נועה קירל נענתה להזמנת שר החוץ הפולני לבקר במדינה  

יוזף אולמה (Jozef Ulma) היה איכר שחי עם אשתו ויקטוריה (Wiktoria) וששת ילדיהם הקטנים בעיירה הקטנה מרקובה (Markowa) בנפת לנצוט (Lancut) במחוז ז'שוב (Rzeszow). אולמה עיבד את אדמותיו ועסק גם בצילום. במצלמתו תיעד את משפחתו ואת הווי החיים בעיירה הכפרית.

משפחת אולמה, כמו רבים מתושבי מרקובה, חזתה ברצח יהודי העיירה בקיץ 1942. היהודים הוצאו מבתיהם, נורו למוות ונקברו במקום ששימש לפניכן להטמנת גוויותיהן של חיות. מעטים בלבד מבין היהודים הצליחו להימלט ולמצוא מסתור באזור. בנובמבר 1942, קיבלה יחידת הכבאים המקומית הוראה ללכוד את המסתתרים בעיירה ובסביבתה ולמסור אותם לידי הגרמנים. מספר היהודים המדויק שנספו במרקובה אינו ידוע.

בסתיו 1942, שעה שהמצוד אחר יהודים באזור היה בשיאו, הגיעה משפחה יהודית מאיזור לנצוט, משפחת של (Szall), למרקובה בחיפוש אחר מקום מסתור. כשביקשו מיוסף וויקטוריה אולמה להסתתר אצלם הסכימו בני הזוג להסתיר אותם ועוד שתי אחיות – גולדה ולייקה גולדמן . "יהודים אלה נשארו אצל משפחת אולמה וישנו בעליית הגג של הבית... הם לא ממש הסתתרו מכיוון שהיו עסוקים כל היום בעזרה בחווה של משפחת אולמה." דיווח סטניסלב ניימצ'אק (Stanislaw Niemczak) השכן. למרות שבית אולמה שכן בשולי העיירה, נוכחותם של היהודים בחווה התגלתה עד מהרה. לא ברור מי הלשין עליהם לגרמנים, אך מחקר שערך מתיאוש שפיטמה (Mateusz Szpytma) עבור המכון לזיכרון לאומי הפולני (IPN) מציין שהיה זה קרוב לוודאי שוטר מקומי מלנצוט בשם ולדז'ימיז' לס (Wlodzimierz Les). לס ידע כנראה על שהותם של בני משפחת של אצל אולמה, מכיוון שסייע להם בשלב מוקדם יותר תמורת תשלום. מאז גם היו ברשותו דברי הערך של משפחת של. כאשר ביקשו בני המשפחה לקבל בחזרה את רכושם, הסגיר אותם לס לגרמנים.

בלילה שבין ה-23 ל-24 למרץ 1944, הגיעו שוטרים גרמנים מלנצוט למרקובה. הם מצאו את היהודים בחווה וירו בהם למוות. לאחר מכן רצחו גם את יוזף, את ויקטוריה, שהיתה בחודש השביעי להריונה, ואת ששת ילדיהם – סטניסלבה, ברברה, ולדיסלבה, פרנצ'יסקה, מריה ואנטוני.

תושבי הסביבה שמעו כמובן על הרצח. יהודה ארליך הסתתר בסייטש (Sietesz), מרחק קילומטרים ספורים ממרקובה. כאשר פנה ליד ושם בבקשה להכיר במציליו, יאן ומריה ויגלוש (Wiglusz) כחסידי אומות העולם, תיאר בעדותו את השפעה הרבה שהיתה לרצח משפחת אולמה באותה העת: " היו אלה זמנים קשים עבורם ועבורנו. הן הגרמנים והן האיכרים הפולנים בעצמם ביצעו חיפושים אחר יהודים מסתתרים. באביב 1944, משפחה יהודיה נמצאה כשהיא מסתתרת בביתם של איכרים פולנים. כל המשפחה הפולנית - שמונה נפשות – כולל האישה ההרה, נרצחו יחד עם היהודים שהסתירו. הדבר הטיל אימה גדולה על איכרים פולנים שהסתירו יהודים. ביום המחרת, נתגלו 24 גופות של יהודים בשדות. הם נרצחו על ידי האיכרים עצמם שהסתירו אותם במשך 20 חודשים." אך היו גם אחרים אשר המשיכו להסתיר את היהודים, כולל משפחת ויגלוש ומשפחות אחרות במרקובה וסביבתה.

ב-13 בספטמבר 1995, יד ושם הכיר ביוזף אולמה ורעייתו ויקטוריה בתור חסידי אומות העולם.

ב-2004 נחנכה במרקובה אנדרטה לכבודם של יוזף וויקטוריה אולמה וששת ילדיהם.

https://dannyorbach.com/2018/07/06/%D7%A2%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%99%D7%93-%D7%95%D7%A9/

זֶ'גוֹטָה (בפולנית: Żegota) היה שם הקוד של המועצה לעזרת יהודים (בפולנית: Rada Pomocy Żydom), ארגון מחתרת פולני לסיוע ליהודים בזמן השואה, אשר פעל בתיאום עם הממשלה הפולנית הגולה וקיבל את הוראותיו מ"נציג הממשלה בשטחי המולדת".

פעילות הארגון
ז'גוטה הוקמה בדצמבר 1942 כהמשך לוועדה פולנית מוקדמת יותר שקמה לסייע ליהודים, הוועדה הזמנית לסיוע ליהודים שקמה בספטמבר 1942 על ידי סופיה קוזאק וונדה קראהלסקה פיליפוביץ' ("אלינקה"). פעילי הוועדה היו דמוקרטים וקתולים, ונשיאה היה יוליאן גרובלני. בתחילת פעולת הוועדה, היו תחת השגחתה 180 אנשים. והיא פעלה בוורשה בלבד. יהודי שנמלט מן הגטו, והסתתר ב"צד הארי" והיה פונה אל המועצה, היה מקבל סיוע בתעודות מזויפות, וכן מענק כספי בסך 500 זהובים, סכום שהיה מספיק לצורכי המחיה הבסיסיים ביותר. המימון לפעולות אלו ניתן מאנשי הממשלה הפולנית הגולה באמצעות נציגותה על אדמת פולין המכונה "הדלגטורה".

כוחות הכיבוש הנאצים אסרו על הסתרת יהודים, וענשו בעונש מוות את אלו שנתפסו בכך, את משפחותיהם, ולעיתים אף את שכניהם. מציאת מקומות מסתור ליהודים היוותה בעיה קשה. ז'גוטה לקחה על עצמה חיפוש מתמיד אחרי מקומות מסתור. אין לדעת לכמה יהודים סייעה ז'גוטה, אך נראה כי מספרם היה רב. יאן דובראצ'ינסקי סיפק לארגון מסמכים מזויפים שעזרו להסתרת יהודים והכנסתם למנזרים.

לאחר חיסול גטו ורשה, בעקבות מרד גטו ורשה גדל מאוד מספרם של היהודים המסתתרים, ובסוף שנת 1943 היו תחת חסות ז'גוטה בורשה לבדה כארבעת אלפים יהודים. ז'גוטה הרחיבה בשלב זה את פעילותה בכל רחבי פולין. "סניפים" של הארגון הוקמו, תוך קשיים וסכנות מרובים, אף בקרקוב ובלבוב. כן קוימה מחלקה מיוחדת שפעלה בערי השדה, כגון ראדום, קילץ ופיוטרקוב.

זיוף התעודות היה אחד מן התחומים שבהם התמחו אנשי ז'גוטה. מפעלי ה"זיוף" הרגילים של המחתרות לא היה די בהם לצרכים אלו, שכן האוכלוסייה היהודית נזקקה למסמכים מיוחדים, כגון תעודות טבילה. מחלקה מיוחדת בז'גוטה עסקה אך ורק בפעולות זיוף.

ילדים יהודים שטופלו על ידי ז'גוטה נמסרו למשפחות אומנות, לבתי יתומים או למנזרים. המשפחות האומנות סיפרו כי המדובר בקרובי משפחה, וקיבלו מז'גוטה תשלום על החזקת הילדים. בוורשה לבדה, מחלקת הילדים של ז'גוטה, בראשותה של אירנה סנדלר טיפלה ב-2,500 ילדים יהודים שהוברחו מגטו ורשה.

מחלקה מיוחדת של הז'גוטה נתנה טיפול רפואי ליהודים במסתור, וזאת מחשש לגילוים על ידי הגרמנים במקרה שיחלו.

ז'גוטה פנתה אף אל אנשי הממשלה הפולנית הגולה ואל נציגותה בפולין כי יקראו לאוכלוסייה לסייע ליהודים הנרדפים. בכרוזים שפורסמו אל הציבור הפולני, ואף אל הגרמנים בשפתם, קראו אנשי ז'גוטה לסיוע ליהודים, ולהפסקת השמדתם.

במהלך המלחמה הייתה ז'גוטה ארגון המחתרת היחיד שנוהל על ידי יהודים ופולנים, שייצגו מגוון נרחב של מפלגות, והיחיד אשר על אף מאסרם של מספר מחבריו, הצליח לפעול לאורך זמן ולהעניק סיוע ליהודים בדרכים רבות.

לאחר המלחמה
בשנת 1963 ניטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם במוסד יד ושם בירושלים לזכר פעילות אנשי ז'גוטה, בנוכחות מר ולדיסלב ברטושבסקי, מן הפעילים העיקריים, שהיה בשנת 1995 לשר החוץ הפולני.

במהלך שהותו באושוויץ ארגן התנגדות של אסירים, וכבר ב־1940 מסר מידע לבעלות הברית המערביות על הזוועות המתרחשות במחנות של גרמניה הנאצית. הוא נמלט מאושוויץ ב־1943, והשתתף במרד ורשה (אוגוסט - אוקטובר 1944). ב־1948 הוצא פילצקי להורג על ידי השלטונות הקומוניסטיים.

חייו
ראשית ימיו
ויטולד פילצקי נולד ב־13 במאי 1901 באולונטס, סמוך לימת לדוגה בקרליה שברוסיה, שם יושבה משפחתו בידי רשויות האימפריה הרוסית לאחר דיכוי מרד ינואר הפולני ב־1863–1864. סבו, יוזף פילצקי, בילה שבע שנים בגלות בסיביר על חלקו במרידה. ב־1910 עבר פילצקי עם משפחתו לווילנה (כיום בליטא), שם השלים את לימודיו בבית ספר למסחר והצטרף לתנועת הצופים בפולין (ZHP) בתקופה בה הארגון היה סודי. ב־1916 עבר לאוראל שברוסיה, שם ייסד שבט צופים מקומי.

ב־1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטרף פילצקי ליחידות ההגנה העצמית הפולניות באזור וילנה, ותחת הגנרל ולדיסלב וייטקה סייע באיסוף כלי נשק ובפירוז הכוחות הגרמניים המאוכזבים שנסוגו. לאחר מכן נטל חלק במלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 1919–1920, ותחת פיקודו של יז'י דברובסקי פיקד על כיתת צופי ZHP. כאשר פלשו הבולשביקים לגזרה שלו בחזית, ניהלה יחידתו במהלך זמן מה מלחמת פרטיזנים מעבר לקווי האויב. פילצקי הצטרף מאוחר יותר לצבא הפולני, וכחלק מיחידת פרשים לחם בהגנת גרודנו (כיום הורדנה בבלארוס). ב־5 באוגוסט 1920 הצטרף לגדוד האולנים ה־211, לחם בקרב ההיסטורי על ורשה וביער רודניקי (Puszcza Rudnicka), ונטל חלק בשחרור וילנה. על גבורתו זכה פעמיים בעיטור "צלב הגבורה".

לאחר סיומה של המלחמה הפולנית-סובייטית ב־1921 עם הסכם ריגה, עבר פילצקי את מבחני הסיום של בית הספר הגבוה בווילנה, וב־1926 השתחרר מהצבא. בתקופה שבין מלחמות העולם עבד בחווה של משפחתו בכפר סוקורצה. ב־7 באפריל 1931 הוא נישא למריה פילצקה (1906 - 6 בפברואר 2002). לזוג נולדו שני ילדים בווילנה: אנדריי (16 בינואר 1932) וסופיה (14 במרץ 1933).

פרוץ מלחמת העולם השנייה
ב־26 באוגוסט 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס פילצקי והצטרף לאחד הצבאות הפולניים כמפקד מחלקת פרשים. יחידתו השתתפה בלחימה קשה במסגרת המערכה בפולין נגד הכוחות הגרמניים המתקדמים, וספגה אבדות משמעותיות בנפש. מחלקתו של פילצקי נסוגה לכיוון דרום-מזרח, לעבר לבוב (כיום באוקראינה), ומחלקתו שולבה בתוך דיוויזיית הרגלים 41 שהוקמה זה מכבר. בעת המערכה בספטמבר השמידו פילצקי ואנשיו שבעה טנקים והפילו שני מטוסים גרמניים. ב־17 בספטמבר, לאחר שברית המועצות פלשה לפולין המזרחית בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פורקה הדיוויזיה של פילצקי והוא חזר לוורשה ביחד עם מפקדו יאן ולודרקייביץ' (Jan Włodarkiewicz).

ב־9 בנובמבר 1939 הקימו פילצקי ומפקדו את "הצבא הפולני הסודי" (Tajna Armia Polska - TAP), מראשוני המחתרות בפולין. פילצקי היה למפקד הארגון והרחיב אותו מעבר לגבולות ורשה אל שיידלצה, ראדום, לובלין וערים גדולות אחרות בפולין. ב־1940 נכללו בשורות ה-TAP כ-8,000 איש (למעלה ממחציתם חיילים קרביים חמושים), ובידי הארגון היו כ-20 מקלעים ומספר רובים נגד טנקים.

השער של אושוויץ
בהמשך התאחד הארגון עם ארמייה קריובה, והיה לגרעין יחידת ואכלז' (Wachlarz).

המבצע באושוויץ: 945 יום
ב־1940 הציג פילצקי לממונה עליו תוכנית שכללה חדירה למחנה אושוויץ, איסוף מודיעין על המחנה מבפנים וארגון התנגדות של אסירים. עד אז מעט היה ידוע על אופן הפעלת המחנה בידי הגרמנים, והוא נחשב מתקן כליאה גדול, ולא מחנה השמדה. הממונה עליו אישר את התוכנית, וסיפק לו תעודת זהות בדויה על שם "תומש סרפינסקי" (Tomasz Serafiński). ב־19 בספטמבר 1940 הסתובב פילצקי במכוון ברחוב בוורשה בזמן מצוד של הגרמנים, ונתפס על ידיהם יחד עם 2,000 חפים מפשע (בהם ולדיסלב ברטושבסקי). אחרי יומיים של עינויים בחסות הוורמאכט נשלחו העצורים לאושוויץ, וזרועו של פילצקי קועקעה במספר האסיר 4859.

באושוויץ עבד ביחידות שונות של עובדי כפייה ושרד דלקת ריאות. בה בעת, עסק בארגון של איחוד מחתרתי של ארגונים צבאיים Związek Organizacji Wojskowych - ZOW (אנ'). משימותיו של הארגון היו להעלות את מורל האסירים, לספק להם חדשות מהעולם שמחוץ למחנה, לחלק תוספת ביגוד ומזון לחברים בארגון ולהקים רשתות מודיעין. כן עסקה המחתרת באימון פלוגות להשתלטות על המחנה במקרה של מתקפה מטעם ארמייה קריובה, הצנחת תחמושת, או הצנחה של בריגדת הצנחנים העצמאית הפולנית הראשונה, שבסיסה היה בבריטניה.

ויטולד פילצקי באושוויץ
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
ב־1941 גדל ה-ZOW באופן ממשי. הארגון החזיק בבית משפט מחתרתי משלו ובקווי אספקה חיצוניים. בעזרת אזרחים שגרו בסמוך קיבל הארגון בקביעות אספקה רפואית, וסיפק למחתרת הפולנית מידע יקר ערך על המחנה ועל פעילות הגרמנים בו.

מספר ארגונים קטנים שפעלו באושוויץ התאחדו עם ZOW. בסתיו 1941 הועבר קולונל יאן קארץ' למחנה ההשמדה בירקנאו הסמוך שאך הוקם, שם המשיך לארגן את מבנה הארגון. באביב 1942 היו לארגון מעל 1,000 חברים. האסירים הרכיבו מקלט רדיו, אותו החביאו בבית החולים שבמחנה.

מאוקטובר 1940 שלח ZOW דיווחים לוורשה, וממרץ 1941 נשלחו הדיווחים דרך המחתרת הפולנית לממשלה בלונדון. דיווחים אלו שימשו כמקור המידע העיקרי על אושוויץ עבור בעלות הברית המערביות. פילצקי קיווה שבעלות הברית המערביות ישלחו כלי נשק או חיילים לתוך המחנה, או שבארמייה קריובה יארגנו עזרה מבחוץ, אך ב־1943 הוא הבין שלא קיימות תוכנית לשחרור המחנה. בינתיים הכפיל הגסטאפו את מאמציו לגירוש חברי ZOW, והצליח בהריגת חברי ארגונים שונים. פילצקי החליט לברוח מהמחנה, בתקווה שהוא עצמו יצליח לשכנע את ארמייה קריובה שהובלת מתקפה שתביא לשחרור המחנה היא פעולה הגיונית ואפשרית. בלילה שבין 26 באפריל ל־27 באפריל 1943, כשהוצא פילצקי למשמרת לילה במאפיית המחנה שמחוץ לגדר, הכניעו הוא ושני חבריו שומר, חתכו את קווי הטלפון וברחו תוך כדי שהם לוקחים מסמכים גנובים מהגרמנים. במקרה שייתפסו, התכוננו לבלוע ציאניד כדי שהגרמנים לא יוכלו ללמוד עד כמה רב המידע שבידם. לאחר ימים אחדים ובעזרת תושבים מקומיים, הם ברחו בהצלחה מהאזור ויצרו קשר עם יחידה של ארמייה קריובה. פילצקי הגיש דו"ח מפורט על התנאים באושוויץ – "דו"ח פילצקי".

מרד ורשה
ב־25 באוגוסט 1943 הגיע פילצקי לוורשה והצטרף למחלקת המודיעין של ארמייה קריובה. לאחר שאיבדה מספר פעילים בסיור בסביבת המחנה, החליטה ארמייה קריובה שאין לה די כוח לתפיסת המחנה ללא עזרה מצד בעלות הברית. הדו"ח המפורט של פילצקי נשלח ללונדון, אך הרשויות הבריטיות נמנעו מלספק לארמייה קריובה עזרה אווירית לפעולה שתעזור לאסירים לברוח. תקיפה אווירית נראתה לבריטים פעולה מסוכנת מדי, והדיווחים של ארמייה קריובה על הזוועות באושוויץ נראו להם מופרזים ביותר (פילצקי כתב: "במשך שלוש השנים האחרונות הושמדו שני מיליון נפש, ובמהלך השנתיים הבאות יהרגו עוד שלושה מיליון").

בריקדה פולנית, הכוללת משחית טנקים מדגם יאגדפנצר 38(t) הצר גרמני שתפסו מהנאצים במהלך מרד ורשה
פילצקי מונה במהרה למפקד פרשים והצטרף לארגון האנטי-קומוניסטי החשאי, NIE. הוא החל להכין התנגדות כנגד כיבוש על ידי הסובייטים המתקרבים.

כשפרץ מרד ורשה ב־1 באוגוסט 1944, התנדב פילצקי להצטרף לאחת הקבוצות הלוחמות. בתחילה נלחם בצפון אזור מרכז העיר כחייל פשוט, מבלי שגילה את דרגתו האמיתית. בהמשך חשף את דרגתו, והסכים לפקד על יחידה אחרת שנלחמה באזורי הרחובות תובארובה ופריסקה. כוחותיו החזיקו באזור מבוצר שנקרא "המצודה הגדולה של ורשה", אחד המעוזים הקדמיים של המורדים, שהסב נזקים ניכרים לקו האספקה של הגרמנים. המצודה החזיקה מעמד שבועיים אל מול ההתקפות הרצופות של כוחות הרגלים והשריון הגרמניים.

עם דיכוי המרד החביא פילצקי מלאי נשק בדירה פרטית והלך למאסר. את שארית המלחמה עבר במחנות של שבויי מלחמה.

פולין תחת הכיבוש הסובייטי
לאחר השחרור, ב־11 ביולי 1945, הצטרף פילצקי לקורפוס הפולני השני. פילצקי קיבל הוראות להעביר בחשאי סכום גדול של כסף לפולין הכבושה בידי הסובייטים, אך המשימה בוטלה. בספטמבר 1945 קיבל פילצקי הוראה מגנרל ולדיסלב אנדרס לחזור לפולין ולאסוף מידע שיישלח למערב.

הוא חזר והמשיך לארגן את רשת הריגול שלו, ובאותו זמן כתב מונוגרפיה על אושוויץ. באביב 1946 החליטה הממשלה הפולנית הגולה שהמצב הפוליטי שלאחר המלחמה לא נותן תקווה לעצמאות פולנית, וקראה לפרטיזנים שנשארו ביערות לחזור לחייהם הרגילים או לברוח למערב. פילצקי סירב לעזוב, אבל המשיך לפרק את כוחות הפרטיזנים במזרח פולין.

באפריל 1947 החל פילצקי לאסוף ראיות על אכזריות הסובייטים ועל ההעמדות לדין של פולנים (במיוחד חברי ארמייה קריובה והגיס הפולני השני), ועל הוצאות להורג או שילוחים למאסר בגולאג של הסובייטים.

ב־8 במאי 1947 נעצר פילצקי בידי השירות החשאי הפולני. לפני המשפט הוא נחקר ועונה בצורה איומה על ידי קצין מנגנון הביטחון הקומוניסטי פולני יוזף רוזאנסקי (אנ') הידוע לשמצה (שהיה יהודי, למרבה האירוניה), אך לא חשף מידע רגיש וניסה להגן על אסירים אחרים. ב־3 במרץ 1948 נערך משפט ראווה, שבו מסמכים שכנראה זויפו הוצגו כראיות. עדות של ראש הממשלה הפולני לעתיד, יוזף צירנקיביץ', בעצמו ניצול אושוויץ, הוצגה נגד פילצקי.

פילצקי הואשם בריגול למען בעלות הברית המערביות וגנרל אנדרס. ב־15 במאי הוא נידון למוות, יחד עם שלושה מחבריו. 10 ימים לאחר מכן, ב־25 במאי 1948, הוא הוצא להורג בירייה בכלא מוקוטוב בוורשה. הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים. הרשעתו של פילצקי התבססה על ראיות בדויות ועדויות שקריות, כחלק מהתביעות נגד חברי ארמייה קריובה ואישים אחרים שעמדו בקשר עם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. ב־2003 הוגש כתב אישום נגד התובע במשפט, יחד עם אחרים שהיו מעורבים במשפט, באשמת שותפות לרציחתו של פילצקי. צירנקיביץ' ניצל מגורל דומה כיוון שהלך לעולמו קודם לכן.

ב־1 באוקטובר 1990, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין, טוהרו פילצקי ויתר הנידונים במשפט הכזב מכל אשמה. ב־1995 קיבל פילצקי את אות תחיית פולין. מקום קבורתו לא נודע עד היום; משערים שהוא נקבר במזבלה ליד ורשה. עד 1989 מנע השלטון הקומוניסטי הפולני פרסום כל פרטי מידע על מבצעיו וגורלו של פילצקי.

ד"ר יאן קַרְסְקי (בפולנית: Jan Karski;‏ 24 ביוני 1914 – 13 ביולי 2000) היה לוחם מחתרת פולני בזמן מלחמת העולם השנייה, אשר נשלח לספר לבעלות הברית המערביות על המחתרת הפולנית ועל השמדת היהודים בשואה בשנת 1942.

ביוגרפיה
קריירה מוקדמת
נולד בשנת 1914 בעיר לודז' בשם יאן קוזילבסקי (Jan Kozielewski) (קרסקי הוא כינויו המחתרתי, שאומץ על ידו לאחר המלחמה כשמו). הוא למד לתואר מוסמך במשפטים ודיפלומטיה באוניברסיטת לבוב בשנת 1935, והשלים את לימודיו באוניברסיטאות בגרמניה, בשווייץ ובבריטניה בין 1936 ו-1938. ב-1939 התקבל לשירות החוץ הפולני.

פרוץ מלחמת העולם השנייה

פסל של יאן קרסקי בוורשה (2012)
עם פרוץ המלחמה גויס קרסקי לצבא הפולני, ונלקח בשבי הצבא האדום. הוא נמלט ממחנה שבויים, וחזר לאזור הגנרלגוברנמן ("הממשל הכללי" כינוי לאזור בשליטת הגרמנים במרכז פולין אשר לא סופח לגרמניה לאחר כיבושו). שם הצטרף ל"ארמייה קריובה" – "צבא המולדת", ארגון המחתרת הפולני אשר נשמע להוראות הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. ידיעתו בשפות זרות סייעה לו בתפקידי שליח בין הממשלה הפולנית בגולה בלונדון ובין אנשי הארמייה קריובה בפולין. כשליח, ערך קרסקי מספר שליחויות חשאיות בין צרפת, בריטניה, הולנד ופולין.

ביוני 1940 נפל לידי הגסטאפו בסלובקיה, וסבל עינויים. הוא נמלט במבצע נועז של המחתרת הפולנית מבית הסוהר בעיר נובי סונץ' (צאנז).

ביולי 1942 החלו הגרמנים בפינוי יהודי גטו ורשה למחנות השמדה. באפריל 1943 רצו הגרמנים לחסל לגמרי את הגיטו. בסוף שנת 1942 התגנב קרסקי פעמיים לתוך גטו ורשה, לשם הוברח על ידי אנשי מחתרת אצ"י. שם נפגש עם שניים מהמנהיגים היהודים – מנחם קירשנבוים וליאון פיינר. מטרתו הייתה לחוות מכלי ראשון את האירועים שהתרחשו אז בגטאות, ולחשוף לעולם את האירועים האיומים. היהודים ביקשו ממנו שיספר לאומות העולם על גורלם. כן התגנב קרסקי, כשהוא לבוש במדי שומר למחנה אותו זיהה כמחנה ההשמדה בלזץ אם כי כיום סבורים כי לא היה זה המחנה בלזץ עצמו כי אם אחד ממחנות המעבר, או מחנות המיון, וכנראה מחנה בשם "איזביצה לובלסקה". הביוגרפים של קרסקי, ווד ויאנובסקי, ואף קרסקי עצמו מקבלים כי המחנה אליו התגנב קרסקי לא היה בלזץ.

בנובמבר 1942 נמלט קרסקי למערב, והחל בפעולה לחשוף לעולם את השמדת היהודים. בתחילה שהה בבריטניה שם נפגש עם שר החוץ אנתוני אידן, שדחה עם זאת את בקשתו להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל. לאחר מכן עבר לארצות הברית וביולי 1943 נפגש אישית עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. כן נפגש עם מנהיגים רבים אחרים בארצות הברית – פליקס פרנקפורטר, קורדל הול, ויליאם דונובן, סמואל קרדינל סטריץ' וסטיבן שמואל וייז, אך לא השיג דבר בפגישות אלו. רבים מאלו ששוחח עמם לא האמינו לו, או סברו כי עדותו מוגזמת, וכי המדובר בתועמלן מטעם המחתרת הפולנית.

לאחר המלחמה
לאחר המלחמה נמנע מקרסקי לשוב לפולין, שכן הממשל הקומוניסטי שם רדף את אנשי "צבא המולדת". הוא התאזרח בארצות הברית והחל בלימודים באוניברסיטת ג'ורג'טאון שם קיבל תואר דוקטור בשנת 1952. הוא לימד נושאים הקשורים במזרח אירופה באוניברסיטה זו במשך 40 שנה לאחר מכן, והפך לאחד המרצים החשובים שם. ב-1954 קיבל אזרחות של ארצות הברית. קרסקי נישא ליהודיה ניצולת שואה, פולה נירנסקי.

ב-1977 התראיין במסגרת צילומי סרטו של הבמאי קלוד לנצמן "שואה".

בספרו "סיפורה של מדינה חשאית" שיצא לאור ב-1944 סיפר קרסקי את קורותיו. כן הוציא לאור בשנת 1985 מחקר בשם "המעצמות הגדולות ופולין". ביוגרפיה שלו מאת החוקרים תומאס ווד וסטניסלב ינובסקי יצאה לאור ב-1994 בשם "קרסקי – כיצד ניסה אדם אחד לעצור את השואה".

לאחר נפילת הקומוניזם בפולין בשנת 1989, קיבל קרסקי רהביליטציה במולדתו. הוא זכה לעיטורי כבוד אזרחיים וצבאיים.

בשנת 2000 סמוך למותו, ייסד את "פרס הנשר על שם קרסקי" על שירות לאנושות.

קרסקי הלך לעולמו בוושינגטון בשנת 2000.

פרסים ואותות כבוד
בשנת 1982 קיבל קרסקי את תואר "חסיד אומות העולם" מטעם מוסד "יד ושם" ובעקבותיו זכה בשנת 1994 לאזרחות כבוד של מדינת ישראל.
בשנת 1998 היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום.
בשנת 2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית לקרסקי, העיטור האזרחי הגבוה ביותר במדינה.

פולנים רבים היו אומנם אנטישמים, אך היו רבים אנטישמים יותר מהם, והם היו דיי באמצע. רבים מהם סייעו לנאצים, ולא מעטים גם הצילו יהודים.

פולין לדעתי צודקת בכמה טיעונים:
א. אלו הנאצים שהביאו לרצח היהודים ולא הם, גם אם היו פולנים שעזרו לנאצים.

ב. פולין כמדינה וכקבוצה נכבשה על ידי הנאצים ולא יכלה פיזית למנוע את ההשמדה. וגם ברמת האיכר הפולני הפשוט, גם אם הוא ראה מחנות השמדה מהחלון - מה יכל לעשות? האם מצופה מגוי פשוט לסכן את חייו כמעט ללא תגלית כדי לסייע ליהודים?

ג. "יוצאים" נגד פולין רק כי בה הושמדו הרבה יהודים, וזה פשוט כי חיו בה הרבה יהודים. דווקא הליטאים, הקרואטים, הלטבים וחלק מהאוקראינים (בעיקר המערביים שבהם) היו הרבה יותר אנטישמים, פשוט אצלם היו פחות יהודים להשמיד.