כבוד: ''עובדה'' מועמדת לפרס האמי הבינלאומי  

ועכשיו אעשה מעשה עובדה אוסיף באותיות קטנות בסוף התוכנית.

ננעל בתאריך 14.03.18 בשעה 11:14 על-ידי דרומית25. סיבה: לא סקופ/חדשות

עקב זכייתה של אילנה דיין בפרס מפעל חיים לטלוויזיה:
לאורך 20 שנות עבודה, אילנה דיין מיעטה להתמודד בצורה רצינית עם מוקדי הכוח המשמעותיים בישראל. קשה להגיד שזה מפתיע: טלוויזיה מסחרית כמעט בהגדרה קיימת כדי לפנות למכנה משותף רחב של ציבור בלתי מיודע, ולשרת את בעלי המניות ("הטייקונים") ואת הממסד. לא צריך לבוא בתלונות לדיין שככלל היא לא עושה תחקירים אמיתיים ומתמשכים שמשנים מציאות, נורמות ומבני כוח (ליוצא מן הכלל – פרשת ישראייר, שחוגגת השנה בר מצוה – אתייחס בהמשך).

הנזק האמיתי שדיין גורמת הוא שהיא מנסה (בהצלחה די גדולה, יש להודות) לייצר מצג שווא כאילו היא כן עושה עיתונות שמבקרת בשיטתיות את עמדות הכוח. למיטב זכרוני, דיין תמיד נזהרה בכבודם של אולמרט ושרון. פתאום מול נתניהו, דיין הפכה את עצמה לגיבורה. זהו צירוף מקרים משונה, שדיין עברה לגישה התקפית בדיוק - אבל בדיוק - מול ראש הממשלה שקידם את פיצול ערוץ 2. ואולי היה זה נתניהו בתגובותיו האלימות, שעשה שירות לדיין ומיתג אותה כלוחמת בחזקים. מכל מקום, כל אלה הם פוליטיקאים, וקל לחבוט בהם. בסופו של דבר הם חלשים, מתחלפים, וכפי שאנחנו למדים מפרשות 2000 ו-4000 – תלויים בכלי התקשורת ובבעלי ההון ששולטים בהם.

לכן, מקומם במיוחד הנראטיב שאילנה דיין הציגה בנאום הזכייה שלה, כאילו היא משרתת את הנשלטים, ולא את השולטים. מי הם השולטים בישראל בשני העשורים האחרונים? בעלי המניות של ערוץ 2 יחד עם ידיעות אחרונות, הפירמידות, ואותם "טייקונים" ששולטים בטריליוני שקלים כספי ציבור באמצעות קומץ של גופים פיננסיים ריכוזיים ולא תחרותיים.

את אחד האקדחים המעשנים לשירותים שאילנה דיין מספקת לשולטים סיפקה לנו דיין ממש בטקס פרסי הטלוויזיה. "איך השחיתו כאן אתרי חדשות", אמרה דיין בנאום הזכייה. *אתרי* חדשות. תודו שזה ניסוח מוזר. אנחנו מכירים את הנוסח "כלי תקשורת", "גופי תקשורת" או סתם "התקשורת" – מתי באחרונה שמעתם שמכנים את התקשורת בישראל "אתרי חדשות"? הניסוח הכל כך משונה הזה, הכל כך מוקפד הזה, נועד – כמו תמיד – לשרת את השולטים מידיעות אחרונות. דיין בעצם אומרת לנו: המשחיתים הם רק אתר וואלה ושאול אלוביץ (עוד טייקון ממונף בדימוס, אולי בדרך לכלא, שאין כבר שום בעיה לדרוך עליו). את ידיעות אחרונות לא רק שהיא נמנעת מלבקר, אלא כפי שאראה בהמשך – דיין המתקרנפת גם מתעקשת להלבין.

זה לא היה האקדח המעשן הראשון, וחשוב לחבר את כל העובדות והאנקדוטות כדי להבין את תפקידה האמיתי של אילנה דיין: enabler של שחיתות ממסדית של הון-שלטון-עיתון, על ידי יצירת מצג שווא לציבור שיש ביקורת אפקטיבית על השולטים מהמועדון. בשני אירועים נוספים, כמה שבועות קודם לכן, דיין סיפקה עוד שני אקדחים מעשנים. הראשון היה בשיחה עם מנכ"ל חדשות 2 אבי וייס ועם מנכ"ל חדשות 10 גולן יוכפז, כשהתעקשה לספק שירותים לנוחי דנקנר, שבזז מאות מיליוני שקלים מכספי הפנסיה של הנשלטים שדיין מתיימרת לייצג. בעודה על הבמה, סיפרה על הצעת עבודה מעניינת שקיבלה מדנקנר (כרקע, בניסיון למנוע את שידור התחקיר על ישראייר ב-2005, דנקנר – ששלט אז בישראייר – התקשר לבעלים דאז של קשת, מוזי ורטהיים): "כשדנקנר קנה את 'מעריב', נפגשתי איתו והוא הציע לי לכתוב שם. הוא אמר לי: לא הייתי צריך להרים אז טלפון למוזי'", גילתה. כיום הרי ידוע לכל שדנקנר קנה את מעריב – ושרף לשם כך 400 מיליון שקלים כספי ציבור – כדי לעשות שימוש לרעה בעיתון: להפעיל לחץ פסול על פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים. מה היה דחוף לדיין לתאר את דנקנר של ימי רכישת מעריב כאדם שמכיר בטעויות העבר ומתחרט עליהן, ולא כשולט משחית ותאב בצע וכוח? פשוט מאד, המנטליות של מישהי שיודעת היטב היטב איזה מועדון היא משרתת (רמז: אלה לא הנשלטים).

ונעבור לאירוע שלישי: לפני כחודשיים העורכים בידיעות אחרונות החליטו למנף את הסרט "הפוסט" כדי לעשות מהלך יחצ"ני ולמרק את תדמיתם לנוכח תיק 2000. ומי מיד נקרא לדגל להלבין את ידיעות אחרונות, עורכיו ואת בכירי כותביו, לרבות נחום ברנע? כמובן, אילנה דיין. דיין ישבה על הבמה ולא אמרה מלה אחת על תיק 2000. במובן מסוים, זה רגע מכונן. כי את השירותים לידיעות אחרונות היא סיפקה בהתנדבות – לא כי היא התבקשה לתת אותם על ידי בעלי המניות של קשת, אבי ניר, או הצופים והקהל. באירוע הזה דיין נטו עבדה עבור האינטרסים של ידיעות, של המו"ל נוני מוזס ושלה. לא הייתה לה כל בעיה לספק את השירותים האלה בעיצומו של תיק 2000. ואם חשבתם שמוזס סוחר רק עם נתניהו, עיניכם הרואות בצילום המצורף את התמורה שדיין מקבלת מידיעות: שער מפרגן, דיין "שומרת האור". עוד עסקה מאחורי גבו של ציבור הנשלטים הושלמה בהצלחה, לרווחת שני הצדדים.

***

נחזור לאירוע עם וייס ויוכפז, ולפרשת ישראייר. 13 שנים אחרי התחקיר, עדיין מעלים אותו מן האוב. הנה הגרסה הדביקה וחסרת היושרה של דיין להשתלשלות האירועים: "הם הצליחו לעכב את הסיפור בשבועיים. בין לבין מוזי ורטהיים פירסם גם טור ב'ידיעות' שלפיו קשת לא צריכה לשדר את 'עובדה'. אחרי 5-4 שנים, כשדנקנר קנה את 'מעריב', נפגשתי אתו והוא הציע לי לכתוב שם. הוא אמר לי: לא הייתי צריך להרים אז טלפון למוזי. ויותר מכך, ורטהיים עצמו כתב ספר זיכרונות והשאיר לי אותו במתנה אצל העוזרת של אבי ניר. הוא כתב בהקדשה: זו דרכי להגיד שטעיתי".

עכשיו אני אציג את גרסת הדרש לסיפור הזה, אבל הבהרה קצרה תחילה: מוזי ורטהיים נפטר בשנת 2016, ואלמלא העובדה שדיין הזכירה את הסיפור ב-2018, והחשיבות שיש לו בהקשר של דיין עצמה, לא הייתי נדרש לעניין. הנה הסיפור שדיין הייתה אמורה לספר על הבמה עם וייס ויוכפז, ושעליו בהחלט לא אמורים לקבל פרס מפעל חיים:

"מהר מאד מוזי ורטהיים החכם הבין שכבר נגרם יותר מדי רעש סביב תחקיר ישראייר. לא תהיה ברירה אלא לשדר. יותר מכך, ורטהיים החכם הבין שלמרבה האירוניה, 'ניצחון' שלו - גניזת התחקיר - הוא למעשה הפסד: הוכחה ניצחת שקשת היא פלטפורמת הון-שלטון-עיתון, שכל תכליתה לסמם את הציבור בשירות חבריו הטייקונים. דווקא 'הפסד' שלו - שידור התחקיר - הוא למעשה ניצחון: כך אפשר יהיה לשמר את מראית העין, שקשת היא גוף שידור לגיטימי; זכיינית שמקבלת משאב מהמדינה ופועלת למען ציבור הנשלטים, ולא למען פלוטוקרטית השולטים של ורטהיים ו-10 המשפחות ששלטו אז בחברות הריאליות, בגופים הפיננסים ובכלי התקשורת בישראל. התחקיר אכן שודר.

נוחי דנקנר המסכן נאלץ להשלים.

"ונשאלת השאלה למה ורטהיים החכם עשה כל כך הרבה רעש בזמנו נגד שידור תחקיר ישראייר, אפילו כשהיה ברור - גם לו - שהתחקיר ישודר לבסוף. התשובה היא, כמובן, שהרעש לא היה קשור לתחקיר ישראייר עצמו, אלא לתחקירים הבאים. באמצעות הרעש הזה, ורטהיים בעצם הציג נספח לחוזה שלי עם קשת; נספח, שעדיף לא להעלות אותו על הכתב; עדיף לא לומר בקול רם את תוכנו; עדיף פשוט להבין באופן משתמע את מהותו. ואני אכן הבנתי, ויישרתי קו.

"ואלה היו הסעיפים בנספח החדש, המשתמע, והסודי לחוזה שלי עם ורטהיים וקשת: 1. אילנה דיין לא תיזום תחקירים על ותימנע מלעסוק במבני הכוח של ההון-שלטון-עיתון בישראל. ישנה רשימה של בערך 10 'טייקונים' ו-10 גופים פיננסיים שמנהלים טריליוני שקלים חסכונות ציבור - והם מחוץ לטווח עבור אילנה דיין; 2. חוץ מאלה, לאילנה דיין יש חופש עיתונאי מוחלט; 3. מדי תקופה אילנה דיין (או מי מהצוות שלה) תתראיין ותצהיר שאף אחד מבעלי קשת או מנהליה לא מתערב בתכנים. רצוי, אך לא הכרחי, שאבי ניר יוזכר בשמו כמגן חופש העיתונות של עובדה.

"אף שלא הרגשתי נוח במיוחד עם ההבנה שזה הנספח החדש בחוזה שלי עם ורטהיים, אחרי כמה ימים זה עבר לי. הוא בעל המאה, המו"ל שלי, ולכן גם בעל הדעה. למען האמת, אמרתי לעצמי: הרעש שוורטהיים חולל סביב פרשת ישראייר ממילא יקבע לנצח את התדמית שלי כלוחמת בטייקונים, כאבירת עיתונות, כ-Champion של הנשלטים. הוא בנה עבורי כאלה מוניטין חזקים, שאני אוכל לעשות כל abuse ועדיין תדמיתי הנקייה לא תישרט.

"ורטהיים היה לא רק חכם. היה לו גם חוש הומור. לכן, אחרי שהתקפלתי והצהרתי (בשקט, בהיחבא, בתחקירים שלא עשיתי) נאמנות לטייקוניזציה של ישראל, ורטהיים בא עם ה-final touch: הוא נתן לי ספר זכרונות, שבו כתב: 'זו דרכי להגיד שטעיתי'. באקט האחרון הזה בפרשה, ורטהיים השיג שתי מטרות: 1. הקטנה, הטריוויאלית, לספק לי עוד אנקדוטה, עוד 'הודעה לעיתונות' שתכליתה להלבין את ורטהיים, את קשת ואת מתן השירותים למועדון ההון-שלטון-עיתון; 2. הגדולה, החשובה, להשאיר מולי יום-יום שעה-שעה אנדרטה פיזית, שתזכיר לי את הנספח שלי בהסכם עם קשת".

מתוך הפייסבוק של רוני שוקן

https://b.walla.co.il/item/3142666