לקחי החורבן מחייבים את כולנו: אחריות והסכמה

בפתחו של השבוע, המציין במורשת היהודית את שיאה של האבלות על חורבן הבית הראשון והשני, ניצבת מדינת ישראל, באחת מנקודות השבר הקשות בתולדותיה.

לתחושת הדכדוך והמועקה הטבועה בימים הללו, נוספה השנה גם דאגה עמוקה לנוכח המשבר החריף המאיים על חוסננו הלאומי ועל קיומנו כחברה מלוכדת.

אחת האגדות המזוהות עם תקופה זו, היא המעשה על קמצא ובר-קמצא. הסיפור מתייחס לסוף שנות ה־60 לספירה, ימיה האחרונים של ירושלים, לפני חורבנה. היחסים בין היהודים רעועים, רוויי-מחלוקות, פלגנות ושנאה. שנאת חינם. בשיאה של ההידרדרות החברתית הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי. משם קצרה הדרך אל החורבן.

נהרות של דיו נשפכו בפרשנויות לאגדה זו ובהצגת לקחיה, עבור הדורות הבאים. כולם נכונים גם לימינו ומן הסתם יככבו בנאומים ובמאמרים בימים הקרובים.

לצד אלה, נכון להפנות את תשומת הלב דווקא לדברי-המבוא שאותם בחר החכם התלמודי להקדים לסיפור המעשה. הוא פותח את דבריו בשאלה מהו המסר העולה מהפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כ"ח).

ההיסטוריה רצופה אסונות

את תשובתו לכך הוא נותן ע"י סיפור מעשה קמצא ובר-קמצא.  מה הקשר בין הדברים? – מבהיר רש"י, גדול המפרשים: המפחד תמיד "דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך".

ההיסטוריה רצופה באסונות, שהמעורבים בהם (במעשה או במחדל), כלל לא העלו בדעתם שיגיעו עד לכך. שלוש הנחות הדריכו אותם בהתנהלותם.

הראשונה: אין להפריז בהשלכות, יש "לקחת את הדברים בפרופורציות". השנייה: קיימת שליטה באירועים המאפשרת לבלום בזמן. השלישית: ניתן לתקן את הנזק שייגרם.

אם נודה על האמת,  הרי שרובינו מנהלים את חיינו על בסיס הנחות כאלה. אי אפשר אחרת. ברם, סיפור המעשה בא להזהיר אותנו מפני ביטחון מוחלט בכך ומציע לנו להטיל ספק ולהציב מולן הנחות מחמירות יותר: כדאי לזכור שאירוע "קטן" יכול להוביל לאסון גדול ובתהליך של הידרדרות אפשר לאבד את השליטה ואת הבלמים, ולא פחות חשוב: לא בכל דבר יש  "מועד ב", לא תמיד ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן.

אילו פעל כל אחד מה"שחקנים" בתקופת החורבן, לפי ההנחות הללו, אפשר שלא היינו מגיעים לחורבן.

הקרע בין חלקי החברה - עמוק ורחב

בשנת ה-75 לעצמאותה, ניצבת מדינת ישראל בפני אתגר, מהקשים שידעה במישור הפנימי. הקרע בין חלקי החברה - עמוק ורחב. הוא פתח פצעים שלא הגלידו, נגע בעצבים רגישים, הסב נזקים קשים לתיקון ומאיים לחולל ריב סוער בין אחים.

המחלוקת חצתה מזמן את השדה הפוליטי היא נוכחת בכל מערכות החיים. היא ניפצה את המעטפת שגוננה על צה"ל וגופי-הביטחון, סמל הקונצנזוס ומעוזי הממלכתיות ומאיימת לרסק את צבא-העם. היא מכרסמת גם במערכת-הבריאות –המייצגת את המכנה המשותף הרחב ביותר של כולנו.

השיח הציבורי נעדר סימנים של הקשבה. כל מחנה מתחפר בעמדותיו. בטוח בצדקת דרכו, מנמק, מדגים ומשכנע בעיקר את אלה המשוכנעים ממילא.

הרטוריקה מסלימה, הטונים עולים וניתן לזהות בהם גם סימנים מדאיגים של שנאה. לא בגלל מעשה, לא בעקבות התנהגות, רק בגלל דעותיו של אדם, עמדותיו והזדהותו עם הצד האחר. זוהי שנאת חינם.

אויבנו מחככים ידיים בהנאה

"רעידת אדמה בחיל האוויר של צבא הכיבוש הישראלי" –זוהי הכותרת הראשית שנתן אלמיאדין הלבנוני להתפתחות המדאיגה בשורותינו. אויבינו מתבוננים בנו בהשתאות, מחככים ידיים בהנאה. המשבר נוסך בהם תקווה לראות את ישראל המסוכסכת, קורסת מבפנים, מפרקת את עצמה לדעת.

כמו בימי החורבן, גם כיום, קשה למצוא דמויות בקונצנזוס, אשר יוכלו להוכיח בשער ולהזהיר מפני ההשלכות. אנה אנו באים? 

העיסוק בשאלות מי אשם ומי צודק – לא יחלץ אותנו מהמבוי שבו אנו נמצאים. במקום להוכיח את צדקת עמדותינו עלינו לגלות אחריות: לשלמות החברה, לביטחונה ולחוסנה של המדינה. לפני הכל, חייבים להוציא מאזורי המחלוקת את צה"ל, מערכת הביטחון ומערכת הבריאות. הנזק בתחומים אלה עלול להיות בגדר מעוות אשר לא יוכל לתקון.

על נציגי המחנות להיכנס להידברות כדי להגיע להסכמות. הידברות שתתקיים מתוך הכרה בחששות המקננים בכל צד, מתוך אמון וכבוד ובעיקר מתוך אחריות. מעבר להסכמה בנקודה הקונקרטית שעל סדר היום, נכון לראות בשיחות אלה, הזדמנות לסלול את הדרך לעיסוק בשורשי המחלוקת ובשאלות הגדולות: זהות, חזון ו"כללי משחק" במצבי מחלוקת.

כנראה שלא יהיה ניתן להגיע לנוסחה שכולם יסכימו עליה, אך גם נוסחה עם בסיס הסכמה רחב ומוצק, תהיה טובה דיה.

כמו במשפחה, גם במדינה, הסדרה פורמלית של היחסים לעולם לא תוכל להחליף את המרכיבים "הרכים" החיוניים לשמירה על מסגרת של חיים משותפים: כבוד הדדי, התחשבות, רעות ומעל לכול: תחושת אחריות. רק כשנצעד בדרך הזו, נדע כי למדנו את לקחי החורבן.   

מאיר בן שבת הוא ראש מכון "משגב" לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית בירושלים, שימש כיועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל בשנים 2017-2021, הוא משמש גם כיו"ר המועצה הציבורית של בית תנועת הציונות הדתית.