סופו של המנהיג היהודי שנאבק במיסיון הנוצרי באתיופיה

שנת 1967 חקוקה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי כמוצלחת מאוד, הודות לניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים. אך היא היתה הקשה ביותר ליהודי אתיופיה מאז קום המדינה. בשנת שחרור ירושלים, ישראל הרחיקה את יהודי אתיופיה מחלום "ירוסלם". במהלך כל שנות קיומה, המדינה דאגה להיות בקשר עם היהודים באתיופיה דרך השגרירות או לחלופין באמצעות המוסדות הציונים. אך כעת אפילו הקשר הקלוש ביותר נגדע על ידה, כשמשרד החוץ הורה לנתק כל מגע עם "הפלשים" (כך כונו יהודי אתיופיה באותה התקופה).

באותה עת הציג יונה בוגלה, איש הקשר של יהודי אתיופיה עם שאר העולם היהודי, תוכנית שהגו קואליציית הארגונים הפרו־פלשים (אלו שהיו אמורים לדאוג ליהודי אתיופיה...). המקסימום שניתן לעשות אז לרווחת יהודי אתיופיה, היה ליישבם בצפון-מערב המדינה בקרבת הגבול הלוהט עם סודאן. בכך לפחות היה ניתן לפתור את בעיית הקרקעות שרבים מהם סבלו ממנה, בשל היותם אריסים לבעלי הקרקעות הנוצרים. בשורה זו באה אחרי שניחתה עליהם מכה נוספת: הארגונים הפרו-פלשים החליטו לקצץ בתקציבי פעילותם בתחום החינוכי ובסיוע הרפואי, בדמות מרפאות שהוקמו בריכוזי מגורי יהודים באזור גונדר.

מלכתחילה היו יהודי אתיופיה בתחתית מדרג גלויות ישראל. לא היה רצון להעלותם בתואנה דתית שהם ספק יהודים, אף שעם רצון טוב היה ניתן למצוא פתרון לבעיה (כפי שהעיד הרב הראשי לישראל דאז יצחק הרצוג). תירוץ נוסף היה שמדינת ישראל הצעירה החליטה על הידוק קשריה עם אתיופיה, שנחשבה כמדינת מפתח באפריקה. הואיל ויחסיהן היוו צורך אסטרטגי מהמעלה הראשונה והיות שנושא עליית הפלשים היה רגיש מבחינת הממשל האתיופי, ישראל לא רצתה לסכן את היחסים.

אלא שמסמך ממשלתי המכונה "דו"ח ליטבק", שאמור היה להתפרסם ב-1973 ונגנז, סיפר אמת כואבת: רבים מראשי המדינה באותה העת, לא ראו בשבט השחור מאתיופיה כשייך לגזע היהודי.

קרן האור היחידה היה הנשיא דאז, יצחק בן צבי. אך עם כל השפעתו מתוקף התפקיד, הוא לא הצליח לקדם אפילו עלייה סמלית של חמישים משפחות יהודיות מאתיופיה להקמת יישוב בפריפריה.

באותה עת המצב הפנים קהילתי באתיופיה החמיר. המציאות הכלכלית הלכה והכבידה על יהודי המדינה, שהיו ממילא בדירוג סוציו-אקונומי נמוך ונאלצו לשלם מיסים גבוהים על חכירת אדמות. המיסיון הפרוטסטנטי התחזק בעידודו של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שנתן לו יד חופשית מתוך החלטה אסטרטגית שבכך ניתן לפתור את בעיית יהודי אתיופיה. המיסיון צד נפשות של משפחות יהודיות שהתפתו לכסף הקל. בצר להם, יותר ויותר צעירים יהודים עזבו את קהילתם. חלקם עברו לערים ולמדו בבתי הספר הממשלתיים או של המיסיון, במטרה למצוא עבודה מכובדת. אחרים התגייסו לשירותי הביטחון. כלל תופעות אלו הובילו להתבוללות קשה.

מול מצב מייאש ומדכא ביותר, כשאין גורם שידחוף לעלייה כפי שהיה עד פטירת בן צבי בשנת 1963, ניצב המנהיג הרוחני של הקהילה, הקס ברהן ברוך. הוא קיבל החלטה אסטרטגית שתביא לנקודת מפנה חיובית במאבק יהודי אתיופיה. לשם כך - בחנוכה תשכ"ז, דצמבר 1966, הקס הקים ארגון רוחני ציוני. מטרת הארגון בטווח הקצר, היא לשמר ולהשיב לחיק היהדות את כל אלה שעזבו בצוק העיתים. אך בטווח הארוך, המטרה טמונה בהבקעת חומות העלייה שהיו אז בצורות מאי פעם.

עם הקמת הארגון, מוביל קס ברהן קו תקיף. הוא לא נרתע מלהביע את התנגדותו הן מול מוסדות המדינה והן מול הארגונים הציוניים והפרו-פלשיים, לתוכנית ליישובה מחדש של ביתא ישראל בגבול סודאן - למעשה "תוכנית אוגנדה" בגרסתה האתיופית. אתגר השמעת קול מתוך בני הקהילה היה נדיר. זאת מכיוון שבאותה התקופה, הגורמים שעסקו ביהודי אתיופיה, התרגלו להחליט מעל ראשיהם משל היו אוויר. בשנים הראשונות ניסו להשתיק את קולו של המנהיג הרוחני הגדול מבית ומחוץ, אך הוא וחבריו בארגון ידעו בחוכמתם הרבה "לעשות מהלימון לימונדה".

דוגמה שביטאה זאת יותר מכל, נוגעת לכפר היהודי וולקה. קס ברהן ברוך נתבקש על ידי ראשיו לשלוח איש דת שיבלום את פעילות המיסיון. למשימה נשלח בנו, הרב יאיר אבבה, שהיה בעל מסעדה ואכסניה כשרה בעיר גונדר ובעברו הוכשר כמורה לעברית ויהדות בביה"ס של הסוכנות היהודית שהוקם באסמרה בשנות ה-50. הרב יאיר, בחושיו החינוכיים והעסקיים כאחד, מזהה את הפוטנציאל הגלום בכפר הסמוך כ-5 ק"מ בלבד מהעיר גונדר. הארגון מחליט להקים בית ספר ובית כנסת על טהרת היהדות הרבנית. הרב יאיר בפעילותו החינוכית והבאת אנשי דת כדוגמת אביו קס ברהן ואחיו הקסים טספהון וגטהון, בולם את השפעת המיסיון.

יתר על כן, בשל קרבת הכפר לעיר הגדולה, הוא הפך במהרה ליעד תיירותי. רבים הגיעו כדי לראות את אטרקציית "היהודים השחורים". בכפר התפתח שוק מזכרות תוסס המפרנס משפחות רבות. אך הדבר החשוב ביותר מבחינת חברי הארגון, היה היכולת "לשווק" את יהודי אתיופיה למבקרים הרבים כיהדות רבנית לכל דבר. כך בית הכנסת האורתודוקסי בכפר צויד בכל הסממנים היהודים וביניהם חומשים וסידורים בעברית, הגדה של פסח, מגילת אסתר וכדומה. התפילות התקיימו בעברית ושירי סוכנות ויהדות כדוגמת "הבאנו שלום עליכם", "התקווה" ועוד, היו מושרים בפני המבקרים על ידי הילדים כשהרב יאיר מנצח על הכל.

כמובן שכל זה לא היה מקרי. קס ברהן באינטואיציות החדות שלו, הבין שהדרך לעלייה תגיע דרך פסק הלכה המאשר את יהדותם של ביתא ישראל. בשל כך, חייבים לייצר מעין "חלון ראווה" רבני לכל דבר, כדי להכיר ביהדותם. והאפקט עשה את שלו. רבים מהמבקרים חזרו בתחושה שחייבים להעלותם. בזכות כך הארגון צבר הכרה, והקס יצר קשרים עם מבקרים שחלקם הפכו לפעילים אקטיביסטיים בעליית יהודי אתיופיה. הבולט ביניהם היה חזי עובדיה, הרס"ר המפורסם בצה"ל באותה העת, שביקר במקום בסוף שנת 1966. הוא "נדלק" על נושא עליית ביתא ישראל בזכות חוויית שבת יהודית במחיצת הרב יאיר בכפר וולקה, בהמשך הוא אף חגג חנוכה עימו. קס ברהן מזהה את הפוטנציאל הגלום וממנה אותו כשליחו בישראל. המנהיג הרוחני ממקד אותו לפעול מול הרבנים הראשיים - בתחילה מול הרב יצחק ניסים ובהמשך מול הרב עובדיה יוסף, שכבר בהיותו הרב הראשי לת"א הכריע לטובת יהדותם של ביתא ישראל.

מאמצי הקס ברנון היו רבים ומגוונים. כשחרב השמד הרוחני הייתה על סף צווארם של קהילת ביתא ישראל, הוא נאלץ "לשלם" תמורת פסק ההלכה, בכך שהסכים שהם יעברו גיור סמלי. הוא הניע ודחף לבל יתייאשו את צעירי העדה בישראל וביניהם הפעילים אברהם ירדאי ורחמים אלעזר, ועודד אותם בפעילותם האקטיביסטית. על אף שהיה דל באמצעים, הארגון השתדל לסייע לכלל ביתא ישראל. לכן, כשפנו אליו היהודים מאזור תיגראי הרחוקה בשנת 1968 בבקשה למורה ופעיל עלייה, הוא שלח את אדמס צ'קול, שפעל חינוכית וארגונית לקראת העלייה במחוז זה.

במסגרת זאת, הארגון שלח לכל המחוזות נציגים שיערכו לראשונה בתולדות הקהילה רישום מדויק של היהודים בכל הכפרים מתיגראי ועד קווארה. כשהוחל חוק השבות על יהודי אתיופיה בשנת 1975 ופורסמו הראשונים שאמורים לעלות במסגרת איחוד משפחות, היו אלו קס ברהן ובנו יאיר, לצד אנשי הארגון גטהון ממו ואדמס צ'קול, שנפגשו בדיסקרטיות עם השלטונות כדי לקדם את העלייה הראשונה בשנת 1977 - בעסקה הידועה של יהודים תמורת נשק.

הקס לא הזניח את המאבק מול המיסיון, ומשנת 1971 ניהל מולם במשך שלוש שנים מאבק עיקש בבית המשפט האתיופי ואף זכה בתביעה. בשל כך המיסיון גורש בשנת 1974. בחוכמתו, גייס קס ברהן למאבק לא אחר מאשר את ראש הכנסייה האתיופית שתמך בדעתו.

נפטר משברון לב

אף שלא רצה בכך, בשנת 1977 עלה הקס הגדול ארצה. באקט מנהיגותי הוא מחליט להיכנס ראשון ולעבור את הטקס המשפיל של "גיור לחומרה", שנדרש דאז מעולי אתיופיה עם עלייתם, באמצעות טבילה והקזת דם מאיבר המין. מספרים שהוא תלה זאת כעונש על כך שהשאיר את בני עמו בניכר.

מאז הקס הגדול כבר לא חזר לעצמו ואט אט דעך. הוא נפטר מצער ושברון לב שבע שנים בלבד מאז עלייתו, ונקבר באשדוד, עיר מגוריו. שם, לאחר מותו, הוכרז על שמו בית כנסת לעולי אתיופיה ורחוב על שמו ושם אביו. במובן מסוים, בהליך הגיור שעבר, הוא למעשה הביא על עצמו במודע כמחיר הכבד שנאלץ לשלם כדי להבקיע את חומות העלייה. אך גם בתום הטקס המשפיל, הוא לא איבד מאמונתו והביע את מחאתו: "תעשו בבשרי כל מה שאתם רוצים, אך בנשמתי לא תצליחו לנגוע!".

סיפורו של קס ברהן ברוך (1984-1898) או בשמו העברי אורי בן ברוך, הוא למעשה סיפורה של קהילת ביתא ישראל כולה. קהילה שעברה חוויות קשות בניכר במשך אלפי שנות גלותם ואף בישראל במשך יותר מיובל - יותר מכל גלות אחרת. אך גם ברגעים הקשים והמשפילים ביותר, הם קמים מהמכה שספגו וממשיכים להיאבק. כי אף אחד לא יגרום להם לאבד את אמונתם וזקיפות קומתם.

מרדכי ברוך הוא נכדו של הקס ברהן ברוך, מאסטרנט באוניברסיטת אריאל ועמית במכון המחקר של מרכז מורשת יהדות אתיופיה. הכותב ירחיב על הנושא בכנס "התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה", שיעסוק בהיסטוריה של התמודדות ומאבק, וייערך בכניסה חופשית מחר וביום שלישי במרכז טיש של מוזיאון אנו באוניברסיטת ת"א.