מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת אזם, מטייבה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
בצילום: לינה (39), שחאדה (44), מאיה (17), יארא (14), חמודי (5).
1 צפייה בגלריה
משפחת אזם
משפחת אזם
משפחת אזם
(צילום: אסי חיים)
הבית? שחאדה: "זו דירה בבית פרטי של אמא של לינה, שנבנה ב-2005. אין משכנתה. האחים של לינה גרים מעלינו. עברנו לכאן בעקבות מותה של האמא". לינה: "בבית הישן, עם המשפחה של שחאדה, גרנו בקומה רביעית ללא מעלית, אז פה זו דירה בקרקע וזה יתרון". שחאדה: "בחברה הערבית כמעט ואין מגורים עם אנשים זרים, ולכן אנחנו לא יכולים למשל להשכיר את הדירה הקודמת שלנו. אבל בכל מקרה אנחנו מחפשים לצאת מכאן בשנים הקרובות ליישוב יהודי".
יישוב יהודי? שחאדה: "אנחנו מחפשים איכות חיים. קשה לנו עם מה שקורה בטייבה, ובכלל במגזר הערבי". לינה: "אנחנו לא מצליחים לשבת בחצר שעה מבלי לשמוע יריות, וחמודי מפחד וממש מבקש שניכנס הביתה כדי שלא בטעות מישהו ייפגע. אתם שומעים על זה בתקשורת, אבל לא מבינים עד כמה זה נורא וכמה מרגישים את זה בכל יום. גם אח שלי נרצח פה ברחוב, על כלום. עד עכשיו לא יודעים למה".
שחאדה: "אנחנו לא רוצים לגדל את הילדים שלנו בסביבה כזאת. אבל זה לא קשור רק לעבריינים. זה יכול להיות ילד שקנה נשק מאולתר ויוצא לבדוק אותו ויורה פה, בשטחים שמחוץ ליישוב. זה יצא משליטה". לינה: "זה גם בדברים הכי בסיסיים - אתה רוצה לקחת את הילד לגן משחקים, אין דבר כזה בטייבה".
שחאדה: "אתה משלם ארנונה כמו בכפר סבא או ברעננה ואפילו כתובת לבית אין. יש רחובות ואין מספרים, אז יש תא דואר. אם שליח צריך להגיע הוא מתחיל לברר איתך מי השכנים שלך, ליד מי אתה גר וככה הוא מגיע. יש לנו שכן מוסכניק, אז כשמזמינים משהו הביתה אני אומר שאני גר ליד המוסכניק כי כולם מכירים אותו. וזו עיר גדולה, הרביעית בגודלה במגזר הערבי. אז נמאס לנו מזה. יש לנו בית שלינה ירשה ואנחנו רוצים למכור ולעבור, אולי לצור יצחק. זה כמה דקות מפה".
צור יצחק? שחאדה: "לינה רוצה בית צמוד קרקע ולא בבניין משותף". לינה: "אני רוצה בית פרטי משלי, שאני יכולה להיכנס ולצאת מבלי להיתקל באף אחד או שיסתכלו עליי. היום, אם אני רוצה לעשות הליכה לספורט אני נוסעת לכוכב יאיר, כי אי-אפשר כאן. אין איפה ללכת, וגם אם תרצה ללכת על מדרכה - פתאום מישהו נטע עץ באמצע, או שהמדרכה שבורה ומלאה מכשולים כמו רכבים שמחנים איפה שרוצים. אבל גם התרבות לא רואה את זה בעין יפה. אם אני יוצאת כאן אני לא יכולה לרוץ בכביש, כי זה לא מקובל. שם אני מתלבשת איך שבא לי ואני מרגישה יותר נוח".
איך היהודים מסתכלים עליכם? לינה: "ברוב הפעמים אף אחד לא אומר כלום, אבל פעם כשהלכתי עם חברה שלי שהייתה עם כיסוי ראש עברה לידנו ניידת ושאלו אותי מה אנחנו עושים שם". שחאדה: "כבר התחלנו לברר ב-2010 בצור יצחק, ואז המחירים היו ממש מצחיקים והיו מוכנים למכור לנו למרות שאנחנו ערבים, אבל התמהמהנו קצת והמחירים זינקו. היום בית קרקע זה כ-3 מיליון שקל".
מה עושים? שחאדה: "אני מורה לאזרחות בטייבה, אבל זה רק בשנים האחרונות. התחלתי בבנק לאומי, סלקום, מנהל מכירות בקוקה קולה, והגעתי לגיל שהרגשתי שצריך לתת לחברה והחלטתי להיות מורה. זה סוג של שליחות. ידעתי שהשכר ייפגע ובאמת הרווחתי יותר ב-2008 ממה שאני מרוויח עכשיו, אבל לינה גם עובדת ואין לנו משכנתה, שזה משמעותי. האמת שתמיד רציתי להיות מורה ואני אוהב את זה. יש יתרונות, למשל החופשים, שאנחנו יכולים להיות יחד כל המשפחה תקופה ארוכה. יש רגעים שאני אומר 'למה אני צריך את זה', אבל זה בעיקר בגלל השכר הנמוך שמתסכל.
"אני יודע שאני יכול להרים טלפון לאחד החברים מהעבר ותיק-תק אני מסודר בתפקיד עם שכר גבוה פי שניים. אבל מצד שני אני פנוי בבוקר, מסיע אותם לבתי הספר ואוסף אותם אחר הצהריים. אני לא מרגיש במרדף ומרוץ כי כשהייתי בתפקידים ניהוליים הייתי חוזר כל יום בשמונה בערב. עכשיו, בימי שישי אנחנו פנויים ואין שבוע שאנחנו לא יוצאים לטיול. שישי מוקדש למשפחה".
לינה? "אני מורה לערבית ברעננה. אני אוהבת את זה. אני לא מורה מחוסר ברירה - אני בחרתי את המקצוע".
איך החינוך בטייבה? שחאדה: "יש פה מרוץ אחרי הישגים וכישלון בערכים, אז מנסים לתת את זה בבית. מאיה שואפת להגיע לטכניון ללימודי הנדסה ויש פה בעיה בלימודי העברית. הלימודים שלהם בערבית ואם הדור שלנו גדל על הטלוויזיה החינוכית ושמע ולמד עברית, החבר'ה של היום מחוברים ליוטיוברים בערבית או לסושיאל מדיה עם חברים ערבים, או באנגלית, והעברית הולכת לאיבוד".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il