איך מופע נולד? שלושה צעדים ראשונים בדרך לבמה

נתחיל מהסוף: בשבוע שעבר הוכרז אבשלום לטוכה כזוכה בפרויקט 1,2,3 של מרכז סוזן דלל. לצידו הופיעו יצירותיהם של רכס יצחקי ואופיר קונש. עשרה יוצרות ויוצרים התחילו את הפרויקט השאפתני והמוקפד הזה שבמהלכו הם נתבקשו ליצור סולו, לאחר מכן דואט (יצירה לזוג), ולסיום טריו (יצירה לשלוש). לאחר כל שלב נערך סינון על ידי אנשי מקצוע, ואל הגמר הגיעו יחד עם אבשלום רכס יצחקי ואופיר קונש.

התחרות נערכה זו השנה השנייה ולפי נעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של המרכז, הפרויקט אמנם צועד את צעדיו הראשונים אבל תוכנית-העל להצמחה של הכוראוגרפים המקומיים הבאים כבר מוכנה לעשור הקרוב, וגם לזה שאחריו.

במסגרת החממה הזו היוצרים מפתחים זהות כוריאוגרפית אמנותית ורוכשים כלים ליצירה באמצעות ליווי דרמטורגי של יעל ונציה ומפגשים עם יוצרים מהארץ ומהעולם. את האדריכלית וכלת פרס ישראל, עדה כרמי, הם פגשו ברגע מכונן כאילו במקרה, יום לאחר הבחירות האחרונות, בבית המשפט העליון שאותו היא תכננה. התזמון מוכיח שהקשר בין אמנות וחלל או בין יצירה לחוקים ראויים להימצא בעין הסערה.

כמה חודשים לפני כן, בצהרי שישי קרירים, הסטודיו במרכז הומה באנשים. כולם עסוקים: רוקדים, מצלמים, מדברים. בתוך ההמולה נשמע בליל שפות. המרכז מארח את נדיה בירז'ה, כוריאוגרפית מחוף השנהב, שלכדה את תשומת ליבה של פרלוב. על מנת שכל המשתתפים יוכלו להבין את הנאמר בירז'ה זקוקה לתרגום, כך גם המתרגמת שלה, וכך גם המתרגמת של המתרגמת שלה. נוצר טלפון שבור של צרפתית-אנגלית-ערבית-עברית, האוזן כרויה כדי לשמוע את הטון שבו נאמרים הדברים, הניסיון הדרוך והמשעשע להבין את המילים בשם אומרם מחזירים את תשומת הלב לתנועת הגוף.

למפגש אחר עם אאידה קולמנרו-דיאז, כוריאוגרפית מספרד שעוסקת ברב-תרבותיות, מגיע לטוכה טרוט עיניים הישר משדה התעופה לאחר סיור הופעות. הוא מציג חלק מהקטע החדש שעליו הוא עובד ובו שלושת הרקדנים נעים באופן אינדיבידואלי וצפוף, אינטנסיבי ובלתי פוסק, ונדמים לענן של דבורים. קולמנרו-דיאז עושה לו חיים קשים. היא שואלת אותו על מה העבודה, והוא עונה שאין לו נושא ושהוא לא בטוח מה הוא רוצה להגיד. היא מטיחה בו: "אתה חייב לדעת מה אתה אומר! יש לך אחריות!".

בהמשך הוא משתף שהעבודה עם שני רקדנים נוספים מלחיצה אותו, והיא טוענת שהוא חייב להכיר בייחודיות שלהם ולראות בהם ארכיונים גופניים. היא מסבירה שעבורה כל יצירה היא מניפסט. הנחרצות שלה כנראה מורידה אסימון ללטוכה שלקראת סיום משתף לפתע במחשבה שמעסיקה אותו - אביו עבד במשך 45 שנה במפעל, עשה את אותו המסלול בכל יום ללא שינויים בדרך או בתפקיד.

העקביות הזו כל כך חריגה בימינו, ודאי עם אורח חיים יוצא דופן של רקדן, והאופן שבו לטוכה מתרגם את הדפוס הזה לתנועה משקפת בדיעבד את הבחירה האמנותית שלו להתמקד באין סוף מסלולים המבוצעים במקביל. בהופעה שנערכה בחמישי האחרון ובה כאמור הוא זכה בזכות אותה היצירה, העבודה נפתחת בקול מתכתי חזק בעוד דלת הפלדה הכבדה במרכז הבמה נחשפת כבחזיון תעשייתי אפוקליפטי. המפעל מבזיק ואז נעלם בבליל של תנועות.

מהלך עיצוב הכוריאוגרפים נעשה בהדרגה, מאחד לשלושה. התפיסה הזו יוצאת מנקודת הנחה שראשית על היוצר לפתח שפה תנועתית ולזהות את התמצית היצירתית שלו ורק לאחר מכן לעסוק בפעולה מורכבת יותר של קומפוזיציה ותרגום לשותפים נוספים. היוצר והרקדן רכס יצחקי חש תקוע בשלב הסולו, ומה ששחרר אותו ובמידה רבה נתן לו דלק עד לשלב הטריו היו דווקא תכשיטים. הוא הכיר תכשיטנית והתאהב ברעיון. באותו הרגע הוא הבין שלוויזואליות שהפעימה אותו יש מקום גם על הבמה, ובהתאמה - בכל עבודותיו הרקדנים עונדים תכשיטים. יצחקי חתר למראה אקזוטי שיכתיב תנועתיות ייחודית, משהו "לא מפה" עם ניחוח של מקום רחוק.

נדמה שהיוצר השלישי שהגיע לשלב האחרון, אופיר קונש, התעקש בצניעות גדולה ללכת לאיבוד בתוך תנועות שהוא חווה שוב ושוב, ובמובן הזה הטריו שלו מהווה מעין סגירה רטרוספקטיבית של התהליך. שלוש העבודות שלו נוצרו ללא מוזיקה ויש בהן פואטיקה של תנועות פשוטות שמבוצעות באציליות. מפגש עם הצמד "Liquid Loft", שמורכב מכוריאוגרף ומוזיקאי, ריתק אותו והוליד לדבריו עטיפה מוזיקלית נהדרת, אך למרות זאת החליט קונש להישאר עם קולות תיפוף הרגליים והנשימות של הרקדנים שהתעצמו נוכח היעדר המוזיקה.

מעניין להתבונן על השלושה, לטוכה יצחקי וקונש, כיוצרים בתחילת דרכם שקיבלו במה, תמיכה, קשרים והזדמנויות, בתוך שדה המחול בישראל שיש בו לא מעט תוכניות ללימוד כוריאוגרפיה ומעט משאבים לתמיכה ביוצרים. קונש מבקש "לנוח רגע עד שיבוא התאבון לדבר הבא", בתקווה שהקהל יצביע ברגליים ויהנה מיצירת מחול ישראלית לכשיגיע הרגע הזה.