יושב ראש "יד לבנים", אלי בן שם, לא ישן כבר כמה לילות. במשך עשרות שנים הוא פועל למען משפחת השכול, לאחר שהצטרף אליה בעצמו עם נפילת בנו, קובי, באסון המסוקים, והוא חושש מאוד ממה שעומד להתרחש בשבוע הבא.
"צריך להבין", הוא אומר, "אם המצב טעון בציבור הכללי, אז במשפחת השכול הוא טעון פי ארבעה. יש משפחות שחלקו גורל משותף כאשר הבנים שלהן נהרגו יחד בטנק, ועכשיו הן לא מדברות אחת עם השנייה. התקשר אלי אבא וסיפר לי בדמעות שגירש את הבן שלו מהבית כי הצביע לבן גביר, ועכשיו הוא מתחרט על כך. יום הזיכרון הזה עומד להיות שחור, 'יום כיפור 2'. אם על הקברים של הילדים שלנו יהיו פרובוקציות - אפשר לסגור את המדינה".
נחזור אחורה. נוהל השתתפות שרים וחברי כנסת בטקסי יום הזיכרון החל עם קום המדינה. מזכירות הכנסת, בתיאום עם מזכירות הממשלה, דואגת שבכל אחד מ־54 בתי העלמין הצבאיים תהיה נציגות של המדינה. זו דרכה של הממלכה לכבד את זכר הנופלים במערכות ישראל: נבחר ציבור מניח זר בשם המדינה ונושא כמה מילים למשפחות השכולות.
הנוהל הזה לא פסק גם בימי מחלוקת וקרע. בימי אוסלו, כאשר הצטרפו למעגל השכול עשרות משפחות כואבות ודואבות בפיגועי אוטובוסים, בראותן את ממשלתן מנהלת שיחות שלום עם הרוצחים; בימי ההתנתקות, כשהמדינה פינתה יחד עם הבתים והתושבים גם את בתי הקברות וגרמה לאנשי השכול לעמוד שוב מול הקבר הפתוח של יקירם ולמרר בבכי, וגם בזמנים אחרים טעונים ומתוחים.
בן שם זוכר היטב את המאבק שלו להשתתפות נציגי הממשלה בטקסי זיכרון, לאחר שלכמה מהם, ובראשם הטקס לזכר נופלי יום כיפור, לא הגיע אף שר. השנה הוא נאלם דום. מבכה על המצב, אבל לא מציע שום פתרון. הוא לא רוצה להפסיק את נוהל ביקורי הפוליטיקאים שעליו נלחם, אבל גם לא רוצה מהומות בבתי העלמין.
בימים האחרונים קיבל מכתב חתום על ידי 8,500 הורים שכולים שמבקשים ממנו לפעול לביטול ביקורי הפוליטיקאים בבתי הקברות ביום הזיכרון. מייד כשהדבר התפרסם התקשרו אליו אלפים אחרים שאמרו לו שאסור בשום אופן לבטל את הנוהל של 75 השנים האחרונות. בין לבין הוא שמע על התארגנויות, חלקן אגרסיביות, אפילו אלימות, למנוע מפוליטיקאים לבוא. בראשון לציון העבירו לו מסר מהעירייה כי הם מתנגדים לשיבוצה של מאי גולן. ברעננה אפילו איימו כי ישליכו ביצים אם תבוא חברת כנסת מהציונות הדתית כמתוכנן. ברחובות הודיע לו אלוף (מיל') עמנואל סקל שכבר קנה זמבורה ומגפון באומרו כי "אף אחד לא ידבר ברחובות!".
בעבר היה בן שם נחרץ יותר בתמיכתו בהשתתפות פוליטיקאים בטקסי הזיכרון. בשנה שעברה, כאשר כמה משפחות שכולות קראו לעצור השתתפות של חברי ממשלה בטענה כי היא "נשענת על תומכי טרור", היסה אותם כי "אין מקום לאמירות פוליטיות בשיח שנוגע לשכול, על אחת כמה וכמה בערב יום הזיכרון - תאריך מקודש עבור כולנו".
ביום שני התכנסה המועצה הציבורית להנצחת החייל לדון בעניין. שר הביטחון יואב גלנט היה חד וברור - הוא דחה כל הצעת פשרה וכל יוזמה שחורגת מהנוהל הקיים. הוא השווה את ביטול השתתפות הפוליטיקאים בטקסים כקיפול הדגל. כאשר הנושא הגיע לפתחו של ראש הממשלה גילה בנימין נתניהו גמישות גדולה יותר - הוא הורה למזכירות הממשלה ולראש הסגל שלו לשמוע הצעות שונות לפשרה לפני שיגבש את עמדתו בעניין.
מוציא את הכביסה
המחאה נגד הרפורמה המשפטית, או נגד קיומה של הממשלה בכלל, חרגה לגמרי מגבולות השיח המקובלים כבר מזמן. ההתנפלות על ח"כ בועז ביסמוט בטקס הזיכרון בערב יום השואה בבית הכנסת של הקהילה היוונית היא רק דוגמה לכך. ביסמוט לא בא לדבר על הרפורמה המשפטית ולא בא לייצג את הליכוד או אפילו את הממשלה. הוא בא לכבד את זכר הנספים. הקריאות נגדו במעמד כזה ובמקום כזה היו לא רק ברבריות וחסרות נימוס, אלא סימלו אובדן אמות מוסר בסיסיות. ופה אפילו לא מדובר במשפחות שכולות.
יאיר לפיד לא גינה את גירושו הברוטאלי של ביסמוט מבית הכנסת. הוא גם לא הצטרף לקריאה של נתניהו ובני גנץ, כל אחד בנפרד, שלא להפוך את יום הזיכרון למהומה פוליטית ואת בתי העלמין לזירות איגרוף. להפך, הוא הוסיף שמן למדורה בעצמו כאשר הודיע שלא יבוא לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. גם בשנה שעברה לא הגיע, גם לא לפני שנתיים. זכותו. הפעם, בניגוד לשנים קודמות, בחר להוציא על כך הודעה. ניסיון פתטי לסחוט מעט מחיאות כפיים מהמפגינים.
לפיד רואה את הסקרים האחרונים המנבאים לו התרסקות - ונבעת. לא רק שגנץ עוקף אותו בסיבוב, אלא משאיר לו כבר אבק. המפגינים הם מפלטו האחרון. כגודל הקריסה כך גודל ההסתה. אחרי שגנץ תפס את הנישה הממלכתית, המקרבת, זו שיוצאת נגד הרפורמה ונגד הממשלה אבל גם יודעת להרגיע איפה שצריך והפחית את הלהבות, ללפיד אין ברירה אלא לאפשר לסחף של יורדי איילון להוביל אותו ולנווט את דרכו. לפיד, שבתחילת הדרך לא השתתף בכלל בהפגנות, החליט שכדי לשקם את מעמדו עליו לעמוד בראשן. גם כשהסקרים טופחים על פניו, ואפילו את הבכורה כבר לקחו לו, הוא הולך ומקצין. מאבד את שאריות הממלכתיות שנשארו בו ודבק באנרכיסטים, חוסמי איילון ומבזי ימי הזיכרון.
גם בתקופות של מחלוקות פוליטיות ידעו הפוליטיקאים לרוב לשמור על הוויכוחים בבית ולא לייצא אותם אל מעבר לים. על פי הדיווחים של הקהילות היהודיות בארה"ב, לפיד לא חדל מלטנף על הממשלה גם אצלם. רק לשם השוואה, השבוע הגיע לישראל הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם, ממבקריו הגדולים של ממשל ביידן. גם בפגישתו עם נתניהו, מפגש שבו יכלו השניים לשבת שעות ולדבר על כך שלשיטתם דרדר הנשיא את יחסי שתי המדינות לשפל שכמוהו לא היה שנים רבות, הקפיד גרהאם לא לדבר מילה וחצי מילה נגד ביידן. את כל הביקורת שיש לו להשמיע בלשונו החדה לא יחסוך משומעיו, אבל רק אחרי שישוב לארצו.
בדרך זו נהגו לעשות גם פוליטיקאים ישראלים, אולי לא בכזאת אדיקות אבל העיקרון נשמר. אצל לפיד העיקרון הוותיק הזה נשבר לחתיכות. ריצוי המחאה הוא משימתו העליונה. בינתיים, לפחות, לא נראה שהאסטרטגיה הזאת ממש מועילה.
גיוס והטבות אחרות
עוד בטרם שככו הדי המחאה על הרפורמה המשפטית, וכבר ההפגנות הבאות אורבות בפינה. הפעם זה יהיה על חוק הגיוס. האמת שלא מדובר בעוד חוק גיוס שיש להעביר בשל הוראות בג"ץ, אלא הפעם מדובר במהפכה של ממש. רפורמה אמיתית במתווה הגיוס לצה"ל. מודל שלא רק חיילים ירוויחו ממנו אלא החברה כולה, בזכות יציאתם של אלפי חרדים ללימודים ולעבודה.
הטענות על כך שהמתווה יעניק פטור חוקי מגיוס לצה"ל ויפלה בין דם חרדי לדמם של אלה שאינם, נשמעות עמוקות ורציניות, אולם בפועל מדובר בטענות פופוליסטיות ושטחיות שאינן רואות את התמונה הכוללת.
לא החוק במתכונתו המוצעת יגרום לכך שחרדים לא יתגייסו. החרדים לא מתגייסים כבר עכשיו. זה לא חדש, זה מצב שקיים כבר 75 שנה. בניגוד לחוקי גיוס קודמים, שנוסחו וגובשו על ידי פוליטיקאים, עקרונות החוק החדש מגובשים על ידי צה"ל עצמו, בהתאם לצרכיו ולאילוציו. בשל עיקרון צבא העם ראשי הצבא לא יכולים לומר בפה מלא ובגלוי שאין להם צורך ואין להם יכולת לגייס כל כך הרבה חרדים חדשים שירצו בכך. אבל בדיונים הפנימיים הדברים הללו נאמרים גם נאמרים.
מנתוני מערכת הביטחון, כיום מתגייסים 3,000 חרדים בשנה לצה"ל ולשירות אזרחי (1,800 לצבא, 1,200 לשירות אזרחי).
אפילו לא אחד מהם התגייס בכפייה. כל המתגייסים עשו זאת מרצונם המלא. מהערכת הצבא עולה כי מספרם של החרדים המתגייסים לא יירד גם לאחר החוק החדש, ואפילו יעלה. בצבא נוכחו לדעת כי בכל פעם שהרחיבו מסגרות לחרדים, בצה"ל או בשירות האזרחי, התפוסה עלתה בהתאם. אין כמעט מצב של תקנים לא מאוישים, והביקוש עולה על ההיצע. במקביל, הורדת גיל הפטור לחרדים ל־22 תוסיף לכלכלת המדינה 44 מיליארד שקלים ותגדיל את התל"ג ב־3%.
מנתוני האגף הכלכלי במשרד הביטחון, שהוצגו השבוע למקבלי ההחלטות, עולה כי תוך פחות מעשור (9 שנים ליתר דיוק) יגיע שיעור החרדים באוכלוסייה ל־30%. מסקנתם היתה כי מדובר בנתח עצום שאסור שיישאר לא יצרני וכזה הנשען על יתר האוכלוסייה העובדת. החוק החדש ישנה את המציאות מהקצה אל הקצה.
החוק החדש יעודד חרדים להתגייס, בעיקר באמצעות ההטבות החדשות, הכוללות משכורות המתקרבות לממוצע במשק לחיילים קרביים בשנה השלישית, או שחרור מוקדם ללא־קרביים כבר אחרי שנתיים. ובמקביל הטבות נוספות של לימודים אקדמיים חינם והטבות בדיור. אלה שלא יתגייסו יוכלו לצאת לעולם הלימודים והעבודה כבר בגיל 22.
וחצי תאוותם בידם
בהרמת הכוסית בפורום מטכ"ל ערב פסח, דאג נתניהו להתעלם משר הביטחון שלצידו. אבל משהו השתנה מאז. נתניהו כנראה עוד פגוע ברמה האישית מגלנט, אולם דואג להדק את היחסים עימו. בעקבות האירועים הביטחוניים בפסח נתן לו נתניהו להוביל את דיוני הקבינט אחרי החג. בעקבות הפיגוע בחמארה שמע רה"מ ששר הביטחון מתכוון לרדת לשטח, והצטלם איתו במשותף. במקביל, זנח לגמרי את דרישתו מגלנט להתנצל על עיתוי דבריו ועל כך שהשפיל אותו מאחורי גבו, והודיע על הישארותו בתפקידו, מבלי להודיע על כך לגלנט לפני כן, באופן חד־צדדי וללא שום תנאים.
ואם לא די באלה, נתניהו הצטרף למעשה לצד של גלנט כשהחליט להקפיא את הרפורמה והוריד אותה מסדר היום, לפחות עד סוף חודש מאי - מועד סיום אישור התקציב בכנסת. לומר שגלנט IN ולוין OUT יהיה מרחיק לכת בשלב זה, אולם ההתקרבות של נתניהו לדעות שהציג שר הביטחון כבר גלויה לכל עין.
ובתוך כל אלה גובר התסכול של אנשי הליכוד ויתר מפלגות הימין, שלא הצליחו להגשים אף אחת מההבטחות המרכזיות שלהם במהלך כנס החורף, ומבלי שהעתיד, בכנס הקיץ, יעיד על סיבה כלשהי לאופטימיות. הלחץ לבעוט בממשלה שאכזבה גובר, אבל הסקרים הנוראיים מדביקים אותם חזק לכיסא.
אחד התסכולים המרכזיים הוא על השיחות המתנהלות בבית הנשיא. השמאל בערמומיותו הצליח להוציא את הדיונים על הרפורמה מהכנסת, המקום שבו יש רוב לקואליציה, ולהעתיקם לבית הנשיא, מקום שבו לא רק יש רוב לאופוזיציה אלא שאף המתווך, הנשיא, תומך לחלוטין בעמדותיה.
זה כולל את ראש הצוות מטעמו, עובד יחזקאל, מקורבו של אהוד אולמרט, הפוקד קבוע את ההפגנות. וכל זה כאשר ברקע נשמעות פקודות האורקל אהרן ברק, שקורא לא להתפשר במילימטר ולהחריף את ההפגנות. באקלים הזה, הם אומרים, הקואליציה נכנסה למלכודת שאין סיכוי שתצליח להיחלץ ממנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו