בצר להם, אחרי שלא הצליחו עוד להגן על היחס המלטף שמקבלים אנשי המחאה מהיועצת המשפטית לממשלה ורשויות החוק, הוחזרו השבוע עלילות השווא של ההתנתקות. עכשיו, כשלא נותרו יותר מילים להסביר את הפערים שבין 2023 ל־2005, נשלף מחדש נשק העלילה והכזב. כך תזמרו השבוע שורה של עיתונאים שטענו כי בניגוד למוחים המנומסים של היום המפגינים נגד ההתנתקות היו חבורת חוליגנים אלימה שפוצצה את המדינה. לכן, הוסבר, הרשויות פעלו אחרת לגמרי - השתוללו עם מעצרים וכתבי אישום.
רק שמדובר במסע דיבה ציני במיוחד. הוא נולד אז, מול המחאה האדירה והמתונה שהתגבשה נגד מהלך ההתאבדות בדרום, אבל הוצא עכשיו מהבוידעם, מרוב מצוקה. כי לא יעזרו סרטים ערוכים במגמתיות בערוצים מוטים, אי אפשר להסביר את ההבדל באכיפת החוק בין אז והיום. קחו, למשל, קבוצת צעירים שניסתה לחסום את דרך ז'בוטינסקי ברמת גן במחצית 2005. בניגוד למראות של היום באיילון ובנתב"ג, היא נתקלה בכמעט ניסיון לרצח מצד נוטרי החוק. שוטרים ריסקו את הצעירים בכוח ומנעו את סגירת הנתיב ולו לחמש דקות. אותה תמונה חזרה על עצמה בכל מקום אחר - בכניסה לירושלים, בנתיבי איילון ובגוש קטיף עצמו. נערות שהניחו רגל על הכביש נעצרו על המקום, לפעמים עד תום ההליכים.
אלמלא צילומי וידאו שתיעדו את האירוע ההוא ברמת גן, אפשר היה להמשיך לטעון שלא היה כלום. רק ששם הונצח כיצד שלושה שוטרים מתנפלים על מפגין צעיר בשם עקיבא ויתקין, שניסה רק לחסום את התנועה בגופו. אלו הכניסו לו אצבעות לאף ופוצצו אותו במכות בשטח ואחר כך בתוך תחנת המשטרה. אני הצלחתי לגרום להשעיית השוטרים ולהעמדתם לדין, אבל הם בסך הכל מילאו את רוח המפקדים והפרקליטים ששלטה אז.
אגב, אף אחד מערוצי הטלוויזיה והרדיו לא ראיין את ויתקין המוכה, בניגוד לראיונות הסימפטיים שנערכו השבוע על ידי יונית לוי ועמיתיה. המפגינים אז זכו לבוז, לאיבה ולהתעלמות מצד אמצעי התקשורת. כך גם אלפי העצורים שסבלו מיחס נוקשה ומשפיל של מערכת אכיפת החוק. זו היתה מערכת שונה לחלוטין מזו שמחבקת היום את חוסמי הכבישים, המתפרעים והמטיפים לסרבנות.
ברוח ניסיונות ההעללה על מפגיני ההתנתקות שנערכו השבוע, התנהל נגדם אז מסע השחרה רחב היקף, מגמתי ומתוזמר. הוא נעשה ביוזמת הפרקליטות והמשטרה, שהזדהו עם המהלך האובדני של הממשלה. נציגי הפרקליטות אפילו נפגשו עם חברי תת־ועדה סודית של ועדת החוקה בכנסת, ושכנעו אותם שצריך לעקם את כל החוקים והנהלים כי נשקף סיכון חמור למדינה. שי ניצן ואחרים הובילו את ריסוק המפגינים והמחאה באמצעות מערכת אכיפת החוק עצמה. ברוח הזו גם הודלפו לעיתונות הערכות מודיעין כוזבות, על כוונות לפתוח באש ולפוצץ, בדיוק כמו שניסו לטעון השבוע.
"האיום" שלא היה
נחשפתי לאחת האפיזודות המשמעותיות של מסע ההונאה הזה כאשר הגנתי על אל"מ (מיל') משה לשם, מי שנעצר בכפר דרום במהלך הגירוש והעקירה. הפרקליטות דרשה לעצור את לשם עד תום ההליכים, אף שהוכח כי הוא בסך הכל עמד על גג בית הכנסת, הניף דגל ישראל ודיבר אל השוטרים והחיילים ברמקול.
את לשם שחררתי אחרי כמה ימי מעצר אבל רבים אחרים נעצרו לשבועות, על אף שמעשיהם לא הגיעו לקרסולי הפרות החוק של "האחים לנשק" דהיום. אם לא די בכך, המשטרה והפרקליטות העלילו על מפגיני כפר דרום שהם שפכו סודה קאוסטית מסוכנת על השוטרים, כדי להצדיק את השימוש המופרז בכוח ובסעיפי חוק כלפיהם.
לימים, במהלך המשפט, חשפתי לעיתונות את דו"ח המז"פ, שקבע כי לא היתה סודה קאוסטית במקום, והוכח שגם זו היתה עלילה מרושעת ומכוונת.
מנותקים: סרט דוקומנטרי על ההתנתקות // צילום ארכיון: באדיבות ערוץ 10
לגבי אירועי 2005 יש בידינו היום הוכחה אמפירית שבאמת לא היה שמץ של אמת בהפחדות. הציבור הנהדר, שומר החוק, נקט אמצעי מחאה מתונים במיוחד כנגד השחיתות והרשע של אריאל שרון ואנשיו. אם כי זה לא מנע מעיתונאים מגמתיים וחסרי יושרה להמשיך לשקר ולהעליל עליהם עכשיו. אבל מה שיותר חמור הוא מה שהוכח כעת - שיש לנו שתי מערכות חוק, האחת עבור מי שמחזיק בסט הערכים של מחנה השמאל־מרכז, והשנייה כלפי כל היתר. ההוכחה הזו מספקת עוד סיבה טובה לרפורמה הגונה ומידתית. כדי שלא יהיו שתי מערכות נפרדות של הפעלת החוק. ברור, בין היתר, עד כמה נדרש לצמצם במידתיות את עילת הסבירות וגם להגביל את הכוח של היועצים המשפטיים.
הדמוקרטים יורדים מהפסים
עוד לפני שתומס פרידמן קיבל השבוע מהבית הלבן אור ירוק לפרסם מאמר נוסף של שטנה נגדנו, התראיין השגריר לשעבר טום ניידס ב"וול סטריט ג'ורנל". ניידס קרא לממשל ביידן להתערב בעניינים הפנימיים שלנו, כדי למנוע מישראל "לרדת מהפסים" עם הרפורמה המשפטית. רק שכאשר בוחנים את מושגי השלטון של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שעם שורותיה נמנה ניידס, מסתבר שמדובר בפסים מדאיגים מאוד. לנוכח נתיבים שרבים במפלגה הזו סוללים כיום ברחבי ארה"ב, ייתכן שיידרש להם בקרוב צו אשפוז לאומי.
כך, למשל, פרסמה לפני שבוע, ביום העצמאות האמריקני, חברת בן אנד ג'ריס, תומכת דמוקרטים מושבעת, הודעה שבה הם מזכירים כי "ארה"ב נוסדה על אדמה ילידית גנובה", ולכן הם קוראים "בואו נתחייב להחזיר אותן אדמות". דווקא מבחינה היסטורית ההצהרה הזו לא לגמרי מוטעית, בוודאי שהיא פחות מטורללת מההתקפות של בן וג'ריס נגד ההתיישבות בארץ ישראל. אבל בהתחשב בעובדה שהמפעלים והמשרד הראשי של החברה בוורמונט אכן נבנו על אדמה של שבט בשם אבנקי, יורשיו כבר הודיעו שישמחו לקבל את הקרקע בחזרה.
יצר ההתאבדות הלאומי של בן וג'ריס יכול היה להיחשב קוריוז אלמלא המחוקקים והמושלים בשורה של מדינות דמוקרטיות מגלים אותם סממני יצר השמדה עצמית. כך, בשל חקיקה פרוגרסיבית הזויה, מרכזי ערים כדוגמת סן פרנסיסקו הפכו למרכזי פשיעה ננטשים. סן פרנסיסקו, כמו קליפורניה כולה, כמו מדינת ניו יורק ואחרות, נמצאות בהליך של עזיבה וריקבון. בתי עסק נסגרים, רשתות גדולות מתקפלות, חברות הייטק מעבירות משרדים, הכלכלה מתכווצת, ונרשמת הגירה שלילית.
הכל נובע מצירוף של מסים גבוהים, חקיקה ושליטה פרוגרסיבית שלמעשה מעודדים פשע - מה שגורם לרבים לברוח מהמדינות הדמוקרטיות לאלו הרפובליקניות, כמו פלורידה וטקסס. הקו המטורלל שהולך ומשתלט על המדינות שבהן שולטת המפלגה הדמוקרטית מתכתב עם דפוס גילויי האיבה כלפי ידידות כמו ישראל, לצד החיבוקים לאויבות כמו איראן. לכן, אולי גם מדינת ישראל צריכה לעשות הערכה מחדש של יחסיה עם המפלגה האמריקנית שמגלה סימנים קליניים מדאיגים. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו