הבית ממוקם על מגרש ליד העירייה אותו מימן ביאליק באמצעות כסף שקיבל מכתביו, והוא נבנה בסגנון האקלקטי בתכנון האדריכל יוסף מינור.
על מלאכת פיקוח הבנייה נטל על עצמו האדריכל שמואל ברקאי. מסופר כי בתחילה התנגד ביאליק לבניית מרפסת בחזית הבניין הפונה לרחוב, אך זו נבנתה בכל זאת, בשל התעקשות האדריכל מינור, שטען כי "בית בלי מרפסת שקול לפנים בלי חוטם”.
לפני כמאה שנה כתב ביאליק בזעם למשרדי חברת סולל בונה בדרכו הפיוטית חצי שיר סביב הבעיות בהן נתקל בהקמת ביתו בתל אביב: ״הנני מבקש לעשות את ארבעת הנדבכים של שלוש הנקודות שפסי הברזל מונחים עליהן במלט. לתכלית זו יש להרוס את הבנוי בטיט רגיל.
לדעת האדריכל שלי אין בדעת הטיט הזה להחזיק את הפסים.
כמו כן אני דורש להיטיב את תערובת הטיט, כי גם עתה הוא מתפורר.
הנני דורש במפגיע להעמיד ראש קבוצה שיוכל בא כוחי לעמוד איתו בדברים, כי בלעדיו אין להוציא את העבודה לפועל. עד שלא יהיה ראש קבוצה, אי אפשר להוציא העבודה לפועל״. מי היה היום מנסח כך מכתב לקבלן?
תכנון כנסת ישראל בזמן שיא
איפה הם הימים ההם עם הקוקו והסרפן, עם הטוריה ועם מונומנט מרכזי במדינת ישראל שתוכנן וקיבל היתר בנייה בזמן שיא?
ב-25 ביולי 1956 הכריזה נשיאות הכנסת בשיתוף אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, על תחרות פומבית לתכנון מבנה קבע לכנסת.
9 ימים בלבד לפני פרסום תוצאות התחרות נודע כי הברון ג'יימס דה-רוטשילד הוריש לכנסת סכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג שיכסו את הוצאות הבנייה.
ב-24 ביולי 1957 הודיע חבר השופטים שהוחלט פה אחד להעניק את הפרס הראשון לאדריכל יוסף קלרויין. לפי תוכניתו של קלרויין, כפי שמופיעה באתר הכנסת, תבנית הבניין היא מלבנית ומוקפת אכסדרות עמודים. העמודים גבוהים יותר מצד דרום, במורד ההר, ונמוכים יותר בצד צפון, במעלה.
כיאה לחברה הישראלית, מיד היו כאלה שקפצו וטענו מנגד שהבניין המתוכנן אינו מודרני, אינו בניין ישראלי, שאחידות צורתו משעממת, שהוא ניאו-קלאסי ואינו מתמזג בסביבתו.
בשל כך הוכנסו לסוד התכנון גם דב כרמי, שהיה חתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1957, ובנו הצעיר רם שהתאימו את התוכנית לישראליות המצויה.
בלי בירוקרטיה מיותרת, פחות משנה לאחר בחירת האדריכל, ב-14 באוקטובר 1958, הונחה אבן הפינה במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי ואלמנת התורם, דורותי דה-רוטשילד. במאי 1960 ניתן היתר בנייה למבנה הכנסת שנבנה על-ידי חברת סולל בונה והוא נחנך באוגוסט 1966.
על תחושת עובדי הכנסת שעברו מבית פרומין הישן למשכן הכנסת החדש מעיד הציטוט הבא: "הרגשה שדמתה להרגשתם של אנשי צוותה של צוללת שקיבלו צו העברה לנושאת מטוסים גדולה.
אומדן המרחקים נשתנה לאין ערוך, ומעבר מאגף לאגף, בעיקר למי שעדיין אינו מתמצא במסתרי הלבירינט הגדול, כרוך במסעות רגליים ממושכים למדי" (מתוך ביטאון "בשירות המדינה", 1966).
חתונות על הפיגומים
מאמץ לאומי מרגש נעשה בתחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת, שבמסגרתו נבנו מספר עצום של בתים בזמן קצר לטובת כמיליון עולים חדשים מרוסיה.
אפשר לומר שכל שוק הנדל"ן באותה תקופה נרתם למשימה הלאומית. שר הבינוי והשיכון דאז אריאל שרון, שהיה בולדוזר של ממש, לקח על עצמו את המשימה, הוא זימן אליו בדחיפות מספר קבלנים גדולים וביקש שירתמו למאמץ הלאומי.
אחת מאותן החברות היא חברת 'שרביב' שנוסדה עוד ב-1956 על-ידי יוסף קליש ז"ל.
״עשינו את זה מאהבת הארץ ובנינו כ-600 יחידות דיור בנשר ו-800 יח"ד באופקים ובנתיבות״, מספר אבי קליש, מנכ”ל ובעלים בחברת שרביב, בנו של המייסד המנוח. ״בחברה הייתה תחושה שמדובר במשימה צבאית, ובדיעבד נדמה שאכן כך היה.
נדרשנו לבנות 800 יחידות דיור בבנייה קלה, ולטובת זאת גייסנו למשימת ניהול הפרויקט קצין צה"ל מחיל הצנחנים שהשתחרר. הוא גייס יחד איתו למעלה מ-200 חיילים וחיילות משוחררים מיחידות הצנחנים השונות - 120 בנים ו-80 בנות. אתר הבנייה התנהל ממש כמו יחידה צבאית.
אבי היה מספר שהעובדים שהעבירו באתר את לוחות העץ והרעפים לגגות, נראו ממש כמו חיילים במסדר צבאי. החיילות המשוחררות היו יושבות על גגות המבנים ומסדרות את הרעפים. זה היה מאוד מרגש.
באתרי הבנייה הייתה אווירה מדהימה והווי שמאפיין בסיס צבאי סגור.
אף אחד לא רצה ללכת הביתה - לא בלילות, לא בשבתות, הצוות פשוט גר שם. כהמחשה לתחושת הביחד החמה, נספר ששלושה זוגות שהכירו באתר הבנייה התחתנו תוך כדי העבודה. סיפורים כאלה כמעט ולא קיימים היום, וספק אם יקרו בעתיד הנראה לעין״.
טירות לעשירי העולם היהודי
ביאליק, אין על כך שום ויכוח, ידע היכן לבחור את מקום מגוריו. אך לא רק הוא. יהודים רבים מאירופה רצו להקים לעצמם טירות ברחבי ישראל.
ערב מלחמת העולם הראשונה, ונוכח נכונות הטורקים למכור קרקעות כדי למלא את קופתם הריקה, קידמה ההסתדרות הציונית את רעיון שיווק האחוזות בארץ ישראל לעשירי העולם היהודים, בעיקר ליוצאי אירופה. רבים אגב מאותם רוכשים נספו בשואה עם צאצאיהם ולא הספיקו להגשים את חלומם.
הקרקע הועברה לטיפול האפוטרופוס הראשי במשרד המשפטים.
וכך, באותם ימים של שנות ה-20' של המאה הקודמת, בתמיכתו המלאה של הקונגרס הציוני, ביקשו יהודים במזרח אירופה ורוסיה בפרט, לרכוש נחלות רבות בארץ ישראל ולהקים לעצמם אחוזות וטירות בארץ הקודש.
באופן הזה קמו אחוזות על אדמות הברון רוטשילד והכשרת היישוב ברעננה, פוריה, כפר מלל, בלפוריה, מזכרת בתיה, זיכרון יעקב, מטולה ועוד. כדי להוקיר את מעשה גאולת האדמות, באוקטובר 1927 הוזמנו כל תושבי זיכרון יעקב ליום חג, שנועד לחגוג יחד עם הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו את חתונת הזהב שלהם – 50 שנה מיום נישואיהם, עם המלצה לתושבים: ״לברכם בטלגרמה״.
בעניין הטירות, מומלץ לאמץ את גישת ההסתדרות הציונית דאז, ולפעול להקמת ״מאחזי יוקרה״ המציעים אלטרנטיבה שוות ערך לאלפיון העליון בנגב, במקום דו משפחתיים וקוטג׳ים על רבע וחצי דונם כנהוג.
דוגמה עברית
לנמלים מהעולם
ההחלטה להקים את נמל אשדוד נועדה להחליף את נמלי תל אביב ויפו ששימשו עד אז את מרכז הארץ ודרומה, והיו קטנים ללא אפשרות פיתוח. עשר שנים ארכו ההכנות להקמת הנמל.
שבע חברות בינלאומיות התחרו על הפרויקט, והחברה שזכתה הייתה בסוף סולל בונה בשיתוף חברה צרפתית.
בתום שנה מתחילת הפרויקט ב-1961 הסתבר שקיים פיגור רב בקצב הביצוע והוחלט לחפש שותף חדש במקום הצרפתים.
בסוף חודש מרס 1962 לוי אשכול החליט ופנה להנהלת סולל בונה להמשיך לבד את ביצוע הפרויקט, תוך נימוק שיש חשיבות גדולה מאד בביצוע עבודות הנמל בכוחות ישראלים עצמיים.
אחרי הכל, מבחינתו, "'סולל בונה' מופיעה כקבלן ישראלי מרכזי בקבלת עבודות בעולם ויהיה זה משום נזק חמור לפרסטיז'ה אם יתברר שלא נוכל להמשיך לבצע בכוחות עצמיים את הקמת הנמל".
מאות פועלים ישראלים חידשו במרץ את עבודתם בנמל, רובם עולים חדשים מצפון אפריקה שקבעו את מקום מגוריהם בעיר אשדוד.
בקיץ 1965 באה מן האופק אוניה שעברה לאיטה בין שובר הגלים נכנסה אל המעגן ועגנה ליד הרציף. לנמל אשדוד הגיעה קבוצת מהנדסים מטעם הבנק העולמי, ולאחר סיור במקום הכתירו את הנמל החדש, כ'דוגמה לנמלים אחרים בעולם'.
מלרוז פלייס מלפני 60 שנה
כבר שנים שממשלות ישראל מתחבטות כיצד לספק דיור הולם לזוגות צעירים, אבל גם במקרה זה, אם נקפוץ אחורה בזמן, נגלה שפחות דיברו ויותר עשו.
ב-1963 הוקם ברחוב שמעוני 27-29 בתל אביב מתחם "בית הזוגות הצעירים".
המבנה הוקם על-ידי חברת עמידר כפיילוט, ותוכנן ע"י האדריכל יצחק פרלשטין.
הרבה לפני "מלרוז פלייס", המתחם שנבנה בסגנון ברוטליסטי מהווה חלק מהמרקם העירוני של שכונת רמת אביב. הקמתו בוצעה כשנתיים לאחר סיום הקמת השכונה בעבור אגף השיכון במשרד העבודה (לימים חברת עמידר). מטרתו הייתה לאפשר מגורים בתנאי שכירות מיוחדים לעולים וזוגות צעירים מחוסרי דיור שנרשמו למפעל "חיסכון לבניין”.
תכנונו של המתחם הושפע מרעיון "השיכון לדוגמא" המסמל עידן חדש בבניית השיכונים שלאחר קום המדינה. בספרו של צבי אפרת מתואר רעיון זה כ"מבצע" של בנייה ניסיונית שיזם אגף השיכון של משרד העבודה לקראת סוף שנות ה-50', במטרה לשכלל את יחידת המגורים העממית. האדריכלים האמונים על תכנונו התאימו את אופי הבינוי בו לזה הקיים בסביבתו, כך שאופן העמדת המבנים נעשה באופן השומר על רעיון התכנון האקלימי ומשטר הרוחות, ממזרח למערב.
העמדה שכזו מאפשרת זרימה חופשית של הרוח הבאה מן הים לצד יחידות הדיור ויצירת סירקולציה מתונה בתוך יחידות הדיור שכיוונן ניצב לכיוון הבלוק.
המתחם המוצע כולל שתי מנסרות מלבניות המרחפות מעל קומת עמודים וחצר ציבורית משותפת.
במפלס זה, ברוח רעיון תפיסת המתחם כקהילתי, תוכנן במקור גם גן ילדים. דירות המגורים תוכננו כטיפוס אחיד של דירת 2 חדרים ומרפסת בשטח של כ-30 מ"ר.
המבנה הוגדר בתוכנית המתאר של העיר תל אביב לשימור, ועד היום מתגוררים בו דיירי הדיור הציבורי. לדברי יו”ר חברת עמידר, יאיר זילברשטיין, "במסגרת פעילות נרחבת של חברת עמידר לשיפור איכות החיים של דיירי הדיור הציבורי, הופקדה לאחרונה תוכנית התחדשות עירונית לחידוש שני המבנים תוך שימור מוקפד של המבנה ההיסטורי במקום".
״אמריקה" בשגרירות
מעניין ללמוד כיצד הוקם בניין שגרירות ארצות הברית ברחוב הירקון בתל אביב. הבניין תוכנן על-ידי האדריכל מקס טינטר והוקם על-ידי חברת סולל בונה תוך שנה בלבד, בין השנים 1959-1960. המבנה משתרע על 5,000 מ"ר בנוי וכולל 7 קומות, מהן 2 מתחת לקרקע. בהודעה לעיתונות שהוציאה השגרירות בספטמבר 1960, עם המעבר למבנה החדש, נכתב: "כל הבנייה בוצעה מחומרים ישראלים פרט למעליות ולמיזוג האוויר". גאווה כחול-לבן.
איך הופכים את
אילת לבסיס אם?
יוסי אברהמי, יו”ר ובעלים קבוצת יוסי אברהמי, משחזר את ראשית ימיו כילד, את חיי הדלות בצל קורת גג עם 14 נפשות, ואיך נולד להיות איש עסקים.
"אבי היה פועל בניין בחברת סולל בונה, ואני זוכר איך אמי נהגה לשלוח אותי להביא לו אוכל לעבודה, וכך נחשפתי לבניין ולבטונים.
אלה היו הרגעים בהם התאהבתי בתחום. אמא הייתה עקרת בית שגידלה 12 ילדים, כך שאחד לימד את השני הכל, גם איך להרכיב קורקינט. גדלנו בעוני בבית קטן, תמיד היו חסרים לנו דברים בסיסיים ולא הייתה מכונת כביסה או מקרר. נעליים היינו קונים רק יד שנייה. חיינו רק ממשכורת אחת, של אבא, אבל משעמם לא היה.
אהבתי חשבון, הייתי סופר את המשכורת שאבא נתן לאמא שלי. אני זוכר את עצמי סופר משכורת של 380 לירות.
ידעתי ש־10 אגורות זה עלות של ארטיק, ולפי זה הבנתי כמה עולה כל דבר. עשיתי עסקים בגיל צעיר, ידעתי להתמקח. למדתי את זה מאמא שלי, שהייתה צריכה לקנות ירקות בשוק ל־14 נפשות. היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר ולוקחת אותי איתה. הציעו לה 2 קילו בלירה, היא אמרה 10 קילו ב־2 לירות. למדתי ממנה להביא יותר סחורה בפחות כסף.
אחרי השוק, הייתי מתארגן לבית הספר. עם הידע שלמדתי מאבא שלי, התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות בנייה קטנות, עד שהתפתחתי לפרויקטים גדולים יותר. כל הילדות שלי שיחקתי בבטונים, אם קיבלתי עבודה גדולה, הבאתי עובדים מהכיתה אחרי הלימודים ושילמתי להם.
כל הקטע של היזמות והארגון זה בדם שלי. ככה הבאתי לאמא שלי קצת כסף, וגם חסכתי לעצמי. עוד לפני שהתגייסתי לצה"ל ביצעתי עבודות בטון לשכנים, לאחר מכן בניתי בתוך השכונה, ואז ברחבי ערד, העיר בה גדלתי.
עד גיל 18 כבר הכרתי את תחום הנדל"ן עד לפרטים הקטנים, ובגיל 22 כבר בניתי לעצמי בית פרטי בערד. לאחר שהשתחררתי מהצבא הבנתי שזה התחום בו אני רוצה לעסוק והקמתי חברה קטנה כקבלן ויזם. התמחיתי בניהול וביצוע פרויקטים של הנדסה אזרחית ותשתיות עבור גופים ציבוריים ומפעלים גדולים בים המלח, בנגב ובאילת. רק לאחר מכן עברתי לבניית פרויקטים למגורים".
את דרכי המקצועית התחלתי באילת - היא הלב שלי, 'בסיס האם' שלנו בקבוצה. העיר עוברת בימים אלה מהפכה נדל"נית דרמטית, שמחזקת מחד את מעמדה כעיר נופש ותיירות ומצד שני הופכת אותה ליעד אטרקטיבי למגורים ולהשקעה. בהמשך התפתחתי והתרחבתי לבנייה בכל הארץ ובעולם".
משפחת סיני שינתה את פני המדבר
בפעם הבאה שאתם נוסעים במונית בכבישים בסיני, תדעו איך הם באו לעולם.
מתוך הספר ״דרך במדבר״ מהמחבר שלמה שבא: "לאחר מלחמת ששת הימים סללה 'סולל ובונה' כ-500 ק"מ כבישים בסיני, חלק מהכבישים נושאים את השמות והתארים: כביש הפלסטיק, כביש הרוחב, אצבעות, דרכי תותחים וכביש לאורך 235 ק"מ מאילת ועד שארם א-שייך העובר במקומות שמעולם לא הייתה שם דרך. תחילתו מן הים וממשיך בהרים המשוננים דרך הוואדיות הצרות. באביב 1971 הסתיימה סלילתו.
לאורך התוואי עסקו בפיצוצי סלעים ובכל עת שהדליקו את פתילי חומרי הנפץ נדמה היה כי קול עולה בסיני "היהודים באים לשנות את הנוף”.
מחנות העובדים נמצאו בביר גפגפה ובוסיט – שכונת צריפים צהובים בהן התגוררו העובדים שבוע רצוף ולעיתים אף יותר. הפרויקט איחד אותם והם כינו את עצמם "משפחת סיני".
בפרויקט עבדו עולים חדשים וילידי הארץ, קיבוצניקים שעזבו את המשק וצעירים שהחליטו לחסוך כסף לנסיעה לראות את העולם.
הלילה יורד ובצריף המנהלה מצלצל הטלפון. ז'קו נקרא לשוחח עם אשתו מחולון.
“מה שלומך, ז'קו?”, שואלת אשתו.
“טוב, הילד כבר בסדר?”, הוא מחזיר,
“בסדר, מתי תבוא?”, היא מתעניינת,
“בשבוע הבא", הוא מבטיח.
“תגיד, מתי נראה אותך?”
“בשבוע הבא. אני חייב לסיים, עומדים בתור לטלפון, תמסרי ד"ש לילד".
ז'קו מניח את השפופרת. המכשיר מצלצל שוב, טלפון בשביל כהן מקרית ים.
עם אור ראשון יקומו העובדים כדי לצאת שוב אל ההרים להמשיך לסלול את הכביש העובר באזור שלא ראה איש מעודו.
מבצע אנטבה שלא היה
פורסם בשעתו בכלי התקשורת שמדינת ישראל, באמצעות אחת מחברותיה, היא שבנתה את נמל התעופה באנטבה ובאמצעות התוכניות, צה"ל ידע בדיוק היכן להיכנס ולהציל את החטופים. בדיקת נדל״ן היום מגלה כי מדובר כנראה בסוג של אגדה אורבנית. ״ככל שחקרנו את הנושא, הסתבר שלא חברה ישראלית בנתה את נמל התעופה הזה באנטבה, לעומת נמלי תעופה אחרים באוגנדה שנבנו על-ידי חברת סולל בונה״, מסר גורם ממשלתי.
יתכן בכלל שהעירפול בנושא נזרק מטעמים ביטחוניים סודיים, משום שבדיקה מעמיקה יותר שעשינו מלמדת כי 'סולל בונה' ממשיכה להקים בחו"ל, גם בימים אלה, שדות תעופה, ואפילו אחד באוגנדה...
עירוב השימושים הראשון
מגדל משה אביב ברמת גן, גורד השחקים שבמשך 15 שנים נשא את התואר -המגדל הגבוה במדינה - חגג לאחרונה 20 שנה.
בישראל עירוב השימושים ההיסטורי הראשון היה במגדל הזה בן 64 הקומות, פרי חזונו של מייסד קבוצת אביב, משה אביב ז"ל, שרכש מספר קרקעות, צרפן זו לזו, השביח את הקרקע ופעל להגדלת הזכויות בה.
הבניין מאכלס דיירים בקומות העליונות כשמתחת שוכנות חברות מובילות מתחומי הבנקאות, עריכת דין, ראיית חשבון, הייטק, בריאות, ספורט, נדל"ן, פינטק, תאגידים, פיננסים והרפואה. את הבניין פוקדים מדי יום כ-3,000 מבקרים, ועובדים בו כ-5,000 אנשים- נוסחה מנצחת לעירוב שימושים מוצלח, כשבין קומות המגורים העליונות לקומות המשרדים התחתונות מפריד לובי.
המגדל פרץ בזמנו את תקרת הזכוכית של מגדלים רבי קומות בישראל, הן בהיבטי הגובה, זכויות הבנייה, טכנולוגיות בנייה, ועירוב השימושים שיצא לראשונה בארץ, ושילב משרדים, שטחי מסחר ומגורים.
כרמל שאמה ראש עיריית רמת גן: "מגדל עירוב השימושים משה אביב הקדים את זמנו וסלל את הדרך להמשך התכנון של אזור הבורסה. המגדל הזה הוא דוגמה לכך שכאשר אנו מתכננים באזורי תעסוקה צריך לחשוב מעבר לגבולות שלנו".
דפנה הרלב מנכ”לית קבוצת אביב: “אבי, משה אביב ז"ל היה איש של חזון, הוא המייסד של קבוצת אביב והדמות שעומדת מאחורי המגדל. הפרויקט הוא הרבה מעבר לבנייה. מבחינתנו זו ציונות לשמה – להיות החלוצים, לתת דוגמה ולהראות שאפשר לבנות בארץ ישראל גורדי שחקים אמיתיים״.
בת 100 שנה
תמיר כהן, מנכ״ל שיכון ובינוי, חברת האם של סולל בונה, מתאר כיצד הבניינים שהקימה החברה הופכים היום לאייקונים היסטוריים
איך זה להחזיק בחברה שהקימה את המדינה הלכה למעשה?
״כאשר איש העסקים הישראלי-אמריקני, נתי סיידוף החליט לרכוש את שיכון ובינוי, הוא עשה זאת גם מטעמים של ציונות ואהבת הארץ. סיידוף פעיל מאד בארה״ב ושם לא חסרות עסקאות טובות. אחת הסיבות המרכזיות לרכישת החברה, הייתה כדי לעשות משהו שהוא מעבר לעסקה רווחית כזו או אחרת. רצינו לעשות משהו בעל משמעות. 'סולל בונה' היא חברה ייחודית בישראל, היא קיימת כמעט מאה שנה והיא חברת הבנייה הגדולה והוותיקה ביותר בארץ. זו למעשה החברה שבנתה את המדינה ואנו גאים בה״.
מה ההרגשה כשנוסעים ליד
בניינים שבנתה סולל בונה?
"סולל בונה הקימה מאות רבות של מבנים אייקוניים בכל רחבי הארץ. זה תמיד מחמם את הלב לראות מבנה שהוקם לפני עשרות שנים ויש לו תפקיד אמיתי בהיסטוריה של מדינת ישראל. הדבר היותר מעניין הוא לפגוש עובדים ומנהלים לשעבר בסולל בונה, לפעמים הם הילדים או הנכדים שמספרים על האב או הדוד שעבדו בסולל בונה. אני למעלה מארבע שנים בחברה ואחת ליומיים שלושה אני נתקל באדם שמספר לי על הקשר שלו לסולל בונה ועל החוויות האישיות שלו. אני תמיד מקשיב וזה תמיד מעניין. בניין הוא יותר מאוסף של חומרים. מה המשמעות של
המבנים שבנתה סולל בונה בישראל במהלך השנים?
"המשמעות היא החיבור העמוק שבין המאורעות ההיסטוריים, התהליכים החברתיים, והמבנים שנועדו לשמש את המדינה שבדרך ואת ישראל הצעירה. ברגע שמבינים שהתרחשו מספר תהליכים זה לצד זה והמבנים ופרוייקטי התשתית שהוקמו על-ידי ראשי המדינה הם למעשה מה שקוראים ״הקמת המדינה״, הלכה למעשה, מבינים שבלעדי הפרוייקטים האלה לא היתה פה מדינה".
מהם שלושת הפרויקטים המשמעותיים ביותר שפיתחה סולל בונה ב-50 השנים האחרונות?
"ישנם עשרות פרוייקטים משמעותיים שנבנו על-ידי החברה. בחרתי בשלושה פרוייקטים ייחודיים: הקמת המוביל הארצי, בניית נמל אשדוד והקמת בניין הכנסת".
"פרויקט המוביל הארצי הוא צינור החיים של המדינה הצעירה, ללא העברת מים מהכנרת ליתר חלקי הארץ לא היה ניתן להקים את המדינה. ראשי המדינה דאז היו בעלי חזון, יכולת, ומחשבה חדשנית. כל מי שרואה את הפרויקט הזה, אפילו היום, מבין את המשמעות האדירה של המוביל הארצי.
בניית נמל אשדוד הגדילה משמעותית את הפעילות הימית מישראל ואליה, זהו צינור חמצן כלכלי אדיר גם היום והקמת משכן הכנסת הוא פרויקט בעל משמעות לאומית אדירה שבישר את שובו של העם היהודי למולדתו, ואת הקמת מדינת ישראל באופן שאותה אנחנו מכירים עד היום".
מהן התוכניות לעתיד של שיכון בינוי?
"נמשיך לבנות פרוייקטים משמעותיים בישראל, יש לנו צבר הזמנות של מעל 23 מיליארד שקל שכולל הקמת תשתיות תחבורתיות, רכבות תחתיות, בסיסי צה״ל, תחנות כוח, בניינים משרדים, ועוד. לשמחתי יש היום מספר חברות בעלות ידע וניסיון כך שלא כל הפיתוח של המדינה נופל על כתפיה של חברה אחת, כפי שהיה בעבר״.
פטרסבורג צולל במסע במנהרת זמן להיסטוריה שלא הכרתם
״בהיותי ראש ממשלה, כאשר הרגשתי צורך בפעולה ממלכתית לפיתוח המשק, רציתי סולל בונה כזה שימלא תפקידים ממלכתיים למען בניין הארץ״.
דוד בן גוריון, בישיבה ה—12 של הכנסת הראשונה, 1949 בבניין הכנסת בתל אביב.
סיפור קטן על הקשר בין בנייה להקמת המדינה. בשנותיה הראשונות העיר בת ים נקראה בכלל בשם "בית וגן" על שם חברת הבנייה שהקימה אותה. העיר הייתה אז מועצה מקומית. רק בשנת תרצ"ח (1937) נבחר השם "בת ים" שהציע המשורר והעיתונאי, אהרן זאב בן ישי.
את תעלת בלאומיך אתם זוכרים? אותן אדמות עליהן הוקם רחוב אלנבי בתל אביב שנרכשו על-ידי חברת הכשרת היישוב (שהוקמה אז מטעם ההסתדרות הציונית) מידי הטורקים, כשקופת השלטון העות'מני התרוקנה, לאחר מלחמת העולם הראשונה.
שם הרחוב נקרא בראשיתו "רחוב הים", שלדעת רבים, מתאים הרבה יותר, אך שונה בהמשך לאלנבי, על שמו של אדמונד אלנבי, המצביא הבריטי שכבש את ישראל וירושלים מידי העות'מנים.
אלה כמובן סיפורים היסטוריים, רומנטיים משהו, אך ממחישים את כוחו של ענף הבנייה. זה שתקע יתד בהקמת המדינה אך התפספס לאורך השנים. נכון להיום, אף קבלן לא זכה בפרס ישראל או הדליק משואה ביום העצמאות, אבל רבותי, מישהו פה בנה את הארץ הזו.
היכן מתחילה נקודת האפס?
האדריכל אריה שרון, מחלוצי התכנון והבנייה הציבורית בישראל, כותב: "כאשר חזרתי ארצה בתחילת שנות ה-30', התרשמותי הראשונה מן המראה הארכיטקטוני-אורבני של תל אביב הייתה מאכזבת למדי.
הסתובבתי ברחובות הראשיים, נחלת בנימין ואלנבי, שהזכירו לי את האופי והאווירה הפרובינציאלית לבנטינית של ערי נמל קטנות בים התיכון. בתים של שתיים-שלוש קומות, חנויות קטנות למטה ודירות למעלה. בתים שבחלקם מקושטים בגזוזטרות ובליטות קיר צבעונית, וקישוטים מזרח אירופיים”.
ומי יבנה בית בישראל? פועל עברי כמובן. בפברואר 1908 ההסתדרות הציונית הוציאה קול קורא בפרוספקט: ״שמנו לנו למטרה לסייע בידי פועלים יהודים, מחוסרי אמצעים, הבאים במספר רב ממזרח אירופה לארץ-ישראל, ולא השיגה ידם עד כה להגיע לידי קיום עצמאי מבחינה חקלאית, שיוכלו להשיג את שאיפתם זו״.
אז מה השתנה מאז? תחשבו על פינוי בינוי מתמשך. ביפן, בה הובלנו לאחרונה משלחת בכירי נדל״ן, בונים ומחדשים כל שלושים שנה, מבלי להסס. זו מנטליות של התחדשות בשל כורח הנסיבות - מלחמות איומות, רעידות אדמה ואסונות טבע - שמובילות להבנה שככל שהזמן נוקף, ערך הנכסים יורד. בארץ הכל הפוך. השנים לימדו: ישבת על הקרקע בנכסים הולכים ומתכלים - רק הרווחת. סביר שאלמלא הבירוקרטיה היינו היום בסרט אחר.
רכבת תחתית בשלוש שנים
היכן מתחילה ונגמרת הבירוקרטיה, ומה עדיף המנדט הבריטי של פעם או הממשל המודרני היום?
הנה תשובה מוחצת ומפתיעה: מאז 2015 עד היום, במשך 8 שנים מקימה חברת סולל בונה/שיכון ובינוי בשיתוף חברה סינית, שתי מנהרות באורך 5 ק״מ כל אחת, שלאורכן יוצבו שש תחנות הרכבת הקלה. על המטרו בינתיים רק חולמים. זו לא הבעיה בפרויקט מורכב כזה - העניין הוא, כך לפי דוחות מבקר המדינה, שלקח 20 שנה ויותר רק לתכנן את הקו האדום.
ומה קרה לפני כ-100 שנה בתקופת השלטון הבריטי? בשנת 1920 המושל הבריטי ביקש מהמהנדס מייג׳ור רוס לממש את החזון ולהציג חלופות לתחבורה שתחבר מתחת לאדמה בין שני חלקיה של העיר חיפה. הוגשו חמש חלופות שלא מומשו עד אמצע שנות ה-50' של המאה הקודמת, אז הוחלט לקדם את ביצוע הפרויקט. מאז, תוך פחות משלוש שנים, עוד לפני שהבירוקרטיה תפסה כיוון, השלימו כל הרשויות - המדינה, העירייה וסולל בונה את הכרמלית בחיפה המחברת בין שלושה אזורים מרכזיים - העיר התחתית, שכונת הדר ומרכז הכרמל.
ומה עם המטרו? כעשור שנים לאחר מכן, ב-1965, עיריית ת״א-יפו מפרסמת את פרויקטי העתיד העירוניים העומדים בפני הגשמה: "התוכניות הקיימות בעירייה להעברת הכביש המהיר בנחל איילון לרכבת התחתית עומדות על סף הגשמתן", נכתב אז בתוכנית העירייה. חיכינו כמעט 60 שנה מאז, כנראה שנצטרך לחכות עוד 60 שנה. טוב, לפחות את נתיבי איילון הגשימו.
מי תפס להרצל את הסוויטה במלון?
בשנת 1898 חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל הגיע לביקור בירושלים. אלא שבעיה מרגיזה התעוררה: הסוויטה שהוזמנה לשהותו במלון, הועברה ברגע האחרון לשימוש אנשיו של הקיסר וילהלם השני שהתארח בארץ באותם ימים. הרצל נותר חסר קורת גג.
בני משפחת שטרן בירושלים הזמינו את הרצל ללון בביתם, כברירת מחדל. את הבית בנו בשנת 1877 בשדרות ממילא של היום (הקניון). בשל כך, בעת הקמת המתחם החדש הוחלט לשמר את בית משפחת שטרן, בו התארח הרצל, לאחר שקיבל משמעות היסטורית בשנים האחרונות. עבודות הפירוק והבנייה של הבית החלו במספור האבנים ולאחר מכן פורקו שורה-שורה והושמו על משטחי עץ לאפסון במבנים ישנים במתחם עד לתחילת עבודות הבנייה והשחזור. הבניין המשוחזר משמש כיום כחנות מסחר עבור רשת סטימצקי, וכל מי שמטייל בקניון יבחין בבניין שאבניו ממוספרים.
״השיר לקבלן״ של ח.נ. ביאליק
מה למשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ולענף הבנייה? בזמן הקמת ביתו דמוי הטירה, הנחשב לאחד הבתים המרכזיים בפניה התרבותיים וההיסטוריים של תל אביב והיישוב העברי, נקלע ביאליק לבעיות עם הקבלן (נשמע מוכר?). לבסוף בניית הבית הושלמה ב-1925 ובאותה שנה נחנך.
הבית ממוקם על מגרש ליד העירייה אותו מימן ביאליק באמצעות כסף שקיבל מכתביו, והוא נבנה בסגנון האקלקטי בתכנון האדריכל יוסף מינור. על מלאכת פיקוח הבנייה נטל על עצמו האדריכל שמואל ברקאי. מסופר כי בתחילה התנגד ביאליק לבניית מרפסת בחזית הבניין הפונה לרחוב, אך זו נבנתה בכל זאת, בשל התעקשות האדריכל מינור, שטען כי "בית בלי מרפסת שקול לפנים בלי חוטם”.
לפני כמאה שנה כתב ביאליק בזעם למשרדי חברת סולל בונה בדרכו הפיוטית חצי שיר סביב הבעיות בהן נתקל בהקמת ביתו בתל אביב: ״הנני מבקש לעשות את ארבעת הנדבכים של שלוש הנקודות שפסי הברזל מונחים עליהן במלט. לתכלית זו יש להרוס את הבנוי בטיט רגיל. לדעת האדריכל שלי אין בדעת הטיט הזה להחזיק את הפסים. כמו כן אני דורש להיטיב את תערובת הטיט, כי גם עתה הוא מתפורר. הנני דורש במפגיע להעמיד ראש קבוצה שיוכל בא כוחי לעמוד איתו בדברים, כי בלעדיו אין להוציא את העבודה לפועל. עד שלא יהיה ראש קבוצה, אי אפשר להוציא העבודה לפועל״.
מי היה היום מנסח כך מכתב לקבלן?
תכנון כנסת ישראל בזמן שיא
איפה הם הימים ההם עם הקוקו והסרפן, עם הטוריה ועם מונומנט מרכזי במדינת ישראל שתוכנן וקיבל היתר בנייה בזמן שיא?
ב-25 ביולי 1956 הכריזה נשיאות הכנסת בשיתוף אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, על תחרות פומבית לתכנון מבנה קבע לכנסת. 9 ימים בלבד לפני פרסום תוצאות התחרות נודע כי הברון ג'יימס דה-רוטשילד הוריש לכנסת סכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג שיכסו את הוצאות הבנייה.
ב-24 ביולי 1957 הודיע חבר השופטים שהוחלט פה אחד להעניק את הפרס הראשון לאדריכל יוסף קלרויין. לפי תוכניתו של קלרויין, כפי שמופיעה באתר הכנסת, תבנית הבניין היא מלבנית ומוקפת אכסדרות עמודים. העמודים גבוהים יותר מצד דרום, במורד ההר, ונמוכים יותר בצד צפון, במעלה.
כיאה לחברה הישראלית, מיד היו כאלה שקפצו וטענו מנגד שהבניין המתוכנן אינו מודרני, אינו בניין ישראלי, שאחידות צורתו משעממת, שהוא ניאו-קלאסי ואינו מתמזג בסביבתו. בשל כך הוכנסו לסוד התכנון גם דב כרמי, שהיה חתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1957, ובנו הצעיר רם שהתאימו את התוכנית לישראליות המצויה.
בלי בירוקרטיה מיותרת, פחות משנה לאחר בחירת האדריכל, ב-14 באוקטובר 1958, הונחה אבן הפינה במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי ואלמנת התורם, דורותי דה-רוטשילד. במאי 1960 ניתן היתר בנייה למבנה הכנסת שנבנה על-ידי חברת סולל בונה והוא נחנך באוגוסט 1966.
על תחושת עובדי הכנסת שעברו מבית פרומין הישן למשכן הכנסת החדש מעיד הציטוט הבא: "הרגשה שדמתה להרגשתם של אנשי צוותה של צוללת שקיבלו צו העברה לנושאת מטוסים גדולה. אומדן המרחקים נשתנה לאין ערוך, ומעבר מאגף לאגף, בעיקר למי שעדיין אינו מתמצא במסתרי הלבירינט הגדול, כרוך במסעות רגליים ממושכים למדי" (מתוך ביטאון "בשירות המדינה", 1966).
חתונות על הפיגומים
מאמץ לאומי מרגש נעשה בתחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת, שבמסגרתו נבנו מספר עצום של בתים בזמן קצר לטובת כמיליון עולים חדשים מרוסיה.
אפשר לומר שכל שוק הנדל"ן באותה תקופה נרתם למשימה הלאומית. שר הבינוי והשיכון דאז אריאל שרון, שהיה בולדוזר של ממש, לקח על עצמו את המשימה, הוא זימן אליו בדחיפות מספר קבלנים גדולים וביקש שירתמו למאמץ הלאומי. אחת מאותן החברות היא חברת 'שרביב' שנוסדה עוד ב-1956 על-ידי יוסף קליש ז"ל.
״עשינו את זה מאהבת הארץ ובנינו כ-600 יחידות דיור בנשר ו-800 יח"ד באופקים ובנתיבות״, מספר אבי קליש, מנכ”ל ובעלים בחברת שרביב, בנו של המייסד המנוח. ״בחברה הייתה תחושה שמדובר במשימה צבאית, ובדיעבד נדמה שאכן כך היה. נדרשנו לבנות 800 יחידות דיור בבנייה קלה, ולטובת זאת גייסנו למשימת ניהול הפרויקט קצין צה"ל מחיל הצנחנים שהשתחרר. הוא גייס יחד איתו למעלה מ-200 חיילים וחיילות משוחררים מיחידות הצנחנים השונות - 120 בנים ו-80 בנות. אתר הבנייה התנהל ממש כמו יחידה צבאית. אבי היה מספר שהעובדים שהעבירו באתר את לוחות העץ והרעפים לגגות, נראו ממש כמו חיילים במסדר צבאי. החיילות המשוחררות היו יושבות על גגות המבנים ומסדרות את הרעפים. זה היה מאוד מרגש. באתרי הבנייה הייתה אווירה מדהימה והווי שמאפיין בסיס צבאי סגור. אף אחד לא רצה ללכת הביתה - לא בלילות, לא בשבתות, הצוות פשוט גר שם. כהמחשה לתחושת הביחד החמה, נספר ששלושה זוגות שהכירו באתר הבנייה התחתנו תוך כדי העבודה. סיפורים כאלה כמעט ולא קיימים היום, וספק אם יקרו בעתיד הנראה לעין״.
טירות לעשירי העולם היהודי
ביאליק, אין על כך שום ויכוח, ידע היכן לבחור את מקום מגוריו. אך לא רק הוא. יהודים רבים מאירופה רצו להקים לעצמם טירות ברחבי ישראל. ערב מלחמת העולם הראשונה, ונוכח נכונות הטורקים למכור קרקעות כדי למלא את קופתם הריקה, קידמה ההסתדרות הציונית את רעיון שיווק האחוזות בארץ ישראל לעשירי העולם היהודים, בעיקר ליוצאי אירופה. רבים אגב מאותם רוכשים נספו בשואה עם צאצאיהם ולא הספיקו להגשים את חלומם. הקרקע הועברה לטיפול האפוטרופוס הראשי במשרד המשפטים.
וכך, באותם ימים של שנות ה-20' של המאה הקודמת, בתמיכתו המלאה של הקונגרס הציוני, ביקשו יהודים במזרח אירופה ורוסיה בפרט, לרכוש נחלות רבות בארץ ישראל ולהקים לעצמם אחוזות וטירות בארץ הקודש.
באופן הזה קמו אחוזות על אדמות הברון רוטשילד והכשרת היישוב ברעננה, פוריה, כפר מלל, בלפוריה, מזכרת בתיה, זיכרון יעקב, מטולה ועוד. כדי להוקיר את מעשה גאולת האדמות, באוקטובר 1927 הוזמנו כל תושבי זיכרון יעקב ליום חג, שנועד לחגוג יחד עם הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו את חתונת הזהב שלהם – 50 שנה מיום נישואיהם, עם המלצה לתושבים: ״לברכם בטלגרמה״.
בעניין הטירות, מומלץ לאמץ את גישת ההסתדרות הציונית דאז, ולפעול להקמת ״מאחזי יוקרה״ המציעים אלטרנטיבה שוות ערך לאלפיון העליון בנגב, במקום דו משפחתיים וקוטג׳ים על רבע וחצי דונם כנהוג.
דוגמה עברית
לנמלים מהעולם
ההחלטה להקים את נמל אשדוד נועדה להחליף את נמלי תל אביב ויפו ששימשו עד אז את מרכז הארץ ודרומה, והיו קטנים ללא אפשרות פיתוח. עשר שנים ארכו ההכנות להקמת הנמל. שבע חברות בינלאומיות התחרו על הפרויקט, והחברה שזכתה הייתה בסוף סולל בונה בשיתוף חברה צרפתית.
בתום שנה מתחילת הפרויקט ב-1961 הסתבר שקיים פיגור רב בקצב הביצוע והוחלט לחפש שותף חדש במקום הצרפתים. בסוף חודש מרס 1962 לוי אשכול החליט ופנה להנהלת סולל בונה להמשיך לבד את ביצוע הפרויקט, תוך נימוק שיש חשיבות גדולה מאד בביצוע עבודות הנמל בכוחות ישראלים עצמיים. אחרי הכל, מבחינתו, "'סולל בונה' מופיעה כקבלן ישראלי מרכזי בקבלת עבודות בעולם ויהיה זה משום נזק חמור לפרסטיז'ה אם יתברר שלא נוכל להמשיך לבצע בכוחות עצמיים את הקמת הנמל".
מאות פועלים ישראלים חידשו במרץ את עבודתם בנמל, רובם עולים חדשים מצפון אפריקה שקבעו את מקום מגוריהם בעיר אשדוד. בקיץ 1965 באה מן האופק אוניה שעברה לאיטה בין שובר הגלים נכנסה אל המעגן ועגנה ליד הרציף. לנמל אשדוד הגיעה קבוצת מהנדסים מטעם הבנק העולמי, ולאחר סיור במקום הכתירו את הנמל החדש, כ'דוגמה לנמלים אחרים בעולם'.
מלרוז פלייס מלפני 60 שנה
כבר שנים שממשלות ישראל מתחבטות כיצד לספק דיור הולם לזוגות צעירים, אבל גם במקרה זה, אם נקפוץ אחורה בזמן, נגלה שפחות דיברו ויותר עשו.
ב-1963 הוקם ברחוב שמעוני 27-29 בתל אביב מתחם "בית הזוגות הצעירים". המבנה הוקם על-ידי חברת עמידר כפיילוט, ותוכנן ע"י האדריכל יצחק פרלשטין.
הרבה לפני "מלרוז פלייס", המתחם שנבנה בסגנון ברוטליסטי מהווה חלק מהמרקם העירוני של שכונת רמת אביב. הקמתו בוצעה כשנתיים לאחר סיום הקמת השכונה בעבור אגף השיכון במשרד העבודה (לימים חברת עמידר). מטרתו הייתה לאפשר מגורים בתנאי שכירות מיוחדים לעולים וזוגות צעירים מחוסרי דיור שנרשמו למפעל "חיסכון לבניין”.
תכנונו של המתחם הושפע מרעיון "השיכון לדוגמא" המסמל עידן חדש בבניית השיכונים שלאחר קום המדינה. בספרו של צבי אפרת מתואר רעיון זה כ"מבצע" של בנייה ניסיונית שיזם אגף השיכון של משרד העבודה לקראת סוף שנות ה-50', במטרה לשכלל את יחידת המגורים העממית. האדריכלים האמונים על תכנונו התאימו את אופי הבינוי בו לזה הקיים בסביבתו, כך שאופן העמדת המבנים נעשה באופן השומר על רעיון התכנון האקלימי ומשטר הרוחות, ממזרח למערב. העמדה שכזו מאפשרת זרימה חופשית של הרוח הבאה מן הים לצד יחידות הדיור ויצירת סירקולציה מתונה בתוך יחידות הדיור שכיוונן ניצב לכיוון הבלוק.
המתחם המוצע כולל שתי מנסרות מלבניות המרחפות מעל קומת עמודים וחצר ציבורית משותפת. במפלס זה, ברוח רעיון תפיסת המתחם כקהילתי, תוכנן במקור גם גן ילדים.
דירות המגורים תוכננו כטיפוס אחיד של דירת 2 חדרים ומרפסת בשטח של כ-30 מ"ר.
המבנה הוגדר בתוכנית המתאר של העיר תל אביב לשימור, ועד היום מתגוררים בו דיירי הדיור הציבורי. לדברי יו”ר חברת עמידר, יאיר זילברשטיין, "במסגרת פעילות נרחבת של חברת עמידר לשיפור איכות החיים של דיירי הדיור הציבורי, הופקדה לאחרונה תוכנית התחדשות עירונית לחידוש שני המבנים תוך שימור מוקפד של המבנה ההיסטורי במקום".
״אמריקה" בשגרירות
מעניין ללמוד כיצד הוקם בניין שגרירות ארצות הברית ברחוב הירקון בתל אביב.
הבניין תוכנן על-ידי האדריכל מקס טינטר והוקם על-ידי חברת סולל בונה תוך שנה בלבד, בין השנים 1959-1960. המבנה משתרע על 5,000 מ"ר בנוי וכולל 7 קומות, מהן 2 מתחת לקרקע. בהודעה לעיתונות שהוציאה השגרירות בספטמבר 1960, עם המעבר למבנה החדש, נכתב: "כל הבנייה בוצעה מחומרים ישראלים פרט למעליות ולמיזוג האוויר". גאווה כחול-לבן.
איך הופכים את
אילת לבסיס אם?
יוסי אברהמי, יו”ר ובעלים קבוצת יוסי אברהמי, משחזר את ראשית ימיו כילד, את חיי הדלות בצל קורת גג עם 14 נפשות, ואיך נולד להיות איש עסקים.
"אבי היה פועל בניין בחברת סולל בונה, ואני זוכר איך אמי נהגה לשלוח אותי להביא לו אוכל לעבודה, וכך נחשפתי לבניין ולבטונים. אלה היו הרגעים בהם התאהבתי בתחום. אמא הייתה עקרת בית שגידלה 12 ילדים, כך שאחד לימד את השני הכל, גם איך להרכיב קורקינט.
גדלנו בעוני בבית קטן, תמיד היו חסרים לנו דברים בסיסיים ולא הייתה מכונת כביסה או מקרר.
נעליים היינו קונים רק יד שנייה. חיינו רק ממשכורת אחת, של אבא, אבל משעמם לא היה. אהבתי חשבון, הייתי סופר את המשכורת שאבא נתן לאמא שלי.
אני זוכר את עצמי סופר משכורת של 380 לירות. ידעתי ש־10 אגורות זה עלות של ארטיק, ולפי זה הבנתי כמה עולה כל דבר. עשיתי עסקים בגיל צעיר, ידעתי להתמקח. למדתי את זה מאמא שלי, שהייתה צריכה לקנות ירקות בשוק ל־14 נפשות. היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר ולוקחת אותי איתה. הציעו לה 2 קילו בלירה, היא אמרה 10 קילו ב־2 לירות.
למדתי ממנה להביא יותר סחורה בפחות כסף. אחרי השוק, הייתי מתארגן לבית הספר. עם הידע שלמדתי מאבא שלי, התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות בנייה קטנות, עד שהתפתחתי לפרויקטים גדולים יותר.
כל הילדות שלי שיחקתי בבטונים, אם קיבלתי עבודה גדולה, הבאתי עובדים מהכיתה אחרי הלימודים ושילמתי להם. כל הקטע של היזמות והארגון זה בדם שלי. ככה הבאתי לאמא שלי קצת כסף, וגם חסכתי לעצמי.
עוד לפני שהתגייסתי לצה"ל ביצעתי עבודות בטון לשכנים, לאחר מכן בניתי בתוך השכונה, ואז ברחבי ערד, העיר בה גדלתי. עד גיל 18 כבר הכרתי את תחום הנדל"ן עד לפרטים הקטנים, ובגיל 22 כבר בניתי לעצמי בית פרטי בערד. לאחר שהשתחררתי מהצבא הבנתי שזה התחום בו אני רוצה לעסוק והקמתי חברה קטנה כקבלן ויזם.
התמחיתי בניהול וביצוע פרויקטים של הנדסה אזרחית ותשתיות עבור גופים ציבוריים ומפעלים גדולים בים המלח, בנגב ובאילת. רק לאחר מכן עברתי לבניית פרויקטים למגורים".
את דרכי המקצועית התחלתי באילת - היא הלב שלי, 'בסיס האם' שלנו בקבוצה. העיר עוברת בימים אלה מהפכה נדל"נית דרמטית, שמחזקת מחד את מעמדה כעיר נופש ותיירות ומצד שני הופכת אותה ליעד אטרקטיבי למגורים ולהשקעה. בהמשך התפתחתי והתרחבתי לבנייה בכל הארץ ובעולם".
משפחת סיני שינתה את פני המדבר
בפעם הבאה שאתם נוסעים במונית בכבישים בסיני, תדעו איך הם באו לעולם.
מתוך הספר ״דרך במדבר״ מהמחבר שלמה שבא: "לאחר מלחמת ששת הימים סללה 'סולל ובונה' כ-500 ק"מ כבישים בסיני, חלק מהכבישים נושאים את השמות והתארים: כביש הפלסטיק, כביש הרוחב, אצבעות, דרכי תותחים וכביש לאורך 235 ק"מ מאילת ועד שארם א-שייך העובר במקומות שמעולם לא הייתה שם דרך. תחילתו מן הים וממשיך בהרים המשוננים דרך הוואדיות הצרות. באביב 1971 הסתיימה סלילתו.
לאורך התוואי עסקו בפיצוצי סלעים ובכל עת שהדליקו את פתילי חומרי הנפץ נדמה היה כי קול עולה בסיני "היהודים באים לשנות את הנוף”.
מחנות העובדים נמצאו בביר גפגפה ובוסיט – שכונת צריפים צהובים בהן התגוררו העובדים שבוע רצוף ולעיתים אף יותר. הפרויקט איחד אותם והם כינו את עצמם "משפחת סיני".
בפרויקט עבדו עולים חדשים וילידי הארץ, קיבוצניקים שעזבו את המשק וצעירים שהחליטו לחסוך כסף לנסיעה לראות את העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו