נשיא המדינה: אני מציע לכולם ללמוד המתווה ואת הנאום שלי לעומק ולראות כמה הוא מציג אלטרנטיבה טובה לישראל  

במקום להביא פשרה אמיתית, שתאפשר לקואליציה ולאופוזיציה להתיישב סביב שולחן המו"מ ולהגיע להסכמות, בחר הנשיא להציג מתווה שמשמעותו מהפכה חוקתית שנייה, על סטרואידים

מאת שלמה פיוטרקובסקי כ״ג באדר ה׳תשפ״ג (16/03/2023 08:47)

הצגת "מתווה העם" אמש (ד') על ידי נשיא המדינה יצחק הרצוג הייתה רגע של שברון לב עבור רבים במחנה הימין, כולל כותב שורות אלו. אנחנו האמנו באמת ובתמים שנשיא המדינה יציג מתווה של פשרה אמתית, כזו שבה אף צד לא יוצא מנצח. כמו שהגדיר זאת היטב השבוע פרופ' יובל אלבשן (היוזם של מתווה פשרה אחר) – "שני הצדדים בלתי מרוצים במידה שווה".

בתוך לבי כבר התכוננתי למתקפות שאקבל מימין אחרי שאסביר למה נכון לקבל את המתווה, ומדוע אסור לנקוט בשיטת "הכל או לא כלום". בכמה קבוצות וואטסאפ אפילו הסברתי למה מי שינקוט בשיטת "הכל או לא כלום" יישאר בוודאות עם כלום, ויסייע במו ידיו להנצחת המצב הקיים. תהיתי גם מה יקרה אם הפשרה שתוצג תהיה בעייתית, אבל בחלום הכי שחור לא חשבתי שמה שיציג נשיא המדינה לא תהיה פשרה אלא מהפכה חוקתית שנייה, בעייתית בהרבה מקודמתה. מהפכה חוקתית על סטרואידים.

מה בעצם מציע לנו הרצוג? אם לענות על השאלה הזו בתשובה פשוטה, הוא מציע לנו חוקה קשיחה, בלתי ניתנת לשינוי, שכוללת כבר כעת כל מה שהשמאל מעוניין בו, ומחזקת בראש ובראשונה את מגמות האקטיביזם החוקתי בתוך בית המשפט העליון.

הצעד הראשון שמציע לנו הרצוג הוא להפוך את חוקי היסוד לחוקה של ממש. הוא אמנם לא קורא לה בשם הזה, אבל זה בדיוק מה שהוא מציע. לא שריון נוסף לחוקי היסוד אלא מעמד של חוקתיות מלאה, כזו שבה כל שינוי הוא פשוט בגדר הנמנע. מודל הקריאה הרביעית של הרצוג מבטיח ששום חוק יסוד לא ישונה פה מעתה ועד עולם. לתוך החוקה הזו מכניס הרצוג גם את מה שהוצא מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו במכוון – הזכות לשוויון – לא משום שזו איננה זכות חשובה אלא משום שזה צ'ק פתוח לאקטיביזם שיפוטי על סטרואידים, אקטיביזם שמבוסס על חוקי יסוד שאפילו הכנסת לא יכולה לשנות.

סיטואציה חוקתית כזו מזמינה מעצם טיבה אקטיביזם שיפוטי. ודאי כאשר היא באה עם מתווה בחירת שופטים שלמעשה מאיין אפילו את הכוח שהיה עד היום לקואליציה בתוך הוועדה, זכות הוטו. לא רק שהמתווה איננו מחזק את הקואליציה בבחירה, הוא אפילו מחליש אותה. לעומת זאת, הוא מחזק את כוחם של המשפטנים ומאפשר להם לשוב ולהוביל את הוועדה לבחירת שופטים לפי ראות עיניהם. האם זו פשרה? הרשו לי לגחך. בפועל, צירוף כל החלקים הללו יוצר מהפכה חוקתית שנייה, על סטרואידים. כזו שרק תעמיק את האקטיביזם השיפוטי במדינה ותחזק עוד את בית המשפט העליון על חשבונם של נבחרי העם. זה "מתווה העם"?

מה שאמור היה לכאורה לאזן את המתווה הוא מודל פסילת החוקים בבית המשפט העליון. אולם, המודל שמציע הרצוג גרוע אפילו יותר מהצעות שנשמעו בשבועות האחרונים ממשפטנים בכירים כמו פרופ' נטע ברק קורן. אם מדברים תמיד על החשש מ"רוב מקרי" בכנסת, הרוב לפסילה שמציע הרצוג מקרב שופטי העליון הוא מקרי לא פחות. 7 מתוך 11 זה אפילו לא רובו של ההרכב המלא של בית המשפט העליון. מדובר בפתח ענק להנדסת הרכבים על ידי נשיא העליון, שגם הוא ימשיך, על פי המתווה, להיבחר בשיטת הסניוריטי. ולכל אלו צריך להוסיף ביצור משמעותי למעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, וביטול מאוד חלקי ומינורי של "עילת הסבירות" שספק אם בתוך כל המהלך יורגש בכלל.

כואב הלב על ההזדמנות שהוחמצה. כואב עוד יותר על נשיא המדינה שהחמיץ את ההזדמנות להפוך לאישיות מאחדת, מכילה, ומקרבת בין חלקי העם, והפך לעוד נציג ציבור במחנה השמאל. חבר הכנסת ה-57 של האופוזיציה, או אולי – אם תרצו – ראש האופוזיציה החדש. לא זה מה שקיווינו וייחלנו לקבל מהרצוג, שגרם לנו לאורך תקופה ארוכה מאוד להאמין שהוא באמת הנשיא של כולם.

ביקורת שיפוטית על חקיקה:
* אין סמכות לפסול חוקי יסוד שעברו ברוב של 80.
* רק לעליון סמכות לפסול חוקים.
* הרכב של 11 עם רוב של 8.

הועדה לבחירת שופטים:
* הרכב הועדה - 4 קואליציה, 2 אופוזיציה, 3 שופטים, 2 נוספים בהסכמה - שריון בועדה לנציג ערבי.
* מבקש לעגן בחוק את שיטת הסניוריטי למינוי נשיא עליון.
* זכות וטו לשופטים במינוי לערכאות מחוזי ושלום
* הדחת שופטים - ברוב של 9 מתוך 11 בועדה. עם זכות וטו לנשיא העליון.

עילת הסבירות:
* לא תחול על החלטות ממשלה.
* תחול על החלטות שרים רק במקרה של ״שרירותיות או מופרכות״.
* תמשיך לחול על יתר הרשויות במדינה.

לא מצליחה להירדם ממה שקורה כאן במדינה.

לימין נותרו שתי ברירות – להעביר את הרפורמה בעצמו, ולשאת בכל ההשלכות של מהלך כזה, או לבחור בלא לעשות כלום. גם הבחירה לא לחוקק דבר תהיה עדיפה על הסכמה למתווה מזיק

מאת רוני איתן כ״ג באדר ה׳תשפ״ג (16/03/2023 08:26)

שר המשפטים סער הנשיא הרצוג ונשיאת העליון אסתר חיות בהשבעת שופטים יוני 2022.
לפני קצת יותר מחודש הכריז הרצוג על נכונותו לפעול להצגת מתווה מטעמו, מתווה שאחרי שהוצגו עיקריו הביא לכך שרבים תלו תקוות בכך שמבית הנשיא תבוא בשורה שתאפשר להגיע לפשרה שתעצור את מחול השדים הציבורי סביב הרפורמה המשפטית.

אחרי שהרצוג הציג את המתווה הסופי מטעמו אמש (ד'), מתווה אשר לא הותיר זכר למתווה אותו הציג בעצמו חודש קודם לכן, ושלא דומה לאף אחד ממתווי הפשרה שנדונו בשבועות האחרונים, ניתן לתאר את התחושות במחנה תומכי הרפורמה, ובפרט, במחנה המוכן לפשרה מקרב תומכי הרפורמה בשתי מילים – הלם ואכזבה.

מתווה הרצוג, שמותג כ"מתווה העם" לא נותן פתרון לאף טענה אותה הציג הימין כלפי המצב הקיים, טענות אשר בתחילת הדרך הרצוג הכיר בכך שיש בהן ממש, ובמובנים רבים הופך את המצב לרע יותר, מבחינתו של הימין, כמעט כל מובן אפשרי. אם היו לנשיא תקוות שהמתווה אותו יציג יצור בקיעים בימין ורצון של חלקים ממנו להסכים לפשרה, נראה כי הוא נכשל לחלוטין – הימין התאחד באופן מוחלט כנגד המתווה, ובצדק. הנשיא נסוג מכל אותן הצעות לדיון אותן הציע בנאומו הראשון, והעניק לציבור מתווה שונה לחלוטין, אשר מקבל את כל הנחות היסוד של מתנגדי הרפורמה בכל מובן אפשרי, ומעגן לראשונה, את רעותיה החולות של המהפכה השיפוטית של העשורים האחרונים באופן פורמלי. אציין חלק מעיקריה בקצרה:

המצב בוועדה לבחירת שופטים, בו מצויים נציגי קואליציות הימין במיעוט מובנה ותלוים בווטו של השופטים לא רק שלא תוקן, אלא הורע. לקואליציה יש לפי המתווה ארבעה חברים, ובמקרה הטוב אחד מתוך שני אנשי ציבור שממונים בהסכמה עם נשיא העליון. בוועדה של 11 חברים, המצב הקיים בו לשופטים יש יכולת לסכל כל מינוי שמרני מידי בעיניהם – ישמר, ואילו מהווטו אותו יש היום לקואליציה על מינויים לעליון לא יישאר דבר. וחשוב לזכור – התיאור הנ"ל נכון רק לתקופות בהן הימין בקואליציה. כשהימין לא יהיה בקואליציה, יוכלו השופטים והפוליטיקאים מהצד השמאלי לדרוס לחלוטין את נציגות הימין בוועדה, שיחזיק בשניים מתוך אחד עשר מושבים

הוועדה לבחירת שופטים
בנוסף, שיטת הסניוריטי לבחירת נשיא העליון תיוותר, בגרסתה הרחבה והבלתי מוגבלת הנהוגה כיום, ותעוגן לראשונה החוק. ואם עד פה המתווה לא היה בעייתי מספיק, הוא מעניק לשופטים בוועדה גם וטו על המינויים לערכאות הנמוכות, וטו שכלל לא קיים כיום.

על פי מתווה הנשיא, חוקי יסוד יחוקקו בארבע קריאות, שלוש קריאות ברוב של 61 בכנסת אחת, ובקריאה רביעית ברוב מיוחד בכנסת הבאה. חוקי היסוד הקיימים, כולל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שחוקק ברוב מקרי, ישוריינו. דהיינו, אם תתקבל ההצעה, לא ניתן יהיה לבצע כמעט כל שינוי במצב שיתקיים לאחר חקיקת המתווה כחוקי יסוד, ואילו המצב הקיים והבעייתי יעוגן מעשית לנצח.

פסילת חוקים על פי מתווה הנשיא תוכל להמשיך ולהתבצע בקלות יחסית. על פי המתווה, די יהיה בשני שליש מהשופטים מתוך אחד עשר כדי לפסול חוק (לא ברור אם שבעה או שמונה), רוב שכיום קל מאוד לשופטים האקטיביסטים לגייס מתוך העליון, העליון אשר לא עומד להשתנות באופן משמעותי אם זוכרים את מבנה הוועדה לבחירת שופטים. התגברות? תשכחו מזה. החלטת בית המשפט היא סופית ומוחלטת, ואין התגברות לא ב61, לא ב-65 לא ב-70 ולא ב-120. המילה האחרונה בכל נושא תישאר מילתה של מערכת המשפט.

על פי המתווה, הסמכות של היועץ המשפטי לממשלה, עורך הדין שלה, לקבוע לממשלה את עמדתה המחייבת, סמכות שלא קיימת באף מדינה דמוקרטית אחרת בעולם, סמכות "שנחטפה" על ידי היועץ המשפטי לממשלה בגיבוי בג"צ, תהפוך לחלק מההסדרים החוקתיים שלנו. עילת הסבירות נותרת בכל הנוגע להחלטות של רשויות המדינה, ומצומצמת באופן אמורפי, אותו יוכלו שופטי העליון היצירתיים לעקוף בנקל, בנוגע להחלטות שרים. הותרת העילה על כנה בשילוב עם יעוץ משפטי אגרסיבי שעמדתו תישאר מחייבת תותיר את המצב בו החלטות מדיניות מתקבלות על ידי יועצים אסרטיביים ושופטים אקטיביסטים על כנה. מהצד השני, במהלך ציני ממש מציע המתווה לחוקק אי התערבות מוחלטת במינויים, דהיינו, לא פחות מ"חוק דרעי" הלא פופולרי גם בימין, ככל הנראה בניסיון שקוף לגייס את ש"ס לתמיכה בו, במה שנראה כהפנמה מוחלטת של הטענות השקריות כאילו מטרתה של הרפורמה הייתה מאז ומעולם פרסונלית ותו לא.

והדובדבן שבקצפת – הרצוג מעוניין להוסיף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו זכויות נוספות אשר לא נמצאות בו, לרבות הזכות לשוויון אשר הוצאה ממנו בכוונה בגלל הפרשנות האין סופית שניתן להעניק לה, עיגון אשר יאפשר לשופטי העליון סופרמרקט של זכויות מהן יוכלו לבחור בכל דיון ודיון את הזכויות המועדפות עליהם, ולתת להן עדיפות על פני זכויות אחרות, ובכך יחזקו את הביקורת השיפוטית, את האקטביזם השיפוטי, ואת העילות לפסילת חוקים על ידי בית המשפט העליון.

מתווה הנשיא הוא אכזבה אדירה, ואיוולת אדירה מצדו. יותר מכולם הוא יוצר אכזבה, שברון לב של ממש, בקרב אלו מתומכי הרפורמה שהיו מוכנים, אבל מוכנים באמת, לפשרות מהותיות, כמו כותב שורות אלה. המתווה שהוצע הוא כזה שאף גורם בימין לא יכול לקבלו ואף לא לדון בו ברצינות.

מהרגע שהמתווה הוצג, הוא יהפוך לדרישות המינימום של הצד השני, שקיבל מהנשיא מתנה אדירה. הסיכויים להגעה לפשרה הכל כך נדרשת הפכו לאפסיים, דווקא בגלל התערבות הנשיא, אשר ניסח טוב מכולם שוב ושוב את הצורך בה. כשזו ההצעה של הנשיא, לימין נותרו שתי ברירות – להעביר את הרפורמה בעצמו, ולשאת בכל ההשלכות של מהלך כזה, או לבחור בלא לעשות כלום. גם הבחירה לא לחוקק דבר תהיה עדיפה על הסכמה למתווה מזיק. מבחינתם של תומכי הרפורמה, אם האופציה היחידה היא כניעה מוחלטת למתווה שנדמה שיצא תחת ידם של הקיצוניים שבמוחים נגדה, להותיר את המצב בו ישנה עוינות מוכרזת ולא פתורה בין רשויות השלטון יהיה עדיף.

חבל.