לאוטובוס נכנסת גברת עם מחשוף

בתחילת החופש הגדול נסעתי עם בני הבכור באוטובוס שבו נסעו גם נערות ונערים שבאו מחוף הים בתל אביב.

אחת הנערות, שלבשה רק את החלק העליון של הביקיני, התיישבה לידו. בני בן ה־18 קם ממקומו ונעמד. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שחש לא בנוח לשבת ליד נערה צעירה ממנו שלובשת רק חזייה. שהרגיש שכל תנועה שלו יכולה להיתפס כמאיימת או כמביכה. הוא העדיף לספוג את אי־הנוחות ולא לומר כלום, כי בארה"ב, שבה הוא גדל, לא מעירים לאנשים על לבושם.

אם לא נוח לך - אתה לא מסתכל, חירותו של האחר חשובה מתחושת הנוחות שלך.

זה חלק מתרבות. כמו שקוד לבוש הוא חלק מתרבות, כמו להתחשב באחר. אבל בישראל בחורה בגוזייה באוטובוס זה כבר מזמן הרבה יותר מתרבות - זאת מלחמה. כי לבוש מתקשר מיידית לדת, ודת מתקשרת להדרה, ומי שאחראי לקשר הזה הוא מי שבשם הדת הופך נשים לאיום, ונוכחות של נשים במרחב הציבורי לפיתוי ולכפירה.

יותר מדי אנשים במדינת ישראל הפכו עצמם מאנשים מאמינים לזה שמאמינים בו. כלומר, חושבים שהם אלוהים.

יותר מדי כוח שניתן לגורמים קיצוניים בקואליציה העניק לגיטימציה לכל זב חוטם להפוך לשופט ודיין ופוסק. מה זה נהג אוטובוס שלא עונה לאישה בת 80 כי הוא לא מדבר עם נשים? זה הרי לא קרה בעבר, אחרת היינו שומעים על מקרים כאלה.

זה מישהו שלקח את הדת לידיים, שמע שברי דברים מכל מיני רבנים שמתיימרים להיות קדושים מהאפיפיור, עשה מהם סלט ויצר לעצמו קוד התנהגות שאף רב אמיתי לא היה מאשר. כי דרך ארץ קדמה לתורה.

יש הקצנה של ציבורים מסוימים בכל הנוגע לנשים במרחב, הקצנה שמתבססת ככלל על בורות ואיוולת והגיגים שמועפים לחלל האוויר בחוסר אחריות, ולעיתים גם על רצון פנימי להוכיח ש"אני יותר דתי או קפדן או יהודי ממישהו אחר". בשם ההקצנה הזאת כל גבר הופך פתאום למטיף מוסר, ולמי שיש לו הידע והכישורים לפרש את היהדות.

תוסיפו לזה הדרה של נשים מהפוליטיקה החרדית, נשים שמשתפות פעולה בעצם הסכמתן להיות חלק מההדרה הזאת ומשיחיות גברית רעילה של אוויר גבעות - ותקבלו חבורות של נערים שמציקים לנערות בטבריה כי הן לא לבושות מספיק לטעמם.

ובמלחמה כמו במלחמה - האחריות היא על הנשים עצמן. אין לנו על מי לסמוך בסיפור הזה, גם לא על אבינו שבשמיים. זכויות נשים הן לא משהו מובן מאליו, זה משהו שתמיד יהיה מי שירצה לקחת מאיתנו. כמו זכויות להט"ב, כמו זכויות מיעוטים, מה שהשגנו לעצמנו הוא תמיד על תנאי.

ולכן כל נערה בגופייה - היא טקסט פוליטי. ולכן כל אישה ששרה במרחב הציבורי - היא עיקרון.

הגענו למקום שבו בשם המערכת כל אחד מרגיש שקיבל לגיטימציה ואישור להדיר אותנו. השלטון הנוכחי התיר את הרסן.

אם לא נילחם - גם דמם של החופש והשוויון יותר.