חגיגות מכבי תל אביב אחרי הניצחון במונאקו
(צילום: באדיבות מכבי ת"א)
יש משחקי כדורסל שבהם כל קבוצה עושה את מה שהיא רגילה בלי להתאים את עצמה ליריבה ומקווה שזה ילך טוב, ויש כאלה שהם קרב שחמט טקטי. המשחק אתמול היה ההגדרה במילון לסוג השני.
שתי הקבוצות הגיעו בדיוק עם אותה תכנית משחק: לא לאפשר לגארדים המצוינים של הקבוצה השנייה לנצח אותנו. להדק את ההגנה עליהם גם במחיר ששחקנים אחרים יהיו יחסית חופשיים. שתיהן גם השתמשו בנדיבות באותו כלי לא שכיח: ברגע שהיה חשש למתפרצת שאותה הוביל גארד, מישהו הקריב מיד עבירה כדי שזה לא יקרה.
בשל כך, היה ברור שיבואו לידי ביטוי ביתר שאת שחקני המשנה וכל ההבדלים הקטנים בין הכוכבים. למשל, המבנה הפיזי שלהם. מייק ג'יימס נמוך יחסית, לכן אפשר לקחת אותו פנימה ולקלוע עליו מחצי מרחק. מהלך שווייד בולדווין הביא לרמת אמנות וגם לורנזו בראון מצוין בו. היכולת לקלוע מעל השומר חשובה גם בסיומי שעון ה-24. מכבי נקלעה ללחץ זמן לא מעט פעמים כי מונאקו שומרת טוב, אבל הגארדים שלה יצאו כמעט תמיד מצבי קליעה סבירים באחד על אחד. אלה של מונאקו, לעומת זאת, קטנים יותר וקולעים פחות טוב מבחוץ. לכן, המטרה המרכזית הייתה שהם לא יחדרו. וכך, ג'יימס ואלי אוקובו החמיצו שלשות, או שמצאו את עצמם בכל ניסיון חדירה מכוסים על ידי שומר טוב שמנע מהם לקלוע מחצי מרחק ועוד שחקן שבא לתת עזרה ומנע מהם קרש-סל. הם נאלצו להוציא כדורים החוצה, וגורל המשחק כבר לא היה בידיהם. בסופו של דבר הגארדים הפותחים של מכבי קלעו שמונה נקודות יותר מאלה של מונאקו, ומה שנותר זה ששחקני המשנה לא יפשלו.
בקטגוריה הזאת אמור היה אולי להיות יתרון למונאקו, אבל בפועל זה לא קרה. בעמדת הציר קטש עשה דבר מעניין: כשדונטאס מוטיונאס הגבוה היה במגרש, הוא שיבץ מולו את ניבו. לכאורה סורקין יותר בנוי הגנתית להתמודד עם הגודל הזה, אבל הרווח בהתקפה היה שווה את זה. ניבו הגיע להתקפה פעם אחר פעם לפני מוטיונאס האיטי, וסיים אלי-הופים או שתיקן החטאות של אחרים די בקלילות וללא שומר משמעותי שיעצור אותו מתחת לסל. שניהם סיימו עם 12 נקודות, וזה ניצחון למכבי שאמורה להיות נחותה בעמדה.
לעומק יש הרבה משמעות
גם בעמדה מספר 3, בונזי קולסון ואלפה דיאלו די קיזזו אחד את השני. דיאלו קלע אומנם ארבע נקודות יותר, אבל זה כבר היה בגארבג'-טיים. ומאחר שדארון היליארד עם יכולת טובה וכמה שלשות קלע 10, זה היה עוד ניצחון למכבי.
בשאר החזיתות, ג'ון דיברתולמאו שמר מצוין עם חטיפות ולחץ, רומן סורקין, ג'רל מרטין וג'ייק כהן היו פחות טובים מכרגיל בהתקפה, אבל תרמו בהגנה, ואלכס פוית'רס חזר בדיוק ברגע הנכון כי הנוכחות שלו מאפשרת לגבוהים לשמור אגרסיבי ולעשות עבירות בלי פחד. כשמדובר בסדרה, לעומק יש הרבה מאוד משמעות, ופוית'רס הוא בשורה טובה.
מקום לאופטימיות? ברור. מקום לאופוריה? ממש לא. סביר להניח שלא יהיו עוד הרבה משחקים שבהם מונאקו תחטיא כל כך הרבה מהשלוש, שג'ורדן לויד יסיים עם ארבע נקודות בלבד ושדיאלו יהיה כל כך אנמי. מכבי לא תוכל להרשות לעצמה את החדירות על הקו של מונאקו, העבירות השטותיות על קלעי השלוש בחצי השני ואת איבודי הכדור הלא הכרחיים. בפעם הבאה זה עלול לעלות בהפסד. ועם זאת, מדובר כמובן בניצחון ענק. עוד ארוכה הדרך לפיינל פור, אבל מרחוק מתחילים לראות את הבהוב האורות על מסלול הנחיתה.
