"אין מקום לסרבנות בצבא": המילואימניק שעושה על זה מוזיקה

נושא הסרבנות לשירות מילואים נמצא בימים אלו בכותרות ורלוונטי מאי פעם. מי הם בעצם האנשים שהולכים למילואים? מה הם עושים שם במילואים? ומה יוצא להם מזה?

הזמר והיוצר אביחי פרץ חושף בשירו הנושא את השם "מילואים" את עולמם של המילואימניקים כפי שהוא באמת ומתאר את היחס האמביוולנטי, הקושי והמורכבות בהחלטה לצאת למילואים בכל פעם מחדש. פרץ, זמר ויוצר בן 38, הוא אב לארבעה ילדים. הוא החל את דרכו המוזיקלית בגיל 18 כשעוד למד במסגרת קדם צבאית.

בשירותו הצבאי התגייס לגדוד 51 של גולני ולקח חלק במבצעים ברצועת עזה. לאחר שחרורו מהצבא, הקדיש את זמנו להקמת משפחה והקמת חברה המספקת שירותי דיגיטל לעסקים. למרות מרחק הזמן והבחירות המקצועיות שלקח, המוזיקה נותרה משמעותית בחייו. מפגש עם המפיק אייל מזיג גרם לו להבין שהוא צריך ללכת הכי רחוק עם המוזיקה.

השיר "מילואים" נולד בדרך חזרה מאימון מפרך, ומתוך מחשבות על כל הפעמים שעשה סטופ ממירוץ החיים, עלה על מדים ויצא לצבא. אביחי, שמשרת במילואים כ-15 שנה, מספר: "אני זוכר את תא״ל הרב רונצקי זצ״ל, שלימד אותי בישיבה באיתמר אחרי ההתנתקות, אומר לנו משפט מזעזע. הוא אמר לנו: 'מזל שהפסדנו'. כשביקשנו לקבל הסבר הוא פירט: 'אם חלילה היינו מצליחים בכוח למנוע מהמדינה לממש את ההתנתקות - זה היה הסוף של המדינה שלנו'. המדינה והצבא לא יכולים להתקיים עם סרבנות.

"כשהתגייסתי ושירתתי בגדוד 51 של גולני כמובן שהבנתי את זה על בשרי. יותר מפעם אחת. באחד המבצעים בעזה, קיבלתי פקודה לתצפת לטובת הגדוד בפינת רחוב. לאחר כמה דקות, זיהיתי שצלף יורה עליו. כדור ראשון עובר מעליי, כדור שני פוגע לידי. ידעתי שבכדור הרביעי, מקסימום חמישי - אני נופל.

"אם בסכנת חיים ככה, אז קל וחומר בוויכוח פוליטי. קשה וכואב ככל שיהיה, אין מקום לסרבנות בצבא. כל מי שמגיע למילואים הם אנשים ששמים הכל בצד: את המשפחה, את העבודה - וכן, גם את הדעה הפוליטית שלהם. כשעולים על מדים, שמים הכל בצד. אתה משאיר את הזהות הפרטית שלך בבית והופך להיות חלק אחד בשרשרת הדורות.

"לשרת בצבא זו חובה שהיא זכות. צריך להזכיר את זה לעצמנו ולעשות כל מה שביכולתנו כדי לשמור על הצבא חזק ומלוכד כדי להגן על החלום של כל הדורות - מדינת ישראל".