חובש במד''א עבר התקף לב וידע לאבחן את עצמו: שלומי בוקסר קורא לציבור ללמוד לזהות סימנים מקדימים להתקף  

טוב, נתחיל בזה שאני חי, בריא ונושם ולא מתתי בשבוע שעבר בארצות הברית, אלא זכיתי לחזור לחיק משפחתי היקרה בארץ. זכות גדולה עבורי לספר לכם את מה שעברתי, אך אציין שבאופן רגיל, אני אדם האוהב לשמור על פרטיותו ואינני ממהר לספר על חיי האישיים. אך עם זאת, בחרתי לכתוב עבורכם שורות אלו מתוך תקווה שזה יעזור לאנשים רבים, ואפילו אם מה שאכתוב כאן יעזור אף לאדם אחד בלבד, מבחינתי היה זה שווה.

שלום, שמי שלומי בוקסר תושב אבנ"י אית"ן.

זה החל כנסיעת גבודה רגילה לארה"ב, כאשר יצאתי מנתב"ג לפני מספר שבועות. במהלך הטיסה התחלתי להרגיש שחום הגוף עולה מעט, אך לא נתתי לזה הרבה יחס, מכיוון שכל עוד עליית טמפרטורת הגוף איננה קיצונית, אין צורך להלחץ.

נחתתי במיאמי בבוקר והתחלתי מיד במסע של פגישות כמתוכנן. במשך הימים הראשונים, הרגשתי תחושה של חולשה וחוסר אנרגיה, אך המשכתי בלו"ז הפגישות העמוס שהיה לי ובעבודה הרבה שחיכתה לי.

ביום הרביעי לנסיעה הרגשתי כאב קטן וחלש בצידו השמאלי של בית החזה. התיישבתי, עבדתי על נשימות ורוגע ולאחר מספר דקות בודדות הכאב חלף. הבנתי, שאני מעמיס על עצמי יותר מדי בעבודה, ועליי להוריד הילוך ולנוח מעט.

למחרת בבוקר הייתה לי פגישה, ולאחר הפגישה ישבתי מספר דקות ברכבי בחניה, על מנת לענות להודעות ולהתקשר לאנשים עימם הייתי אמור להפגש באותו היום. לאחר כשלוש דקות של ישיבה ברכב ללא הפעלת מאמץ כלשהו, באופן פתאומי חזר הכאב שהיה בבית החזה יום קודם. הכאב היה באותו מקום אך טיפה יותר חזק. על מנת להבין את עוצמת הכאב, בסקאלה של 0 עד 10, הכאב עכשיו בדרגה 2, כאשר יום לפני זה היה בדרגה של 0.5. הבנתי שישנה החמרה, אך עדיין מוקדם מדיי לקבוע משהו חד משמעי או אפילו לחשוד בכיוון מסויים.

כאן המקום לציין, שאני חובש במד"א ומתנדב ברמת הגולן.

כחלק מהעבודה שלנו כחובשים, הפרעות ומחלות נשימתיות והפרעות ובעיות לבביות הכוללות בתוכן את הגרוע מכל - אוטם בשריר הלב ("התקף לב" בשפת העמך) אלו דברים שלצערנו אנו רואים בשגרה וביום יום.

לא היו עוד סימנים מעבר לכאב בחזה וחולשה, ולכן לא היה ניתן לעשות אבחנה ולדעת מה אני עובר ברגעים אלו, אבל הבנתי, שאני נמצא במצב בו הדברים עלולים להחמיר במהירות ולהדרדר. חיכיתי ברכב ובמעט הזמן הזה עבדתי על נשימות ורוגע והחלטתי שאמתין עוד מספר דקות בחניה בכדי לראות האם יופיעו עוד סימנים שיוכלו לתת לי הכוונה למה שאני עובר. תוך כחצי דקה, הכאב החל להקרין ליד שמאל ורמת הכאב החלה מעט לעלות בסקאלת הכאב, אך לא בהרבה.

אחד הדברים שאנחנו בודקים כאשר מגיעים באמבולנס לקריאה על כאבים בחזה, אנו מבקשים מהמטופל לשנות תנוחה ולהזיז את היד. אנחנו רוצים לראות האם ישנו שינוי ברמה או בסוג הכאב. אם מדובר באוטם בשריר הלב, התנוחה בה הוא נמצא איננה רלוונטית לכאב, ולכן הכאב לא ישתנה. אם הכאב אכן משתנה, יכול להיות משהו פשוט כגון שריר שנתפס ממאמץ או תנוחת שכיבה לא טובה וכו׳ (להדגיש!! אין זה שולל במאה אחוזים אוטם).

מצאתי את עצמי יושב ברכבי ומזיז את ידיי ומשעין את גב המושב אחורה וקדימה. כאשר ראיתי שאין כל שינוי ברמה או בסוג הכאב, ובאותו הרגע גם התחלתי להרגיש בחילה, הבנתי מה שאני עובר - אני עובר כעט אוטם בשריר הלב וידעתי שעליי לפעול מהר מכיוון שכל היסוס או שיקול דעת שגוי עלול לעלות לי בחיי.

יצאתי לכיוון ביתם של חבריי שארחו אותי, התקשרתי אליהם מהדרך ואמרתי להם בקול עדין ומרגיע: "תבטיחו לי שלא תלחצו, הכל בסדר ואין מה לדאוג…" ואיך שאמרתי את זה, הכאב החל להקרין ללסת. הבנתי שהמצב מחמיר וכל שנייה עלולה להיות קריטית.

"תקשיבו טוב, אני עובר התקף לב. אני חייב להגיע לבית חולים דחוף. אני בדרך לבית ויש לי עוד כמה דקות נסיעה, תזמינו בבקשה אמבולנס שיפגוש אותי בבית על מנת לחסוך בזמן".

כשהגעתי לבית ויצאתי מרכבי, לא יכולתי לעמוד על רגליי, פשוט לא נותר בי טיפת כח. אני זוכר במעורפל, שמחזיקים אותי ועוזרים לי ללכת. ידעתי שאני חייב בדחיפות לקחת אספירין 300 מ"ג בלעיסה, אך לא היתה לי היכולת גם להתרכז בזה וגם לומר את המילים: "אני חייב אספירין." (ברגע שישנו חשד לאוטם בשריר הלב, הטיפול המיידי הראשון שמוכח כמציל חיים, הוא מתן אספירין 300 מ"ג בלעיסה, כמובן לאחר ששללנו בוודאות התוויות נגד, כגון: אלרגיה, כיב קיבה פעיל, דימום במערכת העיכול בחודשים האחרונים, אם המטופל נטל אספירין בשעות האחרונות, אישה בהריון, אסטמה וכו׳…) למזלי, הם היו עדיין בשיחה עם המוקד טלפונית, והמוקדנית אמרה להם לתת לי אספירין בלעיסה.

הפרמדיקים הגיעו, ובקצת הכח שנותר בי, אמרתי להם: אני חובש במגן דוד אדום בישראל, אני אבחנתי את עצמי ואני עובר אוטם בשריר הלב, ולכן מיותר לבזבז זמן ולעשות אנמנזה (בדיקות, שאלות, סיפור מקרה, מסקנה או חשד…) תעמיסו אותי בבקשה לאמבולנס ותעשו את כל הבדיקות בדרך לבית החולים, וכך היה. בדרך לבית החולים עשו את הבדיקות ואמרו לי: "אדוני, חד משמעית אתה עובר התקף לב מסיבי".

הגענו לבית החולים, הלבישו אותי, לקחו דם, הכניסו עירויים ולקחו אותי בדחיפות לחדר הצינתור. הכל נעשה במהירות רבה.

הצוות הרפואי היה כבר מוכן וכך גם החדר והציוד, הם רק חיכו שאגיע.

מסתבר שהיה קריש דם שחסם את אחד העורקים ללב. הכניסו לי סטנט לעורק, ולאחר שלושה ימים בהשגחה בטיפול נמרץ וקבלת רשימת תרופות שעליי לקחת במשך שנה וחלקם לכל החיים, שוחררתי מבית החולים.

לאחר הצתנור והכנסת הסטנט, הקרדיולוג שביצע את הצנתור ובעצם הציל את חיי, אמר לי: אתה צריך להבין שאתה עכשיו חי בגלל שתי סיבות:

1. הגעת בזמן שהגעת. לו היית מגיע מספר דקות מאוחר יותר, זה היה נגמר אחרת. סביר להניח שזה היה נגמר במוות, אבל גם אם לא, היה לך היום נזק לבבי רציני ומשמעותי.

2. את המידע על מישהו שמגיע עם אוטם בשריר הלב קיבלנו מאד מוקדם יחסית, ולכן היינו ערוכים ומוכנים לקבל אותך ברגע שהגעת. אנחנו תמיד עובדים מהר במקרים האלה, אבל בהחלט שני הדברים האלה הצילו אותך!

הסיפור הזה נגמר בטוב, מכיוון שהצלחתי לחזור לחיק משפחתי האהובה. לאחר המקרה, הייתי במעין התכחשות, אולי בגלל שלא רציתי להתמודד עם המחשבה של מה היה יכול לקרות. היה אסור לי לטוס חזרה ארצה והייתי בשבוע וחצי של מנוחה במיטה, אבל מה שהחזיק אותי היתה הידיעה שבעוד שבוע וחצי, אזכה שוב לראות את משפחתי. אני חושב שהאסימון נפל לי בהמראה ממיאמי, ובמיוחד כשמשפחתי באו לפגוש אותי בנתב"ג, ואחרי זה, כל דבר קטן כגון לשבת עם המשפחה בשולחן שבת, לדבר איתם, לשמוע אותם ופשוט רק להסתכל עליהם ולחבק אותם. הדברים שנמצאים בשגרה שלנו, הופכים להיות ברורים מאליהם, ולכן אנחנו צריכים לנסות להעריך את כל מה שבחיינו ולזכור שהחיים עצמם הינם המתנה הכי יקרה שיש, וכל יום שהתברכנו ואנחנו כאן, אנחנו צריכים לשמוח ולהעריך. האנשים שנמצאים בחיינו ומה שאנחנו עושים עם החיים עצמם, הם מה שהופכים את החיים ליותר ערכיים. אני יכול רק להעיד על עצמי, שאני אחד המעריך את מה שיש לי ואין דבר יותר חשוב עבורי מאשר אשתי וילדיי, ולמען האמת, עד שלא עברתי את מה שעברתי, לא חשבתי שאפשר לאהוב ולהעריך אותם יותר ממה שכבר היה. מסתבר, שאין גבול לאהבה.

חשוב לי לציין, כי מטרת חשיפת סיפורי היא אך ורק כדי לעזור ולעודד אנשים ללמוד ולזהות סימנים וסימפטומים של מצבי חירום. זיהוי מוקדם והזעקת עזרה בהקדם מגבירה משמעותית את סיכויי ההישרדות. אם מדובר בשבץ, אוטם בשריר הלב, בבעיית נשימה או חסימת קנה הנשימה, התקפי אלרגיה, פירקוסים ועוד רבות, עדיף ללכת על בטוח ולהזמין אמבולנס ובמקרה הכי גרוע, יגידו שמצב זה אינו מצריך פינוי, מאשר לא להזמין אמבולנס ולהצטער על כך!

שלומי בוקסר הגיע לאולפן ערוץ 7 כדי לספר על החוויה המטלטלת שעבר ולקרוא לציבור ללמוד לזהות סימנים מקדימים להתקף

https://www.inn.co.il/news/595505