הסיפור שאינו נגמר

כיוון שהעם היהודי נקרא "עם הספר", קל להתבלבל ולחשוב שהכוונה היא שאנשיו קוראים הרבה ספרים. זה כמובן לא נכון. הספר המדובר הוא התנ"ך. עם ישראל אולי כותב הרבה ספרים (יותר מ־7,000 מדי שנה בשנים האחרונות) וקונה הרבה ספרים, אבל הרגלי הקריאה שלו מתפרסים על קצה הספקטרום.

לפי נתוני הלמ"ס מהשנה שעברה, 16% לא קוראים כלל, 33% קוראים (או טוענים שקוראים) בין ספר אחד לארבעה בשנה, והשאר - נשים, מבוגרים, ודתיים, שקוראים בשביל כולנו, ואז ממליצים בהתלהבות על ספר שאולי נקרא, ובסבירות גבוהה לא.

מקובל לטעון שקריאת ספרים היא מידה טובה. האדם הקורא מסתובב לו בעולם, ראשו מונף חצי מטר מעל אלה שאין להם זמן, שממש התכוונו אבל לא יצא, שלא יודעים על מה כולם מדברים. אמנם יש לאדם הקורא תחרות לא מוצהרת אך בהחלט קיימת עם חובבי המוזיקה הקלאסית. גם הם, כמוהו, מתמודדים על תואר האזרח היוקרתי, אבל המוסכמות מכירות בערכו של הקורא ומעלות אותו על נס. ייתכן - רק ייתכן - שהוא עמוק יותר, חכם יותר וצודק יותר ממי שצורך מידע ותרבות ממקורות אחרים. הספר, איכשהו, תמיד מכובד יותר. יש לו כריכה! הוא כבד! הוא ספר!

יוקרתם של הסופרים היתה מוצדקת בימים שבהם רוב האוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב, ולכן אוריינות הציבה את הקורא בכמה דרגות של השכלה מעל השאר. ספרים נכתבו ביד והועתקו ביד, על עור עגל. עם המצאת הדפוס ספרים עדיין הודפסו ונמכרו ביוקר, והקריאה בהם לא נחשבה לעיסוק עממי, אלא לנחלתם של מי שיכלו להרשות לעצמם את התענוג של רכישת השכלה וקניית ספרים.

ספרים רומנטיים, שהיו הפלנקטון שלי, כבר לא מעניינים אותי. תבנית הז'אנר קובעה במוחי עד שכבר אין לי צורך בווריאנטים

ואנחנו, עם הספר, כדרכנו, לימדנו את ילדינו לקרוא, קראנו את התורה וכתבנו ספרי הגות והלכה. גם היום יוצאים לאור בישראל יותר ספרים בנושאי יהדות מאשר ספרות יפה. על פי נתוני הספרייה הלאומית, 25% מכלל הכותרים שיצאו לאור בשנת 2021 היו ספרי פרוזה ושירה. 28% מכלל הספרים - מדעי היהדות.

האם קריאת ספרי יהדות נעשית מאותן סיבות ולשם אותן מטרות כמו קריאת רומנים? האם נייחס אותן תכונות לשני סוגי הקוראים?

ואם נניח בצד את ספרי היהדות, האם הגבר שקורא עוד ביוגרפיה של סטלין תר אחרי חוויה דומה לזו שמחפשת אשתו כשהיא קונה ספר חדש של ג'וג'ו מויס, או של בנם שנמצא כרגע בעמוד 800 בספר השלישי בסדרת "כישור הזמן"? ואם להתייחס לטוב ההכרחי שטמון על פי הטענה שקריאת ספרים היא חשובה, תרבותית, אינטלקטואלית - האם אנחנו בטוחים שכל הספרים נולדו שווים וכל מי שקורא אותם הוא בהכרח תרבותי יותר ממי שיושב כרגע בקולנוע, למשל?

בכל הנוגע לקולנוע, שהוא צורת אמנות חדשה בהרבה לעומת הספרות, נדע להבחין בין צופי לארס פון טרייר (חבל עליהם) לבין צופי "שומרי הגלקסיה 3" (סרט לא משהו), אבל הספרות עדיין נהנית מהילת יוקרה שהקולנוע טרם הגיע אליה. נראה שעדיין לא בשלה העת להכריז שגם ספרים הם סוג של בידור בדרגות שונות של איכות.

הקורא המתמיד

אני, למשל, קוראת המון. כמה המון? כל הזמן. לא חלילה כי אני תרבותית באופן יוצא דופן, אלא כי אני אישה. ונשים קוראות יותר מגברים. בעיקר פרוזה. אני בול הפרופיל של הקורא המתמיד: אישה, לא בהכרח צעירה במיוחד. שוק ספרי הפרוזה נברא בשבילי ושכמותי.

אני קוראת ספרים כמו שלווייתן כחול אוכל פלנקטון. ואני זוכרת את רובם כמו שהלווייתן מבחין בין פיטופלנקטון לזואופלנקטון. מן הסתם מדי פעם נתקע ללווייתן סרדין בין השיניים (למרות שללווייתן הכחול אין שיניים, אלא מזיפות, ואת זה קראתי איפשהו, וכל הכבוד לי שזכרתי), ולעיתים נדירות עוד יותר אחת מהמזיפות נשברת בגלל התנגשות עם דג טונה. וכעבור זמן, אם הלווייתן נמצא על הספקטרום הבוגר, הוא ישכח גם את הטונה.

לפעמים אני קוראת ספר יותר מפעם אחת. לאו דווקא כי הוא טלטל את עולמי, אלא כי זכרתי שאהבתי אותו, אבל לא מה כתוב בו. לפעמים אני קוראת אותו פעם שנייה כי שכחתי שקראתי אותו פעם ראשונה. ככה זה כשקוראים עשרה ספרים בחודש, פרוזה מכל הסוגים ועיון להדיוטות. אם נותר משקע של איכות, יבוא גל גדול של ספרים חדשים ויסחף אותו למעמקי האוקיינוס.

וזה עוד כלום לעומת כמות הספרים שקראתי בילדותי ובנעוריי. אמא שלי עבדה בשני בתי ספר יסודיים, והביאה לי משניהם ספרים מהספרייה. חברה שלה, שעבדה בבית ספר אחר, הצטרפה לקו האספקה. את חלקם אני זוכרת טוב יותר מכפי שאני זוכרת את הספר שקראתי בשבוע שעבר. ואני מחמיאה לעצמי, שכן אין לי מושג איזה ספר קראתי בשבוע שעבר.

יש סוגי ספרים שאני כבר לא קוראת יותר: ספרים רומנטיים, שהיו הפלנקטון שלי אי־אז, כבר לא מעניינים אותי. תבנית הז'אנר קובעה במוחי עד כדי כך שכבר אין לי צורך בווריאנטים. המותחנים בדרכם לגורל דומה. אפילו הסקנדינבים נכנעו לקלישאות האמריקניות.

לא מתחברת לספרים שמתרחשים עכשיו: הם נראים מוכרים מדי, ואם הם נוגעים בנושאים שעל הפרק גם בחדשות, בסבירות גבוהה הם יעצבנו אותי. אני הרי לא יכולה לראות "מבוסס על סיפור אמיתי" בלי לשבת עם ויקיפדיה מול המסך כדי לבדוק את הפער בין ההיסטוריה לתסריט. ואז אני מתעצבנת עוד יותר.

אני קוראת רק בשביל הכיף. נוטשת ספר באמצע ללא היסוס. נכון, קראתי גם קלאסיקות מפוארות ומחלקן נהניתי עד הגג. לא צלחתי אחרות, ומאחלת בריאות ואריכות ימים למי שהחזיק מעמד עד סוף "מובי דיק".

אגב, הידעתם? גם "מובי דיק" הוא ספר על לווייתנים! אבל לא לווייתן כחול אלא ראשתן. גם עליו קראתי פעם.