זה לא רילוקיישן, זו ירידה

דרכון זר. ירידה. רילוקיישן. רופאים שמצטרפים לרשימה שמטרתה למצוא להם עבודה בחו״ל. אנשי הייטק שמעבירים כספים לחו״ל. ישראלים שעושים השתלמות בחו״ל וכעת מהרהרים באפשרות להישאר שם. כל הדברים הללו מעוררים בי כעס ועוגמת נפש בו־בזמן.

מאז ומעולם ישראלים עזבו את המדינה. גם בתקופת העלייה השנייה, שהיתה אולי האידיאולוגית מכולן, היו לא מעטים שחזרו לרוסיה.

בארה״ב יש קהילה ישראלית שמונה יותר מחצי מיליון יורדים. פעם קראו להם נפולת של נמושות. פעם הם היו עוזבים במחשכים, בתחושת בושה, ותמיד אמרו שאו־טו־טו הם חוזרים. שהמזוודות כבר ארוזות. אלו שהצליחו שם וחיו את החלום של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הרגישו בטוחים יותר לומר שהם עזבו כדי לעשות כסף.

וזה בסדר. החיים קצרים, אין שידור חוזר, וכל אחד חייב לעשות את הכי טוב והכי מתאים לחיים שלו. אבל, ויש אבל, החתירה לקבלת דרכון זר מעציבה אותי. המשמעות האמיתית של החתירה לדרכון זר היא שהם מאמינים שהישות הזאת, שנקראת מדינת ישראל, לא תשרוד, ושהם חייבים למצוא לעצמם מקום מפלט.

המשמעות היא שהם אינם בטוחים שהדבר הזה, שנקרא החברה הישראלית, ישרוד. שהם אינם מוכנים להיות חלק ממציאת הפתרון לבעיות של החברה - ויש בעיות רבות. הם מוכנים להתחיל הכל מחדש במדינה חדשה, שפה חדשה, תרבות אחרת, בלי משפחה, ולפתח מחדש מערכת שורשים שתחזיק אותם ואת משפחותיהם במקום החדש. מערכת שורשים שתעמוד בפני רוחות זרות וקרות.

לו את האנרגיה העצומה שנדרשת לכך היו מבקשי הדרכון הזר והרילוקיישן (מילה מכובסת לירידה מן הארץ) מקדישים למציאת פתרון, ישראל היתה במקום טוב בהרבה.

גם אני חייתי בחו״ל כשנתיים. בלונדון. החיים היו נהדרים ומעניינים. עבדתי בעבודה מרתקת. טיילתי ברחבי אירופה. אבל אני גם זוכרת את תחושת הזרות. את השוני במנטליות, למרות חיי החברה התוססים שהיו לי.

ואני זוכרת בבהירות את הרגע שבו החלטתי שמקומי רק בישראל. ישבנו קבוצת חברים, בריטים כולם חוץ ממני, לצפות בתוכנית טלוויזיה שדומה במהותה לגשש החיוור. המילים והמשפטים היו ברורים. אבל בעוד חבריי התפקעו מצחוק, לי חסר הבסיס התרבותי על מנת להבין למה זה מצחיק ועל איזה רבדים תרבותיים זה מונח.

היה לי ברור שלעולם, אם אשאר שם, אהיה גולה בארצי. אדבר אנגלית, אבל אחשוב בעברית ואחלום בעברית. ושלעולם הכנרת תהיה פי אלף יותר יפה בעיניי מכל נוף לונדוני אפרורי. כי כמה נכונות מילותיו של המשורר שאול טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. שבוע לאחר מכן הייתי על המטוס חזרה לישראל.

יש מקום לביקורת על מה שנעשה בישראל. יש מקום לבצע תיקונים מרחיקי לכת. אבל גם יש מקום להילחם על המקום. לא לזרוק את השעון אם התקלקל, אלא לשלוח לתיקון. להמשיך ולהיות היהודי הנודד, חסר שורשים וחסר הקשרים תרבותיים - זו אינה תוכנית עבודה. זו תוכנית להשמטת הבסיס שעליו קמה המדינה.