מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת בר חן, מקיבוץ חמדיה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
1 צפייה בגלריה
משפחת בר חן
משפחת בר חן
משפחת בר חן
(צילום: אסי חיים)
בצילום: ברי (46), תהילה (40), רותם (12), אריאל (9) והכלב ג'נגו
הבית? דירת קיבוץ. משלמים 2,500 שקל. ברי: "אנחנו פה שלוש שנים. הגענו מהמרכז, מיהוד-מונוסון, מתוך רצון לבנות בית משלנו, שבמרכז לא היה מצב".
איך הכרתם? תהילה: "כשחיפשתי דירה להשכרה והוא חיפש שותפה. היינו שותפים, ומהר מאוד זה השתנה". ברי: "לא חשבתי בכיוון בהתחלה. זו שיטה דווקא יותר טובה, כי אתה רואה את כל הפאקים על ההתחלה ואם טוב לך אתה ממשיך, ולא הפוך". תהילה: "אני חושבת שזה מאתגר. בהתחלת זוגיות צריך קצת דיסטנס. לשחק איתו קצת, לא לענות ולתת לו לחכות. זה קצת קשה כשגרים באותה דירה".
יהוד? תהילה: "גרנו 10 שנים ביהוד אבל אני תמיד חלמתי לצאת מהעיר. רציתי בית משלי והחלטנו לעבור לחריש. לפני שקנינו בחריש בדקנו בהמון קיבוצים בצפון. זה היה החלום שלנו, אבל פחדתי לעזוב לגמרי את המרכז. עבדתי במשרד עורכי דין במרכז ולא ידעתי מה יהיה. אז החלטנו על חריש. זו הייתה עיר בהקמה וקנינו דירת 4 חדרים במיליון שקל. זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו. אבל הבנו שזה לא מה שרצינו, שהתפשרנו על החלום שלנו". ברי: "רצינו כפרי, רצינו שהילדים יהיו חופשיים, שיוכלו להסתובב בלי לפחד, וגם טבע". תהילה: "אחרי שנתיים שם נמאס לי לעשות את הנסיעות לת"א. החלטתי לצאת לעצמאות ופתחתי משרד בחדרה. חודש אחרי שנכנסתי למשרד בחדרה אמרתי לברי, 'גם ככה אני בונה את עצמי מחדש אז מה זה כבר משנה אם אני עושה את זה בחדרה או בצפון? בוא נעבור, כמו שרצינו תמיד'. התחלנו לברר ומצאנו את האופציה הזו, בקיבוץ חמדיה".
חמדיה? ברי: "זה האזור הכי יפה בארץ, אנחנו שבע דקות מהרכבת בבית שאן, גם יש עיר ליד אם צריך סופר, וזה קרוב לעפולה שהיא העיר הגדולה". תהילה: "הקיבוץ פה קולט משפחות ועשינו את כל המבחנים כדי להתקבל לחברות, מתוך מטרה לבנות בית. היה מבחן כלכלי, פסיכולוגי, אישיותי ולא כולם מתקבלים. החיים בקיבוץ פשוטים וזה מה שרצינו. באנו בשביל הפשטות. לילדים יש פה פחות עיסוק במותגים, מה יש לי ומה אין לי. הכל רגוע. אין פה הרבה פיתויים והקטע החברתי מאוד חזק. לילדים זה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות. יש למשל בית ילדים, עם מלא פעילויות כל הזמן. חוץ מזה יש ערבי קהילה למשל קמפינג ברחבת הקיבוץ עם ארוחה משותפת שכל אחד מביא משהו. זו אווירה שאין באף עיר". ברי: "החיסרון העיקרי הוא המרחק מהמשפחות". תהילה: "והחום".
בית חדש? ברי: "אנחנו צפויים להיכנס לבית בדצמבר. הכל יעלה בסופו של דבר בין 2.5 ל-3 מיליון שקל ל-200 מ"ר על חצי דונם. אם תעתיק את הבית הזה למרכז תגיע ל-7 מיליון. זה אתגר לבנות בית וגם החלפנו קבלן באמצע". תהילה: "בגלל שאנחנו מאוד מחושבים צריך לעשות המון התפשרויות. למשל אמרתי שאני מוכנה לישון בבית בלי דלתות ובלי חלונות - אבל אני לא מוותרת על פרקט ונגרות. אנחנו מחושבים, אבל בתוך המגבלה הזו אתה כן רוצה להכניס חלומות. הכל זה התפשרות בסופו של דבר. על הפרקט לא ויתרתי, אבל היה ריצוף חוץ שמאוד רציתי והוא היה יקר אז ברי אמר לי ׳גם זה בסדר׳ - ולקחנו משהו אחר".
מה אתה עושה? ברי: "יש לי עסק שנקרא 'סטודיו סטיקאיט', מיתוג לעסקים על ידי מדבקות וטפטים. אני ממתג קירות שלמים, למשל לחברות הייטק. אני מאמין שסביבת עבודה מושכת מייצרת תפוקה יותר גבוהה, גם של העובדים וגם של הבעלים. אני דואג לנראות של סביבת העבודה ומייצר, למשל, את חזון החברה על קיר. העברתי את המפעל שלי, כמה מכונות דפוס, לקיבוץ, ואני עובד מכאן. המעבר לא באמת שינה לי ואפילו פתח לי שווקים חדשים, למשל בעפולה ובצפון. אני מנסה להכניס את זה למודעות גם פה והוכחתי לעסקים שאם הוויטרינה ממותגת בצורה יפה - יותר אנשים נכנסים".
תהילה? "אני עורכת דין ומגשרת. יש לי משרד בעפולה ואני בעיקר מנסה לעשות גישור במשפחות. אני פחות מייצגת בבתי משפט כי אני לא אוהבת את זה ולא מאמינה בזה. חושב לי לעזור לאנשים להגיע להסכמות, כדי לחסוך להם, ובעיקר לילדים שלהם, את עוגמת הנפש שכרוכה בתהליך. זה אמנם פחות כלכלי לי, אבל אי-אפשר להסתכל רק על כסף. אם הבאתי צדדים להסכם זה סיפוק הרבה יותר גדול מאשר לנצח בתיק בבתי משפט. אם הם היו הולכים לבית משפט זה היה לוקח 4 שנים במקום חצי שנה, היו משלמים מאות אלפי שקלים והורסים לילדים שלהם את החיים. אנשים מתנהלים באמוציות ופונים לעורכי דין, שמבינים שגישור זה לא כלכלי ודוחפים אותם לעימות. לא כולם כמובן, אבל זה הרוב. אם הייתי נשארת במרכז, כנראה שעדיין הייתי שכירה. המעבר לפה דחף אותי לעצמאות וזה הרבה יותר משתלם. העתקנו את כל החיים שלנו לפה, גם את העבודה וגם את העסקים – זה הדבר הכי טוב שעשינו".
מינוס? ברי: "אין מינוס. אף פעם לא היה. אנחנו גם כל הזמן מלמדים את הילדים איך לעשות את זה". תהילה: "אני מלמדת אותם לבדוק מחירים ולקבל החלטה אם לקנות או לדחות סיפוקים. מקווים שהבנייה לא תגרום לנו לחריגות".
הבילוי שלכם? תהילה: "יש פאב בקיבוץ שמגיעות אליו הופעות, ויש את אזור צמח עם הרבה מקומות. יוצאים מדי פעם, יש פה מספיק מקומות".
כמה אתם מנצלים את האזור? ברי: "מלא. השבוע נפגשנו כמה חברים והלכנו לעשות שחייה לילית בנחל הקיבוצים. ישבנו בחושך עם מדורה, מנגל ומוזיקה. היה מעולה". תהילה: "אני אסכם לך את זה ככה - אם מחר בבוקר נזכה בלוטו, סביר להניח שנמשיך לגור פה. רק כשעברנו לפה הבנתי כמה לוחץ זה במרכז. כשאני נוסעת לבקר את המשפחה, כל הבניינים, העומס והצפיפות גורמים לי לתחושת מחנק. פה יש אוויר".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il