כשהמוזות הצבאיות שותקות

אם יש אדם שאני לא מקנאה בו בתקופה הזו, זהו הרמטכ"ל הרצי הלוי.

אני לא יודעת איך הייתי מגיבה במקומו מול גלי הסרבנות, וכאן אני מרשה לעצמי לחבוש את כובע האזרחית ואת הציפייה שלי מראש המערכת הצבאית. זו ציפייה שנחלה אכזבה גדולה בחצי השנה האחרונה. אחרי חודשים של גמגום, הוציא בשבוע שעבר הרמטכ"ל סרטון לציבור. ואיך נאמר? עדיף שלא היה מוציא. סרטון מגומגם, מהוסס, משדר חולשה במקום עוצמה, כמעט מתחנן לחזרתם של הסרבנים. בזמן שנסראללה מגחך עלינו, מתייצב הרמטכ"ל מול מצלמה ומשדר חולשה.

אני לא מקנאה ברמטכ"ל, ועדיין. חצי שנה שהציבור הישראלי נמצא בוויכוח דמוקרטי לגיטימי. כן, לגיטימי. למרות כל מה שמוכרים לעצמם אנשי המחאה, צמצום עילת הסבירות לא הופך את ישראל לצפון קוריאה. ובתוך הוויכוח הדמוקרטי הקשה הזה קמה קבוצה שיודעת שהיא מחזיקה את מדינת ישראל בגרון, והחליטה להפנות גב למדינה ולציבור - ולסרב. סליחה, בז'רגון החדש זה לא "סרבנות", אלא "אי־התייצבות".

הם מנסים לכופף את הדמוקרטיה באמצעות כוח, לשבור אותי ואת חבריי - שרוצים תיקון והצביעו רפורמה באופן הכי דמוקרטי שיש - באמצעות פרוטקשן פוליטי, פורמים כל חוט אפשרי בחברה הישראלית השברירית. דווקא כאן חיכינו למנהיגות.

היכן היא? היכן היה הרמטכ"ל חצי שנה? איפה מפקד חיל האוויר? הם לא מבינים את עומק השבר ואת משבר האמון, שקרע את חיל האוויר מהחברה הישראלית?

כבר הספקנו לשכוח קצת את סערת הרוחות מסרטון פיראטי של אזרח, שבו נראה לוחם חי"ר מבקש סיוע אווירי ובקשר שואלים אותו הטייסים אם הוא בעד הרפורמה או נגדה, עד שלבסוף הוא מותקף בידי האויב. הסרטון, בוטה יש לומר, רצה למחות על תופעת הסרבנות והציף על פני השטח תסכול שנאגר במשך חודשים. הסרטון זכה לגינוי נרחב, ולראשונה גם גילינו שדובר צה"ל יודע לדבר. במשך חצי שנה הוא שתק בכל הקשור לשבר הפנימי שעירב את הצבא, ופתאום יצא בכל הכוח נגד אזרח.

תגידו, למה אין גינוי ציבורי נגד גורמים חתרניים, מארגני העצומות, מחוללי המרד? יודעים מי הם, הם לא אזרחים אנונימיים.

איפה הקברניטים מול מחוללי הסרבנות שמפוררת את העם? למה יודעים לגנות בנחרצות רק אזרחים שמוציאים סרטון, בוטה ככל שיהיה?

אני לא מקנאה ברמטכ"ל ובמפקד חיל האוויר, אבל תדעו שהשבר הזה קורה בין היתר בגלל חוסר התגובה שלכם. כשאתם לא מגיבים או מגמגמים, הציבור מבין וקולט. בשבוע שעבר דווח ש"טייסים מתלוננים על השפלות ועל הקנטות מאנשים ברחוב". מחוץ לקוקפיט התסכול תוסס והוא מתפרץ, בוטה ורעיל.

התסכול הזה הוא תוצאה של חצי שנה של קמפיין ארסי על הראש של החברה הישראלית, שנותר ללא תגובה מערכתית. כשמפקד חיל האוויר נוזף בציבור ש"בימים האחרונים נשמעים קולות כלפינו, לובשי המדים", אבל לא מגיב לקריאות מקוממות כמו זו של האלוף (מיל') נמרוד שפר, לדוגמה, שהודיע "אם הייתי נקרא להפציץ הלילה בסוריה, הייתי מודיע על הפסקת ההתנדבות" - אז משהו עקום.

הקול שצריך לצאת מהמטה הכללי חייב להיות ברור, ולפעמים גם לגדולים למעלה כדאי ללמוד מהקטנים. סא"ל ציקי יאול, מג"ד במילואים, נפרד השבוע מהגדוד שלו: "היום יותר מתמיד אנחנו נחרצים בקריאה: נמשיך להגן עלייך, מולדת אהובה. עלייך חלמנו ועלייך נילחם, ללא תנאי ובראש מורם. לא רק כי אין לנו ברירה, אלא כי זאת זכות שסבינו והוריהם רק חלמו עליה, ועליה מסרו את נפשם... נתאמן, אם צריך נילחם, באויבים ולא באחים, וננצח. גם כשאנחנו קצת מדשדשים אנחנו ננצח, לא רק בגלל הכוח אלא בזכות הכוח ובגלל הרוח המנשבת בגבכם, לוחמים, מפקדים ומשפחות".

אני לא מכירה אותך ציקי, אבל תודה.