בתחילת שנות ה־50 מצא עצמו חיל האוויר הישראלי בנחיתות משמעותית מול צבאות ערב: בעוד ישראל היתה מצוידת במטוסי בוכנה ישנים מתקופת מלחמת העולם השנייה, מצרים צוידה כבר במאי 1950 בתריסר מטוסי קרב "מטאור" בעלי מנוע טורבו סילוני, מתוצרת חברת "גלוסטאר" הבריטית, ובעוד שלושה מטוסי אימונים מתוצרת אותו המפעל.
המטוסים סופקו במסגרת רצונה של בריטניה לשמור על מערכת יחסים דיפלומטיים תקינה עם מצרים, צעד שהתברר לימים כטעות מרה.
ב־1952 חתמה גם סוריה על עסקת רכישה של 25 מטוסי קרב "מטאור", שסופקו לה במהלך ארבע שנים.
בחיל האוויר הישראלי היה ברור שמטוסי הבוכנה הישנים לא יוכלו להתמודד מול מטוסי הסילון של מצרים וסוריה. אי לכך, הנהגת המדינה עשתה כל שביכולתה לשכנע את ארה"ב לספק לחיל האוויר מטוסי קרב סילוניים - אך נענתה בשלילה.
למזלה של ישראל, באוקטובר 1951 הודיעו המצרים על ביטול חד־צדדי של ההסכם בינם לבין הבריטים, שפירט את ההסכמות בנוגע לעתיד תעלת סואץ. בעקבות זאת לחצה ישראל על בריטניה במשך יותר משנה למכור לה מטוסי קרב סילוניים, "בשם שמירת האיזון הצבאי בין ישראל לבין מצרים וסוריה".
המאמצים נשאו פרי, ובתחילת 1953 נחתם הסכם לאספקת 11 מטוסי קרב מסוג "מטאור" ועוד ארבעה מטוסי אימון. שני מטוסי האימון הראשונים נחתו בבסיס רמת דוד באמצע יוני 1953, ועד 10 ביולי מסרו הבריטים את כל 15 מטוסי ה"מטאור" שישראל רכשה, ומהם הורכבה טייסת 117 - טייסת הסילון הראשונה של חיל האוויר.
ארה"ב, מצידה, נותרה אדישה במשך 19 שנים לבקשות החוזרות ונשנות של ישראל לספק לה מטוסי קרב אמריקניים. רק בסוף 1967 נחתו כאן מטוסי ה"סקייהוק" הראשונים, שמהם דאג חיל האוויר האמריקני להסיר מערכות מבצעיות חיוניות שונות לפני המשלוח לישראל.
20 מיליון ליטרים: הישראלים שותים בירה
ביולי 1953 פרסם מפעל "נשר" את נתוני שתיית הבירה בישראל, ומהם התברר שב־1952 נצרכו בארץ כ־20 מיליון ליטרים של בירה.
היה זה נתון מעודד עבור משפחת רוטשילד, בעלת "נשר" באותו הזמן, אם כי הצריכה הישראלית הממוצעת לנפש ב־1952 לא התקרבה לרמת הצריכה לנפש של חיילי המנדט הבריטי בימי שהותם בארץ ישראל.
לשם השוואה: 100 אלף חיילים בריטים לגמו 20 מיליון ליטרים של בירה בשנה - אותה הכמות שצרכו מיליון וחצי ישראלים ב־1952.
ז'אק שפירא, יהודי צרפתי שהיה מקורב למשפחת רוטשילד, יזם ב־1934 את הקמת מבשלת נשר בקרבת היקב בראשון לציון, והיא החלה לשווק את הבירה שלה ב־1936. כעבור חמש שנים, ב־1941, הקים שפירא מבשלה נוספת בשם "כביר" בבת ים, כדי לענות על הביקוש העצום לבירה מטעם הצבא ומטעם הפקידות הבריטית שישבה בארץ.
ב־1948 הביאו עזיבת הבריטים ופריצת מלחמת העצמאות את נשר למצב כספי קשה, כי הישראלים עדיין לא התקרבו לבירה, וגם חיילי צה"ל, להבדיל מהחיילים הבריטים, נמנעו משתיית בירה והעדיפו ללגום כוס גזוז בקיוסק.
במהלך שנות העלייה הגדולה לישראל עלתה בהדרגה גם צריכת הבירה לנפש, ובשנת 2020 עמדה ישראל במקום ה־42 בעולם בשתיית הבירה, עם צריכה ממוצעת של כ־18 ליטרים
לנפש בשנה.
תנופת בנייה בכפר ארגנטינה
סיפורו של "כפר ארגנטינה" בישראל החל ב־1950, כשקבוצה של יהודים ארגנטינאים ציונים הקימה חברה בשם "מושבה חקלאית־תעשייתית רפובליקה ארגנטינה", או בקיצור - קאיר"א.
החברה הוקמה במטרה "להקים בישראל יישוב לעולים מארגנטינה שיחיו על בסיס חקלאי־תעשייתי, בקרבת עיר או עיירה מתפתחת", כפי שכתב ביומנו משה מלמן, תעשיין יהודי ציוני מבואנוס איירס, שריכז סביבו חבורה של צעירים יהודים והלהיב אותם בחזון ההתיישבות בישראל הצעירה.
לצורך גיוס המשאבים שנדרשו להגשמת הרעיון, הנפיקה קאיר"א את עצמה כחברה מסחרית לכל דבר, ומחיר כל מניה שלה במועד ההנפקה עמד על 1,000 פזו (שווה ערך ל־50 דולרים) - סכום לא מועט באותם הימים. כל גורם שחפץ בכך הורשה לרכוש מניות, ואלה שתכננו לעלות לישראל נדרשו להשקיע לפחות 1,300 דולרים ברכישה.
החברה שלחה שני נציגים שהגיעו לישראל במאי 1952, ואלה ניהלו מגעים עם הקרן הקיימת לישראל, שאיתרה עבור כפר ארגנטינה שטח אדמה מתאים של 3,000 דונם מול מחנה סרפנד (צריפין). מייד לאחר מכן חתמו הנציגים על הסכם עם חברת הבנייה "רסקו" לבניית 30 בתים ראשונים (בתמונה), שהקמתם הסתיימה בתחילת יולי 1953.
בשלב הראשון, בסוף 1953, הגיעו לישראל מארגנטינה שמונה משפחות עולים ראשונות, ועולים נוספים הגיעו ב־1956 וב־1958. ב־1960 כבר מנה הכפר 350 נפשות. באמצע שנות ה־50 שונה שמו של כפר ארגנטינה לניר צבי, על שמו של הברון מוריס הירש (צבי), אבי ההתיישבות היהודית בארגנטינה. כיום מתגוררים בניר צבי יותר מ־1,200 איש.
"מס העישון" חזר כבומרנג
"מיוני 1952 ועד לסוף יוני 1953 הועלה מס הבלו על הסיגריות בישראל לא פחות משלוש פעמים", כך דיווח עיתון "הארץ" בכתבת תחקיר שפרסם ב־8 ביולי 1953. העיתון הוסיף: "שכר המדינה שהיה צפוי מהעלאת המיסוי יצא בהפסדה, בשל שינוי בהרגלי הצריכה של המעשנים". התברר שבהשוואה בין החודשים ינואר-יוני 1952 לחודשים המקבילים ב־1953 נרשמה ירידה בצריכת הסיגריות - מ־1,094 טונות ל־990 טונות בלבד, כלומר ירידה של 4%.
גיוס של עוד ועוד כסף מהציבור באמצעות העלאת מס הבלו על הסיגריות הביא לשינוי בצריכת סוגי הסיגריות: ביוני 1953 נרשמה צלילה של עד 60% בצריכת הסיגריות היקרות לעומת יוני 1952, ועלייה דרמטית בצריכת סיגריות "לכל", הזולות והפשוטות. כמו כן, התברר שנתח גדול מהציבור פשוט ויתר על העישון בשל התייקרות הסיגריות.
עונש מוות - כן או לא?
"לתלות או לא לתלות?" - זו היתה הכותרת שנתן העיתון "על המשמר" בסקירה על תוכנית הרדיו "ויכוח סביב שולחן עגול", ששודרה בקול ישראל ביולי 1953. נושא הוויכוח בתוכנית הפעם היה "עונש מוות - כן או לא", ולדברי כתב העיתון "המתווכחים היו כולם חברי כנסת שעמדו על רמה גבוהה". "השיח בתוכנית התנהל בכבוד הדדי, וגם אם עלה לעיתים לוויכוחים לוהטים, דיברו איש אל רעהו מתוך נימוס מופתי". רק כשהתוכנית התקרבה לסיומה "התעוררה במשתתפים מתיחות, וקולות הוויכוח גברו ועלו לטונים גבוהים".
ה"ניו יורק טיימס" נוזף
בשבוע שעבר דיווחנו כאן על חשיפת השמדה מכוונת של יבול עגבניות על הר הכרמל ב־1953. מתברר שהגילוי טלטל באותם הימים גם את העיתון החשוב ביותר בארה"ב, ה"ניו יורק טיימס", שפרסם את הידיעה בתחילת יולי 1953 והביע תמיהה גדולה על הצעד הישראלי, שנתפס כבזבזני.
"כיצד העדיפה ישראל להשמיד את היבול במקום לחלק בחינם לכל אזרח תריסר עגבניות?", תהה העיתון.
הנעלמים / אירועים שהיו פעם
תערוכת הקיבוץ
תערוכה שהוצגה בשנות ה־50 וה־60 כמה פעמים ושהתמקמה בגני התערוכה בתל אביב, כחלק מפעילויות הפנאי שהוצעו לישראלים בחול המועד פסח. היא אפשרה לתנועה הקיבוצית להציג את עצמה ואת הישגיה בפני "העירונים". הוצגו בה ענפי המשק השונים ותוצרת חקלאית לרוב. חלק גדול מהמשקים שהצליחו לפתח תעשייה בקיבוצם דאגו להציג זאת בפני מבקרי התערוכה, במגמה לחשוף את מוצריהם לקהל הרחב, ועל הדרך "להוציא את העיניים" לנציגי הקיבוצים האחרים שביקרו במקום.
הצרכנייה / מוצרים שרכשנו במכולת
משקה קריסטל
חברת תבורי שיווקה כבר ב־1936 משקאות קלים שייצרה בבית החרושת שלה בפרדס חנה. ב־1954 היא נכנסה לשותפות לצורך ייצור עם טמפו, וב־1957, כשהשותפות התפרקה, החלה תבורי לשווק מותג משקאות קלים חדש בשם "קריסטל". המותג התבלט במבצעי מכירות אטרקטיביים, בסיסמאות קליטות כמו "הפסקה עשה - קריסטל שתה", ובמשקה מנטה מוגז בצבע ירוק זרחני. ב־1990 התמזגו תבורי ויפאורה לחברה גדולה אחת.
קורס חדש: סייעות בבתים "לשעת הדחק"
ב־7 ביולי 1953 הסתיים בתל אביב המחזור הראשון של "קורס עזרה בשעת דחק", שארגנה תנועת הנשים היהודיות ויצ"ו. בוגרות הקורס היוו כוח משימה מיוחד, שיוזנק לבתים שבהם האם חלתה ויש צורך במישהי שתדאג למטלות הטיפול בילדים, הכנת האוכל והניקיון. "קורס ההכשרה נמשך שלושה חודשים, ובמהלכו למדו 30 סייעות יותר מ־20 נושאים שקשורים לתחזוקת הבית והמשפחה", דיווחה מנהלת הדרכה של ויצ"ו, בלה גולדשמיט. בעניין התגמול לסייעות, הוצע שכל בית ידאג לשמור בכל חודש סכום קטן בקופה משותפת, כביטוח לימים שבהם יידרש להזעיק עזרה.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו