"לא ראיתי את זה": ספר מורכב וחשוב - שיכול להציל נפשות

הודיה ונדב הם תאומים ממשפחה דתית. שניהם לקראת סוף לימודי התיכון, רגע לפני הצבא והשירות הלאומי. רגשות, לבטים, התאהבויות, סוגיות חברתיות ומשפחתיות והתמודדויות סבוכות – אלה כולם במרכזו של רומן הנעורים פרי עטה של תמר גן ליברמן, "לא ראיתי את זה". 

לב העלילה הוא התמודדותו של נדב עם נטייתו המינית, כנער דתי הנמשך לגברים, והשלכות הגילוי על מערכת היחסים בין האחים. השניים גדלו באותה רחם ובאותו בית, אולם לאורך הספר הם נעים על הציר שבין דמיון לשוני: מערכת היחסים ביניהם מתוארת בתחילה כקרובה מאוד, אלא שבמהלך הספר היא עוברת משברים המובילים להתרחקות. לקראת הסיום, השניים מצליחים להבין, יחד, שהאהבה ביניהם חזקה ועולה על כל ההבדלים. 

ראשית דבר: קריאת כיוון  

זהו ספר הביכורים של גן ליברמן, ולמרות שבמהלך הקריאה נדמה שברור לאן הסיפור מתקדם, הופתעתי לא פעם מתפניות בעלילה. במהלך הרומן מתפתחת מערכת היחסים הראשונה של נדב עם מתן, צעיר כריזמטי ושובה לב. עם זאת, למערכת היחסים ביניהם יש יסודות ברורים של ניצול והתעללות, כאלה שראוי להזהיר מפניהם (גם בספרים וגם בחיים האמיתיים).

זה המקום להודות שבמהלך הקריאה נעתי בין דאגה לכעס. בסיכומו של דבר, נותרתי עם תחושת הקלה מהולה בתסכול גדול: הספר אינו מציב גבול ברור בין אשמה אמיתית לבין מניפולציה שמתעלל עשוי להפעיל על קורבנו. מתן הוא הדמות המובילה והחזקה ביחסים עם נדב, עד כדי כך שהוא מנסה להרחיק ממנו את מה ומי שהוא מכיר. בסיום הקשר, נדב נותר שבר כלי, חלש ופגיע. אמנם הספר ממסגר את מערכת היחסים ביניהם כבעייתית, אולם דאגתי התעוררה ביתר שאת לאור תחושת האשמה הלא פתורה שנדב נותר עמה כאשר הוא נמלט ממתן (וחושש, אגב כך, שפגע בו).

האם למבקרת ספרות ישנה הזכות לבוא בטענות לסופרת כלפי היעדר אמירה רגשית-אנושית ברורה? אינני בטוחה. ועם זאת, עליי להקדים את השבחים באמירה ברורה מעל לכל ספק: מצופה מרומן נעורים להביע עמדה נחרצת כלפי כל סיטואציה מהסוג הזה. 

מפגש חד פעמי עם "כאן ועכשיו"

לעצם העניין, למרות אורכו (יותר מ-450 עמ'), "לא ראיתי את זה" כתוב בשפה קולחת, סוחפת ונגישה. הקריאה בו היא חוויה קלילה ומהנה, חרף העיסוק בנושאים כבדי משקל. זוהי ספרות נוער עכשווית, מושכת ורלוונטית. הספר רווי בתפניות עלילתיות מרגשות, וניכר שנעשתה לקראתו עבודת תחקיר מרשימה, לפרטי פרטים ממש, ביחס לחייהם ומאווייהם של גיבורי הדרמה: בני נוער, דתיים וכן להט"בים. 

יוצא דופן ומעורר השתאות הוא צירוף הברקודים לעמודי הרומן: הברקודים ניתנים לסריקה והם חושפים רשימות השמעה לשירים בפלטפורמת ספוטיפיי וחשבונות אינסטגרם ששייכים לחלק מגיבורי העלילה. המאמץ המבריק ליצור דמויות עגולות שיש להן חיים דיגיטליים מלאים הוא מרשים וראוי. אדרבא כשמדובר בדרך מקורית להגיע ללב הקוראים הצעירים ולייצר תחושת הזדהות עם דמויות הבדיוניות.

הבחירה של תמר גן ליברמן (שכאמור, מדובר בספרה הראשון) לכתוב על זהות להט"בית בעולם דתי היא אמיצה ולא מובנת מאליו. ההחלטה של גל אלגר והוצאת קינמון להוציא את הספר לאור ראויה להערכה. אין ספק שישנם הרבה מאוד נערים, נערות, צעירים וצעירות שמתלבטים בנושאים דומים וזקוקים, אפילו משוועים, לספר כזה, שכתוב בגובה העיניים ומציג את הפער הקשה לגישור בין הרגשות והתשוקות שעולות בהם לבין הערכים עליהם הם גדלו במשפחות דתיות ובמסגרות חינוך אורתודוקסיות. עבור כל אלה מדובר בחסד גדול. 

מציאותי וכואב להרגיז

עם זאת, "לא ראיתי את זה" הוא ספר פנים מגזרי במידה רבה: הוא מתאר באופן אמין וחי את לבטי האמונה של הודיה ונדב וגם את היומיום של החיים הדתיים, מה שעלול להרחיק קוראים פוטנציאלים חילונים. האופן השלילי והביקורתי בו הוריהם של הגיבורים מתייחסים לאפשרות של אהבה חד-מינית (ופעמים רבות גם האופן שבו נדב עצמו מתייחס אליה, בינו לבין עצמו) – עלול אפילו להכעיס. 

מנגד, אני חוששת שספריות של מוסדות דתיים וכן הורים רבים יירתעו מספר שעוסק, במפורש ובגלוי, במין, מיניות ותשוקה (הטרוסקסאלית, וכל שכן להט"בית) וגם מביא לדיון נושאים כגון סמים או קעקועים, שמהווים "סדין אדום" עבור חלקים נכבדים מהקהל הדתי. אף על פי כן ולמרות הכל, מדובר בספר חשוב. עבור מי שמרגיש בודד ברגשותיו כמו נדב, מי שמרגיש שהמשיכה המינית שלו היא חטא גדול או תופעה א-נורמלית – הצבת גיבור ספרותי שחש רגשות טבעיים וכנים, היא מעשה אצילי של הצלת נפשות.

תמר גן ליברמן, "לא ראיתי את זה", קינמון הוצאה לאור, 454 עמ'