ביידן, רגע לפני ההצבעות: ''הרפורמה מפלגת, אל תמהרו איתה''  

ביום רביעי בערב, בכל רחבי העולם היהודי, יחגרו יהודים את שק הדמעות, יאחזו בידיים רוטטות במגילת התוכחה והגעגוע, יפסעו דוממים לעבר בתי הכנסת להתאבל על החורבן הלאומי, על בית המקדש שגלה כבודו מעמנו .

האורות בבתי הכנסת יעומעמו, הספסלים והכיסאות יונחו הפוכים, הפרוכת מעל ארון הקודש תוסט, גלה כבוד מישראל.

בקול שבור וסדוק יקראו היושבים על הארץ בתעניתם את מגילת איכה, "עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב."

נדמה כי השנה במיוחד, מובנו של חורבן הבית מוחשי יותר, העם היושב בציון, וגם אלו שנטשו ועברו לסירי הבשר והשומן בגולה הדוויה, חשים כעומדים רגע לפני חורבן לאומי ואישי.

יהודים בכל הדורות עמדו כסלע איתן, מול סערות הזמן, מול המבקשים להותירם פליטים גולים ודווים בין אומות העולם.

יהודים בכל הדורות לא השלימו מעולם עם השק והאפר שהוצע להם, סירבו בעקשנות לוותר על ארצם המובטחת, על אמונותיהם ועל ערכיהם הנשגבים.

יהודים בכל הדורות ניצחו בזכות הרוח היהודית האיתנה, בזכות האהבה לארץ האבות, בזכות הכמיה שלא פסקה מעולם אל בית הבחירה.

אש המחלוקת בערה תמיד בעם היהודי עד שהייתה לאש התמיד ולהבתה נמוכה, אלא שלאש המחלוקת העכשווית, הצטרפה אש השנאה, אש הזעם, אש החורבן, אש המאיימת לשרוף את כל הנקרה בדרכה, אשר אותה מבעירים חלק מהקנאים, משורפי האסמים, מהמשיחיים מהפונדמנטליסטים המסרבים באדיקות קיצונית, להושיט יד לעבר היד המושטת אליהם שוב ושוב, נושאי דגל יקוב הדין את ההר.

גם הפעם היהודים הנאמנים לערכיהם, אמונותיהם, לארצם, האוהבים את עמם ומולדתם ללא תנאים, גם הפעם, הם ישרדו את להבות האש המאיימות לכלותם.

חלק מאותם מבעירי האש הזרה, הסיקריקים החדשים, כקודמיהם, אנשי אסכולת גם לי גם לך לא יהיה, אסכולת תמות נפשי עם פלישתים, אסכולת "גזורו", המובילים במצעדי רהב ואדנות את האומה היהודית שוב אל תהומות החורבן, לא יצליחו לערער את הזכות ההיסטורית, את רוח הגבורה היהודית של אוהבי הארץ ללא תנאים.

על זאת עיני יורדה מים, על שגלתה אהבה מישראל, על שגברה המחלוקת, על שאבדה הערבות ההדדית, על שקומץ קנאים השתלט על השיח הציבורי, כבש את המרחב הניף עוד דגל וקבע כי הוא הריבון ואין בלתו, קומץ שמטרתו האחת היא להכניע את אוהבי הארץ, אוהבי היהדות, להטיל מוראו על אומה שלימה.

העם היהודי הנאחז בשריד בית מקדשו, לא יכרע ולא ישתחווה, לא ייכנע ולא יוריד את הדגל ויצא לגלות עולם עם מקל הנדודים.

העם היהודי שבע הניצחות והכישלונות, שבע הנדודים אשר במאה האחרונה עיטר את מקל הנדודים בדגל תחיית האומה ותקומתה, אשר שב למכורתו, לערש הולדת אבותיו, העם הזה חזק מכל המאיימים להשיבו לגולה הדוויה, מכל המאיימים בחורבן הבית, העם הזה המאמין בדמוקרטיה, בשוויון, בחירות ובצדק, העם הזה משווע לנחמה, משווע לריפוי השבר, משווע ל-יחד היהודי, משווע לנחמו נחמו עמי.

אחרי הקינות, אחרי הכיסופים, אחרי הגעגוע לבית הבחירה אחרי הפסוק מאיכה, "שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ", היו לא תהייה.

על אף אש המחלוקת, על קומץ הסיקריקים, עם ישראל חי במדינתו היהודית הדמוקרטית, נחמו נחמו עמי.