לא משחק, ילדים: מתי נשתחרר מאידיאל האימהות הישראלי?

ערב פסח בראשית שנות האלפיים, מי שחיפש מתנה מקורית לאמא מצא בחנויות סינר מגבת שעליו רקום הכיתוב "והיא שעמדה". כפל לשון שהוא גם שיבוץ מקראי, שנינות שיש בה לכאורה כדי לומר לבעלת הבית: אנחנו יודעים שעבדת קשה לכבוד החג. מאחורי סינר כזה עומדת תמונה של אמא שעמדה במטבח וטרחה לכבוד הילדים, לכבוד האורחים, לכבוד פסח.

"והיא שעמדה" אינו רק טקסט נצחי מההגדה של פסח המתייחס להבטחה של אלוהים לעם ישראל, אם נתייחס לאותו גאדג'ט ארכאי, אלא רמז לזאת שתמיד נושאת בעול. קוראים לה אמא.

עשרים שנה אחרי, קשה להאמין שמישהו מוכר את הדבר הזה, סביר להניח שמעטים היו רוכשים. לא רק כי כבר לא פוליטיקלי קורקט למכור אותו, אלא כי הלך הרוח השתנה. אבל האם גם הפרקטיקה? אימהות ישראליות משועבדות פחות לאימהותן, או רק מייחצנות את זה אחרת?
המטבח, במקרה הזה, הוא רק סמל לתפקידה של האם, ואין מתאים מערב חג החירות כדי לברר באופן סובייקטיבי לחלוטין את הסוגיה הזאת.

ישראל היא שיאנית עולמית בילודה. אנחנו אוהבים למדוד את עצמנו ביחס למדינות ה־OECD, אז הנה - אנחנו כופלות אותן. 3.00 אצלנו לעומת 1.59 אצלם. בסעיף חופשת הלידה לגברים, אגב, אנחנו שוברים את השיא רק מהצד השני - פחות מ־2% מימוש.

ישראל גם נחשבת לשיאנית עולם בטיפולי הפריה - אמנם אצלנו יש סבסוד ממשלתי לא מבוטל, אבל בכל זאת קשה להתעלם מהאובססיה שלנו להבאת ילדים. אם את לא אמא לאחד, שניים, שלושה, ועוד הזרוע נטויה - את לא קיימת. ואם אין לך קריירה - אין לך דרך להתקיים בפועל. זה מעניין, בהתחשב בכך שאין אם ישראלית שלא נקרעת כל שנה מחדש בין הצורך לעבוד באביב לבין המחויבות ההורית לילדים שהבאת לעולם ושמערכת החינוך הוציאה לנבצרות של שבועיים וחצי בחג החירות. כאמא לילדים גדולים שכבר לא זוכרת מתי יוצאים לחופש פסח, אני מבינה היום כמה אזוקה היא אישה שעיתותיה כבולות למועדי החופשות של משרד החינוך וגם ללו"ז של הבוס. קשה לנשום את הפריחה או את עצמך כשאת משרתם של שני אדונים, אבל - היי, כולם מסביב מעריצים אותך!

לפעמים נדמה לי שילדים בישראל הם סמל סטטוס. משהות סמלית בגני שעשועים בגוש דן וגם בגוש עציון התרשמתי שקורה כי נשים משוויצות בילד כאילו הוא תכשיט חדש, למרות שבגיל 14 שבועות הוא נשלח למעון עם עוד 30 ילדים שמדביקים אותו בדלקת עיניים. במגזר הדתי זה יקרה בינוקא השמיני, בחילוני בילד הרביעי, או כמו שמגדירה זאת ד"ר מיכל פרינס, חוקרת מיניות בחברה הדתית, מנהלת מרכז יהל ומחברת הספר המצליח "פשוט לרצות" - "הילד ה־100 אלף".

"הילד הרביעי, ללא הבדלי מגזר, מאלץ את התא המשפחתי להתארגנות מחודשת, קודם כל בגלל הצורך ברכב משפחתי גדול יותר", מסבירה פרינס. "זה פעמים רבות קובע גבולות גזרה, נתון שלוקחים אותו בחשבון. לא הייתי מגדירה ילד נוסף במשפחה כסמל סטטוס, אלא כנתון תלוי חברה וקהילה. במשפחה דתית עומק המימוש הוא במשפחה, אז סמל הסטטוס יתמקד באיך הילדים יושבים יפה ליד אבא בבית הכנסת והאם את משתתפת בתורנות הבישול ליולדת בקהילה.

"מתחת לפני השטח משפחה עם שלושה ילדים בחברה הדתית עלולה להרגיש לא שלמה או שהיא צריכה להתנצל על שלא מילאה את ההתחייבות שלה. לא אגיד לך שאני שומעת 'אוי, אני צריכה להביא את השביעי והשמיני', אבל זה מאוד תלוי באיזה מקצוע את עוסקת והיכן את חיה".

"השעבוד הגדול ביותר של האם הישראלית הוא רגש האשם", אומרת מיכל דליות, שעומדת בראש מרכז ייעוץ למשפחה והדרכת הורים, "ורגש האשם הוא תמיד כלפי הילדים. זה שאני קמה בבוקר ויוצאת לעבודה ורואה בה גם קריירה, רחמנא ליצלן, והילדים בטח משלמים על כך מחירים גבוהים - זו המחשבה השגויה. מכיוון שרגשות האשמה הללו קיימים, מתלווה אליהם מנגנון של ריצוי ופיצוי".

השעבוד לרגש האשם מוליד מנגנון שמזיק לילד?
"כן. במקרים רבים נוצר מצב של הזנחת החינוך לטובת ריצוי הילדים, ואז את בהסרת גבולות שיוצרת נזק. כי אמא שלא מרגישה אשמה, אין לה בעיה לחנך את הילד לפי תפיסתה, והיא אומרת לעצמה שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אם תפיסתה פוגשת את אי שביעות הרצון של הילד, ורגשות האשם צצים והיא אומרת 'אוי, הוא גם ככה מסכן' - היא תוותר לו. וכך מזניחים את החינוך ויוצרים עוול גדול לילדים בהיבט הזה".

ואז את לא יכולה להתמקד בקריירה.
"את סובלת מכל הכיוונים. מגיעות אלי אימהות לקליניקה ואומרות שהילדים אומללים והן אומללות. מתחצפים לאמא ולמורים, לא עומדים בגבולות, לא עוזרים בבית. זה מצב שיוצר תחושת כפיות טובה מצד הילדים, חוסר כבוד".

מה את עונה?
"אחד המשפטים שאני אומרת הוא 'כבוד לא יורד מהשמיים'. כדי שיכבדו אותי אני צריכה לעבוד מאוד קשה. אם רציתי להגביל או לאכוף משהו ולא עשיתי את זה, מסמסתי את כבודי בעיני עצמי ובעיני הילדים. אם אני לא עשיתי - מאיפה הם יכולים ללמוד את זה?

"בואי נלך 50 שנה אחורה, שלא לומר 500. אימהות עבדו קשה, עבודות פרך או ייבוש ביצות או בניקוי בתים, והמסר העיקרי שעבר מהן למשפחה היה 'אני עובדת קשה לרווחתך'. לכן לא היתה בעיה לדרוש מהילדים, לכפות ולאכוף, לצד האהבה ושימת הלב. ואז באה המהפכה החברתית שאמרה לנו: אוי אוי אוי, חייבים להיות עם הילדים".

לבלות איתם זמן איכות?
"המציאו את המושג 'זמן איכות' כי הבינו שאנשים עובדים ולא נמצאים עם הילדים. אבל זמן איכות הוא לעמוד עם הילד במטבח ולהכין סלט. הנוכחות של אמא יכולה להיות מאוד משמעותית גם אם היא רק שעתיים ביום, כל עוד אמא מבהירה והבית יודע שהיא עובדת קשה לרווחת הבית. ואז גם הבית שמח בשביל אמא שטוב לה לעבוד, שהיא לבושה יפה ומתאפרת וחשוב לה לעבוד. וכשהיא חוזרת הביתה נרצה לעזור לה".

בשבחי הגבולות

"ייסורי המצפון הם דפוס אימהי מוביל גם במגזר הדתי", אומרת ד"ר פרינס, "אלא שבציבור הדתי עוקפת אותו המחויבות לחינוך. ייתכן שעוד לפני שאמא מנסה להחזיק בכוח גם קריירה וגם משפחה היא עשויה - לכתחילה - לבחור במקצוע שמאפשר שהות עם הילדים, בהנחה שהמימוש העצמי המוחלט הוא המשפחה. יחד עם זאת, כן תהיה אמירה 'תבחרי במקצוע שאת אוהבת, ואל תישארי במקום שלא טוב לך בו'".

יש הרבה אימהות רופאות וחוקרות ועורכות דין שמגדלות חמישה ושישה ושבעה ילדים וגם הן לא בבית.
"נכון, וגם שם שעבוד לייסורי המצפון הוא דפוס נוכח. במשפחה דתית באופן טבעי נושא הגבולות מובנה, ולכן אולי הסוגיה החינוכית קלה יותר לתפעול. חינוך דתי הוא חינוך מגביל: לא משתמשים בסלולרי בשבת, אני מרגילה את הילדים לקום מוקדם לתפילה, אני מגבילה גם בכיבוד הורים וביחס בתוך המשפחה. אנחנו לא במקום של חופש מוחלט בשום צורה ממילא בחיים שלנו. זה לא שאין אימהות סביבי שמחנכות בעייתי, אבל יש משהו בסיסי שלא מסכים לתפיסת עולם משחררת. גם הגבולות מסביב ברורים. הסימון של להיות שייך לקהילה דתית יכול לסייע פה".

יקר לגדל ילדים. זה שיקול?
"גם אם כן, לא מדברים על זה. עדיין לא לגיטימי להעריך ילד בכסף. החברה הדתית היא חברה פמיליסטית במיוחד, וזה בא לידי ביטוי במבנה החופשות, במבנה בתי המלון, במבנה החינוך. מי שלא בלופ - פשוט לא נמצא. תראי את שאלת הרווקות המאוחרת למשל. בסוף לשם זה מגיע, אנחנו לא רואים דגמים אחרים. ואז שאלת הבחירה זו שאלה לא מיותרת אבל מורכבת. כי את לא יכולה לבודד את התרבות כשהיא נמצאת בתוכך.

"אם אני גדלה במשפחה של הרבה אחים, ובקהילה שיש בה הרבה ילדים, יהיה לי קשה לעקור מתוכי את הדפוס הזה. אם אני גרה ביישוב שהממוצע בו הוא שישה ילדים, אולי אאתגר אותו מלמעלה או מלמטה, אבל זו תהיה נקודת הייחוס. אם אני מגיעה ממקום של שניים - זו תהיה נקודת הייחוס. באחד המחקרים שלי שוחחתי עם רווק דתי שאמר שאין משמעות לזמן בחיים שלו כל עוד אין לו ילדים. הוא לא חווה תחילת שנה וסוף שנה וחגים. חיי משפחה זאת הסתכלות אחרת על הזמן".

אימהות או אי־מהות?

הזכרתי את ממוצע הילודה האימתני של נשות ישראל, אבל תראו איזה נתון מסתתר מאחורי וילון מס' 3: גיל הילודה שלנו עולה. ב־20 השנים האחרונות אנחנו יולדות בגיל 30.6, ולא שלוש שנים קודם. זו עלייה תלולה יחסית, בעיקר בהתחשב בכך שהרפואה האובייקטיבית טוענת שהחל מגיל 32 תקופת הפריון של האישה מתחילה את הגרף היורד שלה.

אז נכון - יש המון טריקים שגורמים לנו להיראות נפלא בגיל 40 וללדת בן בכור בגיל 50, אבל בואו נהיה כנות עם עצמנו: גם אם נקפיא את כל הביציות שבעולם ונעשה פילאטיס פעמיים ביום - הורות מבוגרת זאת כותרת מגניבה לתוכנית בוקר, בחיים עצמם זה לא תמיד פשוט. העלייה בגיל הילודה מצביעה על כך שחזון ההורות והקריירה יפה בעיקר על הנייר, שהורות שוויונית קיימת בעיקר בפרסומות, ושאולי אולי אימהות לא מתאימה לכל אחת.

היוצר דורון מדלי אמר בראיון למגזין "שישבת" לפני שבועיים, שכהומוסקסואל הבאת ילדים לעולם אינה מובנת מאליה, מה שגרם לו לעצור ולחשוב האם הוא באמת בנוי להורות, דבר שסטרייטים לא תמיד זוכים לעשות.

"בשבוע הספר עמדתי בדוכן עם ערימות ספרים שלי. נשים מתקרבות, קוראות. חלק קונות וחלק מבינות פתאום במה מדובר, מניחות ומתרחקות. מפחדות להידבק", מספרת אורנה דונת, ד"ר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מחברת הספרים "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" (ידיעות ספרים) ו"בכייה לדורות - חרטה על אימהוּת" (ידיעות ספרים) - שיצא לאור ב־16 שפות".

את חוקרת את נושא האי־מהות והאימהות כבר 20 שנה. חל שינוי באוטומטיזציה של הילודה בישראל?
"כיוון שאין בישראל נתונים מהלמ"ס בנוגע לשיעור הנשים שלא מעוניינות להיות אמא, אין יכולת לדעת האם ישנן יותר כאלה מבעבר. אני מניחה שמה שבעיקר השתנה זה שכיום יותר נשים יכולות לומר את זה.

"העניין הוא שלא לכל אחת מתאפשר להגיד קבל עם ועדה שהיא לא מעוניינת להיות אמא, ולא לכל אחת מתאפשר לחיות כְּלא־אמא הלכה למעשה. המחירים עשויים להיות שונים בהתאם להשתייכות החברתית, ולא כולן יכולות לעמוד בהם מרוב שהם עלולים להיות כבדים. פגשתי במהלך השנים נשים שאמרו כי הן לא מעוניינות להפוך לאימהות, אבל שהן כן תעשינה את זה משום שהמחיר גבוה מדי בשבילן".

יש הבדל בין הסללה לאימהות במגזרים שונים?
"התפישה שלפיה אישה מחויבת להיות אמא ושכדאי שהיא 'תביא נכדים להורים' נוטה להיות חוצת קבוצות חברתיות, ומכאן שיש ציפייה ברורה שכזו גם בקרב קבוצות חילוניות וגם בקרב קבוצות דתיות, ואז גם בדרך כלל יש קושי לקבל את ההכרעה שלא לעשות זאת.

"היעדר רצון להיות אימהות לא מאפיין רק נשים מ'מדינת תל אביב'. לאורך הדרך פגשתי נשים מכל הקבוצות החברתיות שלא מעוניינות להיות אימהות: ערביות־פלשתיניות, יהודיות, בדואיות, דרוזיות, מזרחיות, אשכנזיות, אתיופיות, יוצאות ברית המועצות לשעבר; דתיות, חילוניות, דתיות לשעבר; הטרוסקסואליות, לסביות, ביסקסואליות, ועוד ועוד ועוד". 

אז לפני שיש שעבוד לדפוס של אימהות, יש שעבוד לעצם האימהות.
"ישנן נשים רבות שמעוניינות להיות אימהוֹת, כשחלקן יודעות את זה על עצמן כבר מילדות. יחד עם זאת, ממעוף ציפור ומהתבוננות ברמת המאקרו על המתרחש - אפשר לזהות שבחברה בישראל יש גם דפוס שמשדל לאימהוּת, כשההעדפה היא שנשים לא תחשובנה על כך אלא ש'פשוט תעשינה את זה'. התפישה הרווחת היא שמהרגע שבו הוגדרת כ'נקבה' אמור להיות ברור לחלוטין שתרצי להיות אמא או שתהפכי להיות אמא גם אם את לא רוצה. נאמר לנו מגילים צעירים ובתדירות יומיומית כמעט שאימהוּת היא פסגת חיינו כנשים, היא הסיבה לקיומנו, היא הייעוד שלנו - ומי שלא תהפוך לאם בוודאות תתחרט על כך.

"בפועל, ישנן נשים שמתחרטות על כך שהפכו להיות אימהוֹת וישנן נשים שלא הפכו להיות אימהות ולא מתחרטות על כך גם בזקנתן. יש מהכל, אבל מספרים לנו סיפור חד־ממדי בניסיון להסליל אותנו - בעיקר אם אנחנו נחשבות בריאות בגופנו ובנפשנו ומ'הקבוצה הנכונה' - לעבר אימהוּת. במצב דברים שכזה, מצומצמת ומוגבלת ביותר החירות של רבות מאיתנו להכריע האם ומה נכון לנו, האם ולְמה אנחנו מסוגלות. זו לא רק התערבות סביב השאלה האם כן או לא להיות אמא אלא גם לכמה ילדות וילדים, ובאיזה אופן לגדל אותם. זהו מצב דברים שעלול לעורר הרבה מאוד סבל בחייהם של בנות ובני אנוש, כולל בחייהם של ילדים שעלולים להגיע לעולם הזה כשהם לא בהכרח באמת רצויים וכשלא בהכרח יש אפשרות לגדל אותם באופן שייטיב איתם".

דליות: "נשים היום כבר לא במקום של להיכנס להיריון כי האמא או החמות או המעגלים החברתיים מצפים מהן לעוד ילד. אני נותנת להן יותר קרדיט מזה".

איפה את שמה את האצבע כשמדובר על שורש השעבוד?
"עדיין קיימת המחשבה שאם אני אעשה עוד ילד זה יגיד עלי משהו או ייתן לי משמעות".

ההורות לילד חדש תמלא חלל נוכחי בחיים?
"ילד נותן משמעויות שאני מעמיסה עליו. השאלה מה הן. יש נשים שאוחזות בתפיסה שילד נוסף יעשה אותן מוצלחות יותר, חכמות יותר, יפות יותר. מדובר בחלק מתפיסת השעבוד לרעיון שהאחרים אחראים לאושר שלי. מאותו מקום גם בעלי אחראי שאני אהיה מאושרת, ילדיי אחראים לזה שאני אהיה מאושרת, בגלל זה גם מתגרשים הרבה. זה מועד לפורענות, כי האמת היא שאף אחד לא יכול לגרום לי להיות מאושרת חוץ מאשר אני בעצמי".

בשבועות האחרונים מוגנטו המוני צופי בית ישראל אל המסך כשהם מתחקים אחר ניסיון לבנות מודל לאימהות אחרת, בסדרה "גוף שלישי". עד הפרק האחרון לא היינו בטוחים מהו המודל הזה, וגם הפרק האחרון הותיר אותנו עם סימן שאלה מסוים. דבר אחד בטוח: הדפוס אשר ניבט אלינו שונה ממה שהכרנו קודם, ואם "גוף שלישי" היה נוצר כאן לפני 20 שנה - המודל האימהי המוקרן היה אחר לחלוטין. בין האם הפונדקאית (גל מלכה בתפקיד חן) לבין האם מאותגרת ההיריון, עיקרון אחד היה ברור: את לא חייבת להיות אמא, הורות היא יעד בר־בחירה לחלוטין, מותר לך להפוך בו עד לשנייה האחרונה, ומי יודע - אולי גם אחריה.

שירה חדד, יוצרת וכותבת הסדרה, וגם עורכת ספרות בחיים האזרחיים, רצית מראש להציג מודל אחר של אימהות?
"רציתי להציג פחדים ואי־ודאויות. עניין אותי לקחת דמות שמתחילה ממקום שאין ספק שהיא רוצה ילד ורוצה ללדת, אבל חוסר היכולת להרות והתהליך הזה מציף אצלה פחדים עתיקים שנובעים מההיסטוריה שלה, ומשליכים לגבי המוכנות והיכולת שלה להיות אמא. אלי (רותם סלע) היא אמנם חילונית, אבל אישה מאמינה באיזשהו אופן. יש בה פחד קדמון שחוסר היכולת להרות הוא משום שלא נועדה להיות אמא, ואלה פחדים שנפוצים לדעתי יותר מכפי שמדברים עליהם ונותנים להם ביטוי".

איך את רואה את הבחירה של הדמות הראשית, של אלי?
"למרות הכל, אלי היא אישה שמחליטה לא להקשיב לפחדים ולא להיכנע. אני חושבת שהיא הבינה שהמשמעות של להיות אמא זה פשוט לעשות את המעשה. ספציפית, היא פרפקציוניסטית ופוחדת מהפגמים של עצמה, וכאמא את בהגדרה פגומה - זה פער שקשה להכיל מפני שאימהות היא דבר שלעולם לא תעשי מושלם, גם אם את כל שאר הדברים בעולם תעשי מעולה.

"אימהות זו שורה אינסופית של טעויות וכשלים, וכשאת מבינה את זה ומשלימה עם זה - את מסוגלת להיכנס פנימה בצורה שלמה יותר. זה עלה בסדרה בצורה כנה. יש המון זוגות של הורים, כל אחד מגיע ממקום יותר פצוע ודפוק מהאחר, אבל בסוף זה מה שעושים. במקרה הטוב לומדים קצת מהטעויות, ובתוך הקונסטלציה הכואבת מיסודה מצליחים לזוז קצת ולהשתנות".

מאין נובע עיקר הפחד אצל הגיבורה?
"כילדה היא נשארה לבד בבית הילדים, ולא קיבלה מענה הורי הולם וחוששת שלא תוכל להיות אמא ראויה בעצמה, או גרוע מכך - שלא תוכל להיות אמא. בפרק האחרון יש תהליך של התבגרות והשלמה עם חוסר המושלמות שלה ושל העולם. הבנה שבמקרה שלה - וזו לא אג'נדה, כי אני לא מהאנשים שחושבים שאימהות זה הכרח - הדבר הבוגר זו ההשלמה עם הפגמים".

יש בסדרה אחווה נשית, שלעיתים נדמית חזקה יותר מהאימהות עצמה. זאת אמירה?
"האחווה הנשית הזאת והאימהות קשורות קשר עז. כאדם אני מאוד מאמינה בקשרים בין נשים. האם זה קשור לאימהות? לא בהכרח. בסיפור שאני סיפרתי זה קשור".

"גוף שלישי" זכתה לנתוני צפייה גבוהים יחסית לדרמות ישראליות בערוצים המסחריים (17% בממוצע) והבטיחה את כתיבתה של עונה נוספת וחיבוטי נפש נוספים של אימהות מהזן המודרני. "לכתוב על נשים בטוחות בעצמן ובאימהות שלהן ויודעות מה הן רוצות ומה הן בעולם - אין דבר משעמם מזה", אומרת חדד, "הנחות היסוד שבבסיס האימהות - חשוב לשאול עליהן שאלות ולהעמיד אותן בספק.

"עבורי האימהות היא ערך מלא ועצום ויסוד חשוב בחיים שלי כאישה, אבל היסוד הזה עבר דרך הרבה קשיים וספקות. חשוב לפתוח את הצוהר לדרך הבחינה וההתמודדות איתם".

האתר של מיכל דליות: https://michaldalyot.co.il/%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%A8