האם הסדרה הזו באמת מתקרבת ל"פאודה"?

כשישראלים משתחלים לנטפליקס, זו אמורה להיות תקיעת דגל מרשימה על פסגת האוורסט של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. עכשיו, תביטו בנתוני הפתיחה של "יהלומים" - מותחן פשע עם דיאלוגים ביידיש ובפלמית - ותזייפו התרשמות כאילו אתם מתבוננים בתכשיט מנצנץ, רגע לפני שמישהו מזכיר לכם כי לא כל הנוצץ זהב.

מדובר בהפקה בלגית ישראלית, ובשיתוף פעולה ראשון של קשת אינטרנשיונל עם נטפליקס. יש את יונה אליאן ודודו פישר בתפקידים משמעותיים כהורי משפחה חרדית מרובע היהלומים של אנטוורפן; ואת הבמאי רותם שמיר והתסריטאי יובל יפת, שיצרו את "השוטרים" ועבדו בעבר ב"פאודה", והרכיבו כעת סדרה אירופית נישתית על האינטריגות של עסקי היהלומים.

אולם "יהלומים" לא עוסקת רק בהברחות ובעסקאות מטונפות, אלא מספרת על בחור חוזר בשאלה ששב לחיק משפחתו החרדית, 15 שנה אחרי שעזב את הקהילה, ומעוניין לברר מדוע התאבד אחיו. היא נסחפת לנרטיב של "משפחה מעל הכל" ובנויה על דמויות חדגוניות שמשכנעות את עצמן כי אוטוטו חייהן חוזרים לשגרה. ומייד נמשכות שוב לעולם המלוכלך שממנו הן מנסות להשתחרר (שזה בערך כמו שפועלות כל הדמויות של "פאודה", רק ביידיש ועם יהלומים).

ועדיין, "יהלומים" היא לא "פאודה" ובטח שלא "שטיסל", ולא שום דבר ששווה להתגאות בו. היא ראוותנית, פשוטה מדי, מסבירה הכל לצופיה ולא משאירה כלום לסאבטקסט. קווי העלילה צפויים ומדוכדכים, ההתקדמות איטית ומתישה, ומי שישרוד את שמונת הפרקים יקבל סיום חסר משמעות.

נדמה כאילו "יהלומים" מפספסת בכל החזיתות. לא נוברת במציאות החרדית של אנטוורפן, לא מספקת עלילה מקורית, ואין לה זהות, אלא רק צדקנות מיותרת ושמרנות יצירתית. היא כמו יהלום שליטשו אותו יותר מדי.

"יהלומים", נטפליקס