מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת רחמילביץ–הירטה, מזכרון יעקב.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
1 צפייה בגלריה
משפחת רחמילביץ-הריטה
משפחת רחמילביץ-הריטה
משפחת רחמילביץ-הריטה
(צילום: אסי חיים)
בצילום: יסקו (52), איתי (61), מאי (23).
מחוץ לתמונה? ג'ון (20), משרת בחיל הים.
הבית? איתי: "הגענו לזכרון מיד כשחזרנו לארץ לפני 23 שנה, ואת הבית קנינו חדש לפני 16 שנה. אנחנו אוהבים את השכונה הזו כי היא מסביב לפארק, עם רחובות הולנדיים נעימים.
זכרון יעקב? יסקו: "אני בחרתי. איתי רצה לגור בירושלים, אבל באחד הקייצים שביקרנו בארץ התאכסנו בעיר והיה פיגוע. הוא עשה חיים ואני הייתי בחדר ופחדתי לצאת. אמרתי לו שאם זה לירושלים - אני לא באה. רציתי לגור במקום קטן שלא יעשו עניין מזה שאני יפנית. כשראיתי את המדרחוב בזכרון החלטתי שפה אני רוצה לגור".
איך הכרתם? יסקו: "נולדתי בטוקיו ולמדתי כלכלה ביפן וגם ניגנתי בתזמורת האוניברסיטה. בסיור להולנד של התזמורת החלטתי להישאר שם וללמוד מוזיקה. שם גם הכרתי את איתי". איתי: "אני למדתי פיזיקה בארץ ונסעתי להולנד ללמוד תואר בנגינה על לאוטה, זה כלי מיתר מהמאה ה-18. יסקו למדה כינור ושנינו למדנו גם פסנתר, ככלי נוסף. היא יצאה מהשיעור ואני נכנסתי. התחתנו שם וגרנו בהולנד עוד שש שנים עד שהחלטנו לחיות בארץ".
ישראל? איתי: "לא רציתי להישאר בהולנד כי גם ככה יש לילדים בלבול בזהות, ולעבור ליפן לא ממש הייתה אופציה. היה הרבה יותר קל לעבוד ולהתברג בישראל, וכנראה שרציתי את זה יותר מאשר יסקו את יפן". יסקו: "אני לא חשבתי כל כך. איתי רצה ואמרתי בסדר, אבל השנים הראשונות היו ממש קשות. ארבע שנים לא דיברתי, ולמעשה את העברית למדתי מהתלמידים לכינור שלימדתי. הייתה אינתיפאדה, פחדתי לנסוע באוטובוס וזו מדינה מאוד שונה ממה שהכרתי. הכל היה הלם עבורי ושאלתי את עצמי למה הגעתי. לקח חמש שנים עד שהתחלתי לצאת ולנגן עם אנשים".
הבדלי תרבות? יסקו: "לפני שהגעתי לפה גרנו בהולנד, והם נחמדים, אבל יש איזה קיר שאתה לא יכול לחצות. חמש שנים אני מכירה מישהו וזה תמיד נגמר ב'שלום וביי'. בישראל אתה יושב ליד מישהו ברכבת כמה דקות ואתה יודע הכל עליו וזה נגמר בחיבוק. ביפן גם מאוד סגורים. איתך מדברים יפה, אבל מאחורי הגב אומרים משהו אחר. שומרים הכל בבטן ולא מוציאים החוצה, ופה הכל בחוץ. זה בהתחלה מפחיד ולא הבנתי למה כולם צועקים, אבל לפחות מוציאים והכל גלוי וברור. אני אוהבת את זה ובעיניי זה הרבה יותר טוב. היום אני לגמרי ישראלית. קוראים לי יפנית מקולקלת".
מה עושים? איתי: "אני פיזיקאי בחברה שפיתחה טיפול בעזרת גלי קול ממוקדים בתוך מכשיר כמו MRI. אנחנו מטפלים בהפרעות תנועה ביד, כמו רעד או פרקינסון. יורים למקום הספציפי במוח וזה פשוט מפסיק. או אנשים שגוררים רגל, מגיעים לטיפול על כיסא גלגלים ואחרי הטיפול פשוט קמים והולכים. ואנחנו בניסויים לטיפול באלצהיימר ובסרטן במוח. אני נוסע הרבה למזרח ומלמד את הרופאים איך להשתמש במכשיר". יסקו: "אני לא צריכה לחזור ליפן. אני עושה לו רשימת קניות ומקבלת מה שאני רוצה".
מה חסר לך פה? יסקו: "יש המון מוצרים יפניים שאין פה. יש מיסו מעולה ביפן, או ירקות חמוצים בצורה שונה מפה. יש ממתקים אחרים. יש גם הרבה ירקות שונים ביפן שאני מבשלת איתם. אוכל יפני זה לא רק סושי".
יסקו? "ניגנתי בכל מיני הרכבים ותזמורות בעבר, גם בירושלים. אבל זה רחוק וחשבתי שחבל על החיים שלי, אז השנה הצטרפתי כנגנית כינור לתזמורת הסימפונית של חיפה. זו תזמורת די ותיקה שנחשבה בעבר ככה-ככה, ועכשיו נחשבת לאחת הטובות בארץ. לא בגללי, אלא בגלל המנצח יואל לוי, שהעמיד אותה על הרגליים. הוא הביא לפה נגנים מעולים".
חיים של נגן בתזמורת? יסקו: "חזרה, חזרה, חזרה ואימון בבית. אין אף פעם זמן כדי ללמוד כי יש כל מיני פרויקטים במקביל. אבל כשמדובר בנגנים טובים, מספיק שרואים את התווים פעם אחת והם פשוט מנגנים את זה. היכולת לנגן בלי להכין משהו מראש היא מאוד גבוהה. אני לא ככה, אני צריכה להתאמן בבית. אני רוצה להגיע מוכנה לחזרות. אבל צריך להבין שלפעמים זה 3-2 חזרות לקראת קונצרט, ולא יותר. אז גם עובדים בבית. אנחנו מאוד עסוקים. בבוקר עושים חזרה על פרויקט אחד - ובערב מופיעים עם פרויקט אחר. הפרויקט הקרוב הוא מאוד מעניין, אנחנו מנגנים את האופרה 'לה טרוויאטה' של ורדי. חצי במה זו התזמורת וחצי זה השחקנים. זה מדהים. אני יושבת ומנגנת ומסתכלת עליהם כל ההופעה, וזה כיף שהם שרים את המוזיקה. שתי ההופעות הבאות זה בסוף החודש. זה לא פשוט, אבל זו חוויה".
הילדים? יסקו: "הם מדברים יפנית וזה חלק מהזהות שלהם". מאי: "אני זוכרת שהגענו ליפן לביקור, ישבתי ישיבה מזרחית וסבא העיר לי שככה לא יושבות בנות. ביפן נשים יושבות על הברכיים. וכשישבתי ככה בארץ, העירו לי שאני מסתירה. צריך לעשות התאמות".
מצב כלכלי? איתי: "אנחנו בסדר". יסקו: ״איתי דואג לחשבון, אבל אני שמה לב שבחודשים האחרונים עלו המחירים בסופר בצורה מטורפת. התחלנו לחפש סופרים יותר זולים".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il