אל "Memento Mori", האלבום החדש וה-15 שלה, ניגשת דפש מוד כשני שליש להקה. עשרה חודשים בדיוק עברו מאז הלך לעולמו אנדי פלטשר, קלידן ההרכב, ויש מי שחשב שייקח קצת זמן עבור החברים הנותרים דייב גהאן ומרטין גור לעכל, לעבד את הבשורה ולהפוך אותה לאמירה מוזיקלית.
אבל זהו לא בדיוק הסיפור מאחורי האלבום, ששמו אולי נקרא "זכור את מותך" (בדיוק כמו האלבום שהוציא אצלנו אביב גפן ב-2002, אותו הקדיש לסבתו המנוחה) אך הוא אינו ממש אלבום אבל. וזאת, ככל הנראה, משום שהעבודה עליו התחילה לפני כשלוש שנים, בתקופת הקורונה.
פלטשר לא הספיק להקליט לתקליט החדש, אך בכל הנוגע לכתיבה ואיסוף חומרים, הוא, כפי שמספרים חבריו, לחלוטין היה נוכח. וזה אומר שגם אם "ממנטו מורי" עוסק בתמות של חיים ומוות – אלה לא בהכרח, פרט לשירים מסוימים, מתייחסים באופן ישיר למותו של אחד ממייסדי ההרכב החשוב ופורץ הדרך הזה.
זהו גם אלבומה הראשון של להקת הסינת'פופ הבריטית מאז "Spirit" מ-2017, שהיה ממוקד תמורות פוליטיות וחברתיות (ממוקד מדי, יש שיטענו) ואשר לא הותיר רושם עז.
גהאן וגור (שם נהדר לצמד, כשחושבים על זה, בתוספת שיבוש אותיות קל שייצור כפל משמעות) החליטו להשתמש גם הפעם בשירותיו של המפיק ג'יימס פורד, אבל בסופו של דבר הצליל של ההרכב הוותיק והאייקוני הזה מוגדר מראש. במילים אחרות – מדובר באלבום של דפש מוד על כל המתשמע מכך, אולי אפילו יותר מאלבומים אחרים שהוציאו בשנים האחרונות. אבל הגדולה האמיתית של "ממנטו מורי" על 12 שיריו, היא היכולת של הלהקה לספק את מעריציה מבלי להיראות כמו חיקוי או קריקטורה של עצמה.
כבר מצליליו הראשונים של "My Cosmos Is Mine" קשה להתבלבל. זהו הסאונד הקלאסי של ההרכב, ובמרכזו הוק טוב וקליט, אפל ומאיים קצת – כיאה לרצועה שפותחת יצירה שנכתבה בימי חוסר ודאות גלובליים ותחושה כללית של סוף העולם. זוהי פתיחה מוצלחת, אבל "Wagging Tongue" שבא אחריו מגדיר הרבה יותר את האלבום הזה, שיש שיראו בו חזרה מבורכת לשורשים. במונחי סאונד סינתיסייזרים זהו ממש שיר שיכול היה לצאת באותה מידה באייטיז ולהפוך להיט אהוב של ההרכב. מהסוג שקהל בהופעות בישראל כועס כשלא מבצעים אותו בהופעה חיה, נניח. "Ghosts Again" העוקב, הסינגל הראשון מתוך האלבום (ובצדק), כבר נשמע ממש כמו להיט קיים של דפש מוד. שילוב נכון בין אלקטרוניקה, קולו העוצמתי של גהאן (שנשמע כאן במיטבו) ואלמנט העצב הרקיד המוכר מיצירות קודמות שלהם.
זה בעצם הסיפור של "ממנטו מורי", ששיריו משלבים באופן מדויק בין טרגיות מובנית ובין הצורך לפזז על רחבה. "אל תגיד שאתה אוהב אותי כי לעולם לא תאהב אותי", שר גהאן ב-"Don’t Say You Love" המצוין, שורה כל כך דפש מודית במהותה שלמעשה מזוהה בכלל עם שיר מפעם. איכשהו, מוזיקלית ולירית, זה לא מרגיש כמו חזרתיות או גניבת חומרים עצמית. נראה שגם חוסר הוודאות בה נכתבו חומריה של האסופה, בתוספת הפרידה מפלטשר, לא הפכו את דפש מוד ללהקה שמנסה לחרב למאזיניה את החשק לחיות. להיפך אפילו.
"My Favourite Stranger" מדגים זאת בצורה מדויקת. בשלב הנוכחי בחייה של הלהקה, כלומר 42 שנים מאז הקמתה, קשה לדמיין שירים חדשים שיישאו משמעות רגשית כבדה מדי עבור המעריצים מפעם. איש לא ידרוש לשיר אותם בהופעות. לא, זהו כבוד ששמור רק לטריים שבלהיטי הפופ ולעתיקים שביצירות של רוב הז'אנרים האחרים. אבל הגדולה של הרצועה הזו, ומבחינה זו היא מייצג מושלם של רוח האלבום כולו, מדובר בשיר שאם מישהו היה אומר לכם שהוא הוקלט באייטיז בין להיטי ענק על-זמניים של דפש מוד, זה לא היה נשמע מופרך ממש. וכנ"ל לגבי "Soul With Me", שעליו בקלות היו יכולים למכור לנו שמדובר בקטע שנכתב בסוף שנות ה-90 או תחילת עשור האלפיים של ההרכב.
חציו השני של האלבום פחות מוצלח מזה הראשון ואפשר היה לקצץ בו לפחות שני שירים שנשמעים כמו גנריקה דפש-מודית (נניח "Always You" הסתמי ו-"People Are Good" הפילרי למדי). "Caroline’s Monkey" הוא רגע השיא בחלק זה של האלבום. הוא מכיל מילים לא אופייניות וקצת מזכיר, לפחות לכותב שורות אלה, את "Little 15" מ-87'. אבל כאוסף שירים חדשים של הרכב שזהו העשור החמישי לפעילותו, מדובר בהצלחה אדירה. שיחוק גדול ולא מובן מאליו, ולא צריך באמת להסביר למה.
גם כשהיא חסרה אחד מעמודי התווך שלה, דפש מוד נשמעת פה בשיא כוחה. היא לא תייצר עוד קלאסיקות (לא שמישהו עושה זאת עוד, אבל זה נושא לדיון אחר) אבל עדיין מצליחה לשמר את מעמדה ולהישמע כמו עצמה. נאמנה למקורותיה אך לא ממוחזרת. כפי שנכתב כאן כבר קודם – זהו אינו אלבום אבל. אפילו שהוא מתמודד עם אובדן וגם אם המוות מרחף מעליו לכל אורכו. לא משהו שדפש מוד לא התמודדה עמו קודם.
דפש מוד - "Memento Mori"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו