, מעצבי דעה, הפכו לתועמלנים ללא מסכה, ללא מסווה, תועמלנים מלא על מלא, המעזים להשתמש בתואר החשוב עיתונאים ואינם אלא תועמלני חצר, נושאי כלים של אדוניהם, ללא כל חשיבות למוסר, לצדק, להוגנות, ליושרה, לאמת.

לדאבון הלב הקריקטוריסטים הכושלים הללו, מאירים כל אירוע ביזארי של מישהו שאינו מהפוזיציה שלהם, בדיוק כמו הקריקטוריסט, באופן נלעג, מאירים עליו באלומות אור מסנוורות, מהדהדים אירוע מינורי כאילו סוף העולם זה כאן ועכשיו.

וכשמתבקש תחקיר על אירועי ענק מחוללי סדרי עולם, הקריקטוריסטים לוחשים משהו בשפה רפה, מצדיקים וממשיכים הלאה.

נדמה כי שתי דוגמאות משמעותיות יוכלו להבהיר את המציאות המעוותת אליה התדרדרו המתחזים לעיתונאים ואינם אלא תועמלני חצר.

הסכמי אברהם, פעמי היסטוריה, הסכמי השלום אותם הוביל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חלק הארי מהתקשורת הישראלית עבדה שעות נוספות, ללא הפוגה כדי לשכנע אותנו כי מדובר בהסכם זניח, חסר משמעות היסטורית.

כמה הקטנה, כמה גיחוך, כמה סיקור עלוב כמי שכפאם שד דיווחו על הסכם השלום, כמה לעג וסרקזם על ש"ערבים אלה אינם האויבים שלנו", כמה צביעות במיוחד מהמניפים למעלה מיובל ורבע את נס השלום תמורת הכל.

לעומת ההקטנה והזלזול בהסכמי השלום ההיסטוריים, זכתה פעילות מסוכנת לביטחון מדינת ישראל, בשלהי כהונת ראש ממשלת מעבר, ללא אישור הכנסת, לשיר הלל ושבח על מופת של מדינאות, על ראייה היסטורית, על היות ראש ממשלת המעבר, יאיר לפיד, מופת של מנהיג, מופת של מדינאי, מופת של בעל אומץ ושאר רוח.

שום שאלה לא נשאלה, היאך בממשלת מעבר מתקבלת החלטה משמעותית שכזו, היאך היא מתקבלת ללא הבאתה לדיון בכנסת ישראל, היאך התייצבה המקהלה העליזה בעלת הקול האחיד של הלשעברים והמתחזים לעיתונאים המוחאת כפיים למעשה מופקר זה.

מעשה חסר אחריות של מסירת שטח מים ריבוני למדינת אויב זכתה לחיבוק, לליטוף, שום שאלה קשה לא נשאלה, שום גבה לא הורמה, אף מגישה לא נאנחה, אף מגיש לא רטן, פעמי משיח הנה זה כאן.

כצרכן תקשורת ותיק, למגינת ליבי כמעט ואינני יכול לראות ערוצי תעמולה ותבהלה מסוימים.

אני מביט בכאב גדול וברחמים על חלק מהפרצופים שעל המרקע, אני שומע חלק מהקולות ברדיו, אני כואב את התהליך הנורא שעברה התקשורת במדינת ישראל, פוליטיקאים במסווה, תועמלני בחירות מתחזים.

תוהה ביני וביני, מה קרה להם, עד לאן התדרדרה רמתם המוסרית, ממתי הצטרפו למפלגת התקשורת החדשה, מפלגה שיש לה ערוצים ומוקדי כח רבים.

ואז אני פורץ בצחוק מתגלגל כשאני שומע את הנהי והבכי של חלק מהצבועים והמתקרנפים שואלים בפני שה תם ועיניי עגל מעולפות, מדוע ראש ממשלת ישראל מתראיין בכל העולם חוץ מהמקום בו לא יתנו לו להשלים משפט.

מדוע ראש ממשלת ישראל אינו מוכן להשתתף במשחק המכור והמסוכן של תועמלנים במסווה עיתונאים, ראיון בו יאשימו ללא ביסוס, יחרפו ללא עובדות, יגדפו ללא סיכוי לצאת בשלום מהאובייקטיביות הישראלית הידועה, יערכו לו משפח בכיכר העיר ויעלו אותו על המוקד כשהוא מרוח בזפת השנאה ועליו נוצות האיבה.

היש אדם בריא בנפשו, איתן ברוחו, מוח בקודקודו שייכנס מרצונו למלתעות השנאה, שיהיה מאכל למבקשי נפשו לדורשי רעתו?

מצבה העגום של חלק הארי מהתקשורת במדינת ישראל הוא בבואה, מראה למצבו של מיעוט השולט במוקדי הכוח, בעמדות ההשפעה, הגיעה העת לשנות משוואה זו, הגיעה העת לתקשורת עניינית, אובייקטיבית, חוקרת, עיתונות ללא מורא, ללא משוא פנים ובעיקר ללא פוזיציה.