חוק הגיוס: החרדים על המוקד

זה עתה הסתיימה בהצלחה המתקפה על הרעיון הבן־גוריוני של שירות סדיר ומילואים בצבא אחד מלכד.

קבוצת "לשעברים" צבאיים טיפחה סחטנות פוליטית של משרתי מילואים וסכסכנות בין קבוצות של חיילים. עכשיו מתכננים לחלל את יום הזיכרון, ואחריו נציין יום עצמאות מר.

אבל העווית האובדנית של פירוק המדינה לא עוצרת כאן. יזמי המחאה עוברים לשלב הבא - החרדים יועלו על המוקד, כמו שאפשר לראות בקמפיין ההכנה עתיר הממון בשלטי החוצות ובעיתונות. מנצלים בקור רוח את מה שמענה את החברה הישראלית מראשיתה - ההשתמטות הקיבוצית של מרבית הקהילות החרדיות מגיוס צעיריהן לצה"ל.

הטענה הנשמעת היא ש"החרדים כופים דיקטטורה כדי להשתמט ללא הפרעת בג"ץ". במקורה נבעה השתמטות החרדים מניכור למדינה ומשלילת המפעל הציוני שייסד אותה, על אורחותיו, ערכיו וחזונו. זוהי השתמטות אידיאולוגית, מתוך אי־קבלת הערכים האזרחיים והחברתיים שביסוד השירות הצבאי.

אבל בהתנערות הערכית עצמה היא דומה באופן מסוים להשתמטות הרווחת, למרבית הבושה, בין בוגרי התיכונים המנוכרים והתלושים בצפון תל אביב, למשל (לא כולם, כמובן). המקור הזה להשתמטות חרדים מתכרסם והולך בשנים האחרונות, כי יותר ויותר מהם נעשים ישראלים בזהותם ואף בערכיהם, ישראלים אדוקים בשמירת מצוות.

אבל למרות ההתקרבות לזהות הישראלית, נותרה עדיין מידה רבה של נטייה סוציולוגית להסתגרות, מפחד "התבוללות". לכן האיטיות בהתרחבות הגיוס של גברים חרדים ובגידול השתתפותם בשוק העבודה. במצב הזה, דווקא התגברות הנוכחות של החרדים במרחבים המשותפים לכלל הישראלים, כלומר דווקא ה"ישראליזציה" שלהם, מגבירה את המתח סביב אזרחותם המסויגת והחלקית.

העובדה הזאת פוצעת את החברה הישראלית, ויריבי הממשלה הנוכחית מנצלים אותה ללא ייסורי מצפון. לא נתניהו אשם בה, ולא גנץ, אילו היה מצליח להקים איתם ממשלה כשאיפתו, ולא כל קודמיהם שנזקקו להם להקמת ממשלה. אי אפשר לכפות אזרחות פעילה.

אילו היינו מנסים לכפות גיוס על הערבים או על החרדים, התגובה היתה מרי הרבה יותר מזיק מהמרי בטייסת 69. בצדק צה"ל לא היה רוצה לראות בשורותיו חיילים מאונס. בגיוס החובה תמיד היה יסוד התנדבותי. לכן, מי שמתאמץ דיו להשתמט - "מצליח".

השאלה האמיתית היא שאלת ה"אִזרוח", כלומר קירוב רחוקים והפיכת אזרחותם לממשית יותר. קירוב האזרחים הערבים הוא קשה בגלל החציצה הלאומית, אבל גם קירוב החרדים אינו קל. תהליך כזה מחייב פשרנות, ולאו דווקא עמידה על עקרונות כמו שוויון בנטל.

זו היתה דרכה של הפוליטיקה הישראלית להתמודד עם בעיות מהסוג הזה - בהסכמים "עקומים", לא חתוכים למשעי, ודאי שלא כפויים. אבל איבדנו את היכולת הזאת כשבית המשפט הישראלי רכש לעצמו מונופול על הסדרת סכסוכים כאלה, ולמעשה ליבה אותם.

שופטים אמונים על הכרעה לכאן או לכאן. כניסתם לזירה הפוליטית משנות ה־80 צמצמה וכמעט ביטלה את הגמישות שלנו בהתמודדות עם בעיות כאלה. הפוליטיקאים המושמצים הבינו שפשרת טל, למשל, לגיוס חלקי ולטיפוח השתתפות בשוק העבודה, תוכל לקדם תהליכי "אזרוח" של החרדים, ובסופו של דבר לקדם את יכולתנו לשלב אותם בכל מערכי החיים של החברה הישראלית, לרבות הצבא. אבל בג"ץ פסל פעם אחר פעם את ניסיונות הפוליטיקאים להגיע להסדרי ביניים.

הסיבה לכישלונות היא מבנית: בית המשפט אינו הזירה המתאימה לפתור בעיות כאלה. מובטח לנו שהמשך המִשפוט של הפוליטיקה ילבה מאוד את הסכסוכים בתוכנו. מתנגדי הרפורמה ביחסים בין הזרועות הנבחרות של השלטון לבין הרשות השופטת סבורים בטעות שהרפורמה נועדה להגן על השתמטות החרדים. ההפך הוא הנכון: החזרת הסוגיה לפוליטיקאים היא הדרך היחידה לפתרון הדרגתי שלה, פתרון חיוני לכולנו ולחרדים.