ליעד שֹהם מגיע לראיון עם מחברת. אולי הייתי צריכה לצפות מסופר מתח אנליטי ומהודק כמוהו שלא ישאיר את התגלגלות השיחה ליד המקרה.
כשאני שואלת אם הכין נקודות לראיון, הוא עונה "זה לא במחברת, אבל אני יודע על מה אני רוצה לדבר. התראיינתי כבר המון פעמים, בארץ ובעולם, ויש שאלה אחת שאף פעם לא שאלו אותי והיא מתקשרת לספר החדש. תמיד שואלים אותי 'איך אתה משלב את עבודתך כעורך דין עם הספרות?', אבל אף פעם לא שאלו אותי איך זה משתלב עם המשפחה והאבהות".
אתה חושב שאם היית אישה שהיא סופרת ועורכת דין, היו שואלים אותך?
"לא מצאתי ראיון עם אישה מצליחה שלא שאלו בו את השאלה הזאת. היום הילדים שלי כבר יותר גדולים, אז פחות לגיטימי לשאול, אבל אני מתראיין הרבה שנים, מאז שלא היו לי ילדים, דרך התקופה שבה היו לי ילדים קטנים מאוד, והשאלה הזו מעולם לא הופנתה אלי".
השאלה הזו כנראה רלוונטית במיוחד לסופר עסוק כמו שהם, שמלבד ההספק המרשים שלו בתחום הספרות - יותר מ־20 ספרי מתח וספרי ילדים, שכמה מהם גם עובדו לטלוויזיה ולתיאטרון - עובד במשך כל השנים גם כעורך דין מסחרי ולא מוותר על אף אחת מהקריירות.
מאוחר יותר בראיון הוא מתקן: "בעצם, אני לא מאשים עיתונאים שלא שאלו אותי על חיי המשפחה שלי. השאלה היא למה אני לא קמתי ואמרתי 'יש עוד חלק בחיים שלי, אני רוצה לדבר על זה'. לא עלה על דעתי להציג את החלק הזה בחיים שלי, אז גם אני אשם קצת".
מנגנון של גבריות
"קרדיט", ספר המתח החדש שלו (הוצאת כנרת זמורה דביר), מתמקד בנקודות העיוורון של העולם הגברי ביחסו לנשים, באמצעות שתי גיבורות שהן לכאורה שונות זו מזו.
הראשונה, רב־פקד ענת נחמיאס, שזהו הספר החמישי בכיכובה, היא חוקרת משטרה הנמצאת בהיריון מתקדם וצריכה להתמודד עם חוסר הערכה כלפיה בעבודה ובבית. השנייה, קרן חורש, היא יזמית שפיתחה חברת ביוטק לגילוי סרטן השחלות, אחרי שחלתה בו בעצמה ואיבדה את היכולת להרות. המוטו שלה, "fake it till you make it", מסבך אותה בפרשת זיוף וגניבת קרדיט על ההמצאה הנמצאת ביסוד החברה.
"עם כל ההבדלים ביניהן, שתיהן עובדות בסביבות עבודה גבריות מאוד", אומר שהם, "ושתיהן נדרשות להסביר כל הזמן 'למה את פה'. זו תחושה שכגבר אף פעם לא חוויתי. אף אחד לא בא ואמר לי 'איזה יופי שאתה פה' או 'איך אתה מסתדר?'".
הספר מתמקד בטינה המיוחדת כלפי נשים מצליחות ובקלון המוגבר שדבק בהן כשהן בסופו של דבר נופלות. סיפורה של הגיבורה שלו, קרן חורש, מזכיר לפרקים את סיפורה של אליזבת הולמס האמריקנית, שנסקה לשווי של מיליארדים עם ההמצאה המפוברקת של בדיקות דם באמצעות דקירה קטנה באצבע - וגמרה בכלא.
"אליזבת הולמס עברה לגמרי לתחום הפלילי", מסביר שהם. "היא הציגה תוצאות של מעבדות אחרות כתוצאות שלה. קרן חורש אף פעם לא חצתה את הקווים בצורה כזאת, ובכל זאת היא משלמת מחיר שגבר לא היה משלם. אני חושב שהרבה ממכריי שיקראו את הסיפור הזה יגידו 'גם אני עושה את זה. גם אני עושה fake it till you make it. גם אני אומר למשקיעים שהמוצר יצליח למרות שאני בכלל לא בטוח שזה נכון'. אבל כשנשים מועדות ככה - לא סולחים להן.
"אם תדברי עם גברים מנהלים על נשים מנהלות, ישר יגידו לך 'אליזבת הולמס'. למה זה לא דבק גם בגברים? כשמנהלת סורחת היא הורסת להמון נשים אחרות, אבל מנהל שסורח הוא סיפור בפני עצמו.
"יש הרבה דוגמאות של מנהלים שהובילו את החברות שלהם לאסון - והם ממשיכים הלאה. אלה שיצא לי לדבר איתם הרבה פעמים מחליפים את האשמה בקורבנוּת: עשו לי, גרמו לי. את יכולה לראות את זה גם בפוליטיקה. תראי את אולמרט, תראי את נתניהו. אין אצלם מיליגרם של אשמה. אין 'טעיתי'. תמיד 'רדפו אותי'. אומרים 'גבר חזק', אבל הם מתקרבנים עד הסוף".
למה לדעתך הסביבה ממהרת לסלוח לגברים כאלה?
"אני חושב שהמנהלים שסביבם, בתור גברים, מוכנים לסלוח להם הרבה יותר בקלות כי הם דומים להם. כי גם הם היו יכולים להיות שם במקומם. יש את הסיפורים על הרוצחים הפסיכופתים שטיפחו חיים נורמטיביים, וכשהשוטרים היו דופקים בדלת ומציגים לרוצח את הקלסתרון שלו הוא היה מסתכל עליו וצוחק עם הילדים שלו: 'תראו איזה קטע, הוא ממש דומה לי'. פעמים רבות גם השוטרים סירבו להאמין שהם הרוצחים. יש לא מעט סיפורים כאלה, ואני ממש מבין את השוטרים שלא מוכנים להודות בזה שמישהו שדומה להם הוא פושע.
"כשזה נוגע לנשים, אולי בגלל שהן חריגות בנוף העסקי, המערכת מוכנה יותר להכיר בכך שהן פושעות. כשזה גבר שמסלול החיים שלו הוא כמו שלך, הוא מכיר אנשים שאתה מכיר ועושה דברים שגם אתה היית יכול לעשות בנסיבות מסוימות, אתה אומר לעצמך דברים כמו 'זאת מעידה, זה בטח לא פלילי'. זה מנגנון שקיים אצל אנשים כדי שיוכלו להגיד לעצמם: אני בסדר, מעידה כזאת לא היתה יכולה לקרות לי, בעוד בפועל הרבה אנשים היו מתנהגים כמו קרן חורש עם ה־fake it till you make it".
"אני חייב לכתוב"
שהם התחיל את דרכו הספרותית בפרוזה, לא בספרות מתח. רק כשפקד אותו משבר כתיבה, אחרי הספר הרביעי, הציע למי שהיה אז העורך הראשי של הוצאת כנרת, דב אלפון, שיתחיל לכתוב ספרי מתח תוך הישענות על ההיכרות שלו עם עולם המשפט. משבר הכתיבה ההוא היה גם הנקודה שבה הבין שהוא מחויב לספרות לא פחות מאשר לעריכת דין.
"בהתחלה מאוד הפרדתי בין התחומים", הוא נזכר. "לא חשבתי על עצמי כסופר, וכשהיו שואלים אותי הייתי אומר שאני עורך דין שכתב ספר. זה השתנה כשהגיע משבר הכתיבה, אולי כי הרבה פעמים רק כשאתה מאבד משהו אתה מבין כמה הוא היה חשוב לך. זה היה הרגע שבו הבנתי שהכתיבה היא חלק ממני, שאני לא רוצה לאבד אותה, שזה לא משהו קטן שאני עושה 'על הדרך'.
"היום אני בן 51. זה גיל שבו הרבה אנשים סביבי רצים מרתון, וכשאני מסתכל עליהם אני שואל את עצמי: מה זה השיגעון הזה? כמה אנרגיה מושקעת בזה. אבל אצלי זה אותו דבר, אני חייב לכתוב. במשבר הכתיבה הייתי כמו מישהו שרוצה לרוץ מרתון ונשברו לו הרגליים".
כבר אין לך משברי כתיבה?
"בטח שיש. ואז אני חושב 'איזה כיף שאני הולך לעבודה, להתעסק בבעיות של אנשים אחרים'. בספר הקודם שוב נתקעתי ואמרתי לעורכת שלי, נעה מנהיים, שכדאי שאעזוב אותו. כשהלכתי להרצות בחוג כתיבה וסיפרתי להם כמה אני תקוע, ראיתי את השמחה בעיניים של התלמידים. הם בראשית דרכם, מסתכלים עלי כמו מי ש'עשה את זה', ופתאום אני מספר להם דברים שהם חווים בעצמם. המשברים האלה הם חלק מהדרך".
היום אתה רואה את עצמך יותר כעורך דין או כסופר?
"אני חושב שהייתי מאוד מתקשה לשרוד כעורך דין לולא הייתי סופר, ומאוד מתקשה להיות סופר לולא הייתי עורך דין. אני צריך את שני המקצועות כדי לתפקד. אם הייתי עובד רק כעורך דין, זה לא היה מספק אותי. אבל גם כסופר במשרה מלאה לא הייתי מצליח להחזיק מעמד, בין השאר גם כלכלית.
"פעם חשבתי לעזוב את עריכת הדין, ואשתי אמרה לי 'זה רעיון מצוין, אחרי שנתגרש'. היא רוצה שאצא בכל בוקר בשמונה בבוקר ולא אסתובב בבית בפיג'מה. ראיתי את הסדרה 'אבירם כץ' של אשר קרביץ, ואתה רואה את היומיום של הסופר, למשל כשהוא יושב ונרדם, לא עושה שום דבר, ואני חושב שהעובדה שיש לי מקצוע רק משרתת את הכתיבה. אם הייתי יושב בבית וחושב מה אכתוב היום, לא הייתי עושה שום דבר. בגלל שיש לי זמן מוגבל, כשאני מגיע למחשב אני יודע מה אני רוצה לכתוב. אני אף פעם לא יושב מול המחשב וחושב 'מה אכתוב היום'".
יש השקה בין העבודה שלך כעורך דין מסחרי ובין העולם הפלילי של סיפורי המתח?
"יש ריחוק, אבל הריחוק מאפשר הזרה. אם הייתי מתעסק בתחום שעליו אני כותב, לא היתה לי הפרספקטיבה של 'אורח לרגע רואה כל פגע'. עכשיו, ב'קרדיט', קצת התקרבתי לנושאים שאני עוסק בהם בעבודה כעורך דין - יזמות, הייטק - אבל עטפתי את זה בתוך סיפור פשע".
"המציאות רבודה ומעניינת"
אם יש סופרים שאומרים "בספר הזה נגעתי לראשונה בחוויות ביוגרפיות", שהם אומר דווקא כי "פה לראשונה נגעתי בתחום המקצועי שלי".
תסביר.
"אני לא כותב ביוגרפיות ולא על הסביבה הקרובה שלי. בכל הספרים שלי מעניינים אותי קודם כל נושאים חברתיים. ב'עיר מקלט' כתבתי על מבקשי מקלט בדרום תל אביב, ב'אם המושבות' על שחיתות מוניציפלית וב'עד מפתח' על בתי משפט קהילתיים. אני לא ממציא שום דבר, ואם אמציא, זה ככל הנראה לא ייצא טוב.
"אני תמיד עושה תחקיר, ובכל ספר שכתבתי יצאתי מתוך נקודת מוצא זמנית ושחררתי אותה תוך כדי כתיבה. המקרה הכי קיצוני היה ב'למראית עין', שעוסק ברצח בהתנחלות. באתי להתנחלות שבה עשיתי את התחקיר עם סיפור שהיה לי בראש - שמתרחש רצח בהתנחלות וכולם מתגייסים כדי להגן על הרוצח, כי הוא משלהם - אבל כשדיברתי עם האנשים הבנתי שזה לא נכון, שאני לא בכיוון. התחקיר תמיד מעשיר את העלילה בצורה אקספוננציאלית. מי שלא עושה תחקיר כיוצר הוא מטומטם. המציאות כל כך רבודה ומעניינת שטיפשי לשבת ולכתוב מהבית".
נראה כאילו אתה משתמש בספר כדי לצאת למשימות חקר סוציולוגיות.
"יכול להיות. המודל בעיניי הוא ג'ון גרישם, כי הוא פחות או יותר עושה את מה שאני מנסה לעשות. הוא תמיד מספר על החברה האמריקנית, ותמיד דרך סיפור ספציפי על משהו אחר: עונש מוות, קהילת האינדיאנים בארה"ב, הגזענות בדרום".
מי שיוצאת בשמך למשימות החקר האלה היא הדמות של רב־פקד ענת נחמיאס, שזה כבר הספר החמישי איתה. בשונה מדמויות הבלש הרגילות, היא מאוד לא "טיפוס".
"ענת באמת שונה מאוד מכל דמויות הבלש שקראתי אי־פעם - היא מאוד נורמטיבית. בכל הספרים שלי אני מנסה שדמות הבלש לא תאפיל על הסיפור, ולכן אני לא כל כך מגדיר את הספרים שלי כ'בלש'. בכל הספרים שלי יש במרכז איזו סיטואציה חברתית, והבלשית מבינה שכדי להבין את הפשע היא צריכה להבין את הסיטואציה החברתית. היא אף פעם לא הסיפור".
אפשר לומר שאתה משתמש בדמות השקופה כמעט של ענת נחמיאס הנורמטיבית, שיש בה משהו מאוד בלתי נוכח, כדי לאפשר לך לחקור דרכה את העולם?
"אני מתחבר דרכה לצד החברתי שלי. הרבה פעמים סיפורי בלש הם מאוד נקודתיים, אצלי תמיד יש נושאים גדולים, הפשע משרת את הבנת הסיטואציה החברתית. בגלל זה אף פעם לא כתבתי על רוצחים סדרתיים או על פסיכופתים, כי שם זה הסיפור האישי שלהם".
מה היה שדה המחקר הסוציולוגי ב"קרדיט"?
"שני הנושאים הגדולים של הספר הם נשיות ויצירה. ביצירה אני מבין, גם כיוצר וגם כעורך דין שעובד הרבה מול ממציאים ומפתחים, מכיר את הקושי של להיפרד מהיצירה ורואה את ההבנה שלהם. למשל, שהם בדרך כלל לא יכולים להיות גם ממציאים וגם מנכ"לים וצריכים לשחרר את ההמצאה שלהם ולראות אותה משתנה. אז הנושא הזה, של היצירה, נכתב בקלות.
"לגבי נשים, זה די מפליא להגיד כמה הייתי צריך ללמוד ולהקשיב. אני חי עם אישה שמשלבת כבר שנים משפחה וקריירה, עובדות איתי נשים שמשלבות משפחה וקריירה, אבל רק כשהתחלתי להקשיב שמעתי עוד ועוד סיפורים דומים על המחיר שהן משלמות".
בספר אתה מדובב את שני הצדדים.
"עם השנים איבדתי את השריר הזה של להסתכל על דברים בצורה חד־ערכית, אולי כי התבגרתי. זה קורה גם בעריכת דין וגם בספרות. בעריכת דין אתה מבין שגם אם יש שתי גרסאות סותרות, זה לא אומר שאנשים בהכרח משקרים. כל אחד מהצדדים באמת משוכנע בצדקת דרכו. אני לא בהכרח מקבל את שני הנרטיבים או מסכים איתם, אבל אני יכול להבין את שניהם. זה קורה גם בזכות הספרות - הספרות גורמת לי לשמוע נרטיב ולהבין מה נמצא מתחת לדברים שנאמרים, מה השכבה הנסתרת".
אתה אומר שדווקא הספרות לימדה אותך להסתכל מתחת למילים?
"כן. היום אני פחות מתרשם מהמילים, אני רואה מה מטריד באמת. אני מרגיש את זה דווקא בימים האלה".
דווקא עכשיו, כשהדברים כל כך מקצינים?
"זה לא שאני מקבל את שני הצדדים, אבל אני מבין אותם. כעורך דין אני יודע שהיו יכולות להיות אלף דרכים לפתור את המשבר הפוליטי הנוכחי. אילו העניין היה הרצון לעשות רפורמה משפטית, לא היו רבים על זה ככה".
כלומר, אם הרפורמה היתה העניין, אפשר היה לעשות אותה גם בלי ההתנגשות הזאת.
"אפשר להקביל את זה למצב שבו אתה שומע בני זוג רבים, מסתכל על הריב שלהם מבחוץ ושואל 'למה אתם רבים?'. זה יכול להיות גם על משהו שנראה לגמרי פתיר, כמו מי ייקח את הילד לחוג, אבל אתה מבין שהם לא רבים על זה, הם רבים כי הם לא רוצים להיות ביחד. זה מה שמפחיד במה שקורה היום".
אתה אומר שאם לא מוצאים פתרון זה כי מחפשים את הפיצוץ?
"כן. מה שקורה בריבים בתוך המשפחה הוא שאם רוצים להישאר ביחד, אסור לנצח. הניצחון הוא תמיד זמני. אם תנצח אתה מפרק את המשפחה".
עורכת עם פנס
מאז משבר הכתיבה הראשון שלו, הוצאת כנרת זמורה ביתן מאפשרת לו לעבוד בשיטה ייחודית: מהרגע הראשון הוא זוכה לליווי של עורכי ההוצאה - בעבר אמנון ז'קונט והיום נעה מנהיים - והם נפגשים לאורך כל תקופת הכתיבה כשמנהיים היא, לפי הגדרתו, "גם שותפה לכתיבה וגם מבקרת".
אז הספרים שלך הם פיתוח משותף? אולי, לאור שם הספר החדש, צריך לשאול אם יש פה עניין של קרדיט.
"זה נכון. הרבה סופרים חושבים על השיטה הזאת כעל גיהינום, כי היא מחייבת אותך כסופר לפתיחות מחשבתית, לקבלת ביקורת. הרבה פעמים אני בא עם רעיונות ונעה אומרת לי 'זה לא יעבוד', או שהיא פוסלת כיוונים שסיכמנו עליהם. לפעמים אני יוצא מפגישות איתה מותש וכועס, אבל קורה שנכנסים לספר גם רעיונות שלה. למשל, זה היה רעיון שלה שנכפיל את העלילה בסדרת טלוויזיה שנוצרת על בסיס האירועים".
טבעי היה שדווקא אתה תחשוב על רעיון כזה, לאור הניסיון שלך עם סדרות כמו "עיר מקלט" ו"בת השוטר" שנעשו בעקבות ספרים שלך.
"זה בדיוק מה שהיא אמרה, שזה נושא שאני מכיר וחוויתי אותו, ולכן כדאי שאכתוב עליו. אולי הייתי מגיע לזה לבד ואולי לא, אבל היא באה עם פנס ואמרה לי 'יש פה דרך שאתה מכיר ויודע, דרך שאתה יכול להגיד עליה משהו מעניין'. אני חושב שאם היית שואלת אותה, היא היתה אומרת 'אתה היוצר, אני הולכת עם הפנס'".
העבודה השיתופית הזאת נפוצה יותר בטלוויזיה מאשר בספרות, בטח התנסית בזה שם.
"בטלוויזיה עבודת הצוות היתה יותר מדי בשבילי. כשעבדתי עם איתן צור ועוזי וייל על 'עיר מקלט', הייתי אומר להם 'בואו נקבע משעה כזאת עד שעה כזאת', אתם תגיעו לפניי, תפטפטו, וכשאני אגיע נתחיל לעבוד. אבל אי אפשר לעשות ככה טלוויזיה. הפטפוט הוא חלק מהעבודה, חלק מתהליך היצירה. כשאני כותב אני מפטפט עם עצמי בראש המון, אבל לחשוב ביחד - אני לא מסוגל".
איך התמודדת עם הקרדיט המשותף ביצירות טלוויזיה? זאת חוויה טובה, או אובדן שליטה כמו הלקוח שמבין שלהקים חברה זה לאבד קצת מהשליטה על הרעיון שפיתח?
"כשהסדרות של 'עיר מקלט' ו'בת השוטר' יצאו, דיברתי בהשקה מול המון אנשים, שכולם חלק מהיצירה, ואמרתי לעצמי 'אתה לא מכיר שלושה רבעים מהם'. בטלוויזיה אתה לא יכול לבוא בגישה שאתה יודע הכל, אתה צריך לתת לעוד אנשים להיכנס. זאת היתה חוויה עוצמתית עבורי".
העבודה עם המדיום הטלוויזיוני משפיעה על הכתיבה שלך בפרוזה?
"כן. יצא לי לעבוד עם יוצרי טלוויזיה גדולים ולמדתי מהם הרבה. בין השאר, למדתי לשכלל את היכולת הסיפורית שלי. מלכתחילה באתי מוכן לכך, כי בכל הספרים שלי יש לעלילה מקום מרכזי. יש סופרים שכותבים ספרים שלא קורה בהם כלום, שכולם תהליך אישי. אני לא כותב ככה, אני אוהב סיפור".
"פחות כותב מטומטמים"
בספר החדש העלילה מתקדמת כמעט בלי סטיות. כמעט אין צעדי חקירה מיותרים, הפרעות או שיחות מיותרות.
"שוטרים אוהבים את הספרים שלי, כי אני מאוד מדייק", שהם מחייך. "אני רוצה לספר את הסיפור הגדול יותר, אז אני לא מספר על השוטר המטומטם או על הנפילות. אני מנסה לעשות את הגיבורים שלי מאוד אינטליגנטים".
אתה מסדר אותם?
"אני פחות כותב מטומטמים".
אין שוטרים מטומטמים ואין פושעים פסיכופתים - העלילה ממוקדת בגילוי של הסיטואציה החברתית והפלילית.
"גם אם שוטרים עושים אצלי טעויות, אלה טעויות שמקדמות את העלילה. אני תמיד מתקדם, אין אצלי משפטים מיותרים".
אין גם סצנות אווירה, אין תיאורים.
"בספר הזה, בפעם הראשונה, תיארתי חלום. החלום לא תורם שום דבר לעלילה, אבל רציתי להסיט טיפה, לתת לקוראים קצת לנשום, למרות שהם לא לומדים מהחלום שום דבר חדש. אני מאוד מחושב בדברים האלה".
יש דפים בספר שנראים גרפית כמו פרוטוקולים של חקירה משטרתית. אבל חקירות משטרתיות אמיתיות הן מאוד מפוזרות. למעשה, טקטיקת החקירה המשטרתית עובדת דרך מעגלים, חזרות והתשות.
"כן, אבל אני יודע שיש לקוראים זמן וקשב מוגבלים. זה כמו שהייתי אומר לאיתן צור ולעוזי וייל 'תפטפטו ואז אני אגיע'".
אין לך סבלנות לפטפוט.
"למרות שאני יודע שזה חשוב, אפילו בחלום ניסיתי להכניס איזו הטעיה כדי שזה ישרת את העלילה. בסופו של דבר, זה ספר מתח, צריך לשמור על קצב ולהתקדם".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו