תכף, ממש בהמשך החודש, ימלאו חמש שנים לאסון מכינת בני ציון בנחל צפית, שבו שטפו לנו למוות את הילדה האהובה שלנו מעין ברהום ז"ל, עם עוד שמונה נערות ונער, בדיוק בתאריך 26.4.2018.
כל כך מצמרר ומכה הדמיון בין המקרה הפרטי שלי לבין זה של מעיין וסהר עשור. גם הפעם, בחודש אפריל, בערבה, השיטפון בנחל. אפילו השם זהה. עבורי אירועים כאלו הופכים את לילותיי שגם כך הם ללא שינה, ליותר מסויטים מהרגיל.
הדיווחים על אודות החיפושים אחר האחים נעדרים בנחל ציחור החזירו אותי מייד במנהרת הזמן, לאותה תחושת חרדה וחוסר אונים ווודאות שאחזה בנו במהלך 12 השעות עד שאיתרו את מעיין והביאו בפנינו את בשורת האיוב שאותה אף הורה לא רוצה לקבל.
אותן השאלות חוזרות ועולות גם במקרה הזה של סהר ומעיין עשור, מה קרה ואיפה הם נמצאים. עם היוודע התוצאות הטרגיות הלב נדד צפונה, להורים בטבריה שחוים כעת רגעים איומים וקשים, שילוו אותם לאורך כל חייהם.
נחל ציחור בדרום עלה על גדותיו / צילום: אושרת אדר
המעט שאני יכולה, מהמקרה הפרטי שלי, הוא לשלוח חיבוק אוהב ולומר שזה לצערי לא הולך להיות יותר קל, שכן הכאב והגעגוע הם בלתי נסבלים ככל שעובר הזמן.
זה נכון שאיתני הטבע אמנם נתונים משמים, אבל יש גם יד אדם בדבר. כל בר דעת, מטראולג חובב או מי שטרח להסתכל במכ"ם כדי ללמוד על העתיד לקרות. הבוקר בפקקים שמעתי ברדיו את אורי לב, מפקד יחידת חילוץ ערבה, מספר שהם עובדים בלי אנשים על בסיס מתנדבים וזה הרי הזוי.
שני נאשמים, יובל כהאן ואביב ברדיצ'ב, עומדים בימים אלו לדין פלילי בעשרה סעיפים של המתה בקלות דעת באשמה שהכניסו את ילדי מכינת בני ציון לערוץ נחל, ביום סוער שבו כביש 90 היה בכלל סגור. הפעם הדרך של מעיין וסהר עשור היתה פתוחה, אבל מי ייתן את הדין עליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
