בימים הקרובים יקיימו כלל מפקדי צה״ל שיחות עם פקודיהם, בסדיר ובמילואים, בהמשך למחאות בחברה הישראלית  

כרובו המכריע של עם ישראל גם אני גאה בטייסי חיל האוויר, חוד החנית המבצעית של צה"ל, הלוחמים וכל המעגל הסובב אותם, המסורים לתפקיד, פשוטו כמשמעו.

טייסי חיל האוויר ראויים לחיבוק הענק ולהערכה העצומה של הציבור הרחב, אהבה וגאווה חוצת אידאולוגיות, חוצת מפלגות, חוצת מעמדות. 

כגודל האהבה גודל האכזבה, גודל השבר אשר תווך לנו, הציבור, על ידי חלק ממובילי המחאה המופקרת וחסרת האחריות, כאילו חיל האוויר כולו עסוק בשיגורים מדויקים של פשקוה גילים, מכתבי איומים, איומים בסרבנות, פתיחת השער הנעול והסרת הקוים האדומים, נרמול הסרבנות.

אל מול חלק הארי מהתקשורת המלטפת, העוטפת, המכילה, הסופגת, אשר אינה מקימה קול זעקה נגד תופעת הסרבנות הזוכה לחיבוק ולהכלה, זועקת שבעתיים שתיקת חלק משמעותי של התקשורת הדוממת אל מול הניסיון הנורא לרסק את הצבא, לפרק את הצבא.

המפולת המוסרית של חלק מוותיקי חיל האוויר, אשר על שמם רשומים באותיות של זהב מבצעים מפוארים, פעולות הרואיות בהגנה על המולדת, היא הייתה אבן הראשה שמוטטה את האדן המרכזית, איסור השימוש בסרבנות.

צפו ועלו בי בימים אלה הרהורים נוגים מדוע למעלה מתשעים אחוזים מהטייסים הנפלאים והאהובים שלנו נראים כמו תשעים ושמונה אחוזים משופטי העליון, מדוע בעיר ואם בישראל כמו מגדל העמק החוגגת שבעים שנים, לא נולד פרח טייס אחד.

עלו בי הרהורים נוגים אודות האחוזים העצומים ביחידות העילית של הסייבר ו-8200 מצורה אחת, מאזור אחד, מאליטה אחת.

בעקבות ההדהוד של חלק ממובילי המחאה המופקרת וחסרת האחריות, אשר סדקו באופן גס ואלים את חומת הסרבנות, צפו ועלו בי הרהורים המלווים אותי שנים רבות.

במשך כארבעה עשורים ניקרה במוחי השאלה, התהייה, מדוע היחס אל הטייסים והחובלים על ידי ההנהגה הביטחונית, ההנהגה הפוליטית, החברה הישראלית ומערך התקשורת הצבאית שונה מהיחס ללוחם גולני או לוחם שריון.

שיתפתי פעולה עם התקשורת הצבאית ופרסמתי את תמונות הגיו הזקוף או מבט הקסדה הנוקב של פרחי הטייסים, כל אחד לפי יישובו, תחביביו, אהבותיו, הדמות שהשפיעה עליו, בית הגידול ובית היוצר ממנו הגיע.

פסטיבל ההלל והשבח, האהלה והקלס החל שבוע לפני סיום קורס הטייס, ביום קורס הטיס ובשבוע לאחר קורס הטייס, כשהכובעים מונפים אל על.

בכל אותם עשורים התחושה הפנימית שלי ייסרה אותי, מדוע ראש הממשלה, נשיא המדינה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, כיבדו את טקסי הסיום של הטייסים, טקסים שהועברו בשידור חי, בעוד נעדרו מטקסי סיום בכותל, שם  כיבדו לכל היותר מפקד החטיבה את הלוחמים, התקווה, התנ"ך, פרידה מההורים וחזרה לבסיס.

מדוע נולד היחס המפלה לטובת הטייסים, והיחס אל יתר הלוחמים בצבא נותר בשוליים, זניח וכמעט לא חשוב, בוודאי לא באותה רמת התייחסות לטייסים.

במשך למעלה מארבעה עשורים ערכתי עיתונים, בכל שנה פסטיבל הטייסים קיבל על ידי עמודי שער, בעוד ללוחמים אחרים כמעט ולא הייתה נוכחות בתקשורת.

בשני העשורים האחרונים הצטרפו לטייסים גם החובלים שהואדרו, שובחו, קולסו, והיו למורמים משאר חיילי הצבא.

היום, מעבר להכאה בחטא על שלא דרשתי יחס הוגן שווה גם ללוחמים אחרים בצבא, שיתפתי פעולה עם ההאהלת חיל האוויר, על שבכל סיום קורס הענקתי לחיילים לובשי מדי חיל האוויר יחס עודף עשרת מונים על כל לובש מדים מחילות אחרים, נטלתי על עצמי תיקון יסודי על הפרת השוויון בקרב הלוחמים בצבא ההגנה לישראל.

באם משרד הביטחון והצבא לא ישנו את יחסם המיוחד לבוגרי קורסי הטייס והחובלים וישוו אותו ללוחמים משאר החילות, אפעל בכוחי הדל להפסיק את סיקור היחס הלא שווה.

לא עוד יחס עודף לפרחי טייס, לא עוד סיקור מוטה ללובשי מדי חיל האוויר, לא עוד יחס מיוחד למורה ולגננת של הטייס, לתחביבים שלו ובייחוס המשפחתי.

המחאה הלגיטימית ומופעי הסרבנות הנוראים, האמיתיים או המדומיינים, שבאו בה לידי ביטוי בפשקוולים, בראיונות, באיומים ובהודעות לעיתונות כי החליטו לסרב להגיע לאימונים רק בגלל שהממשלה שנבחרה ברוב דמוקרטי מובהק אינה לרוחם.

הראשונים לקעקע את "צבא העם", הראשונים להוביל לסרבנות גלויה ובוטה, הראשונים שפתחו את השער לקבוצות אחרות בצבא העם שהודיעו כי אף הם יסרבו יצאו מקרב חלק מוותיקי חיל האוויר.

את הנזק העצום שהאליטה הצבאית, אותה מסמלים טייסי חיל האוויר, ייקח זמן רב מאוד לתקן, נרמול הסרבנות והדהודה בתקשורת היא פגיעה קשה בחוסנו של צבא העם. 

המסר שיצא בימים האחרונים ע"י בנימין נתניהו הוא פשוט להבנה - מי שלא מתיישר - מודח.
זה קרה עם מפקד מחוז ת"א במשטרה בלחץ של "השר לביטחון לאומי" וקרה עם שר הביטחון שפוטר ע"י "מר ביטחון".

התייחסותו של ראש הממשלה לאור האירועים האחרונים הייתה נגד אנרכיה ונגד סרבנות. זהו.
האיש שריסק את הביטחון, הכלכלה והחברה איבד שליטה על עצמו.

זאת הלכה למעשה דיקטטורה או אף חמור מכך.
לכן,
גם לי ברור שאני אצטרך לנקוט בפעולה ערכית ומוסרית במידה והדהירה לדיקטטורה לא תיעצר ולא יינתנו ערבויות לכך שאנחנו בדרך שמבטיחה את קיום הדמוקרטיה ע"י חוקה ברוח מגילת העצמאות בהידברות רחבה ותוך הסכמה של רוב אם לא כל חלקי העם, מכל הקשת הפוליטית, תוך מתן כבוד לכל מי ששומר חוק ואוהב את המדינה.
שיקרנו לעצמנו בשנים האחרונות, הדמוקרטיה התחוורה ע"י מי שהיום מחזיק בשלטון, ואני אפילו לא יכול להגיד שנבחר ברוב (48%). מוסדות המשפט ואף הביטחון (צה"ל, שב"כ, מוסד, משטרה) הותקפו יום וליל. גם באקדמיה וגם בבנק ישראל. אלה נקראו ע"י פוליטיקאים "פקידים" כדי לרוקן אותם מתוכן ולגיטימציה.

לא תהיה יותר המרדה נגד גוף ממסדי ע"י נבחר ציבור. זה לא יקרה יותר. אדם כזה יילך ישר לכלא. לא מאמין שאפשרנו את זה בטיפשותנו.

לא זאת הממשלה שראויה למדינה הזאת.
לא באופן הזה.