נתחיל ביעד הסופי. כשיום אחד נצא מהכאוס הפוליטי שבו אנחנו חיים, נקים ממשלת אחדות ציונית. נשמע מופרך, אבל אין ברירה. מה זה אומר? ממשלה שמורכבת ממפלגות כמו הליכוד, יש עתיד, המחנה הממלכתי ונציגים אמיתיים של הציונות הדתית, ולא רק בשם.
ממשלה שמייצרת מסלולי שירות לכולם, חובות וזכויות. כן, גם לחרדים ולערבים. אין סיבה שלא יתגייסו לשירות לאומי. ממשלה שמעודדת לימודי ליבה כדי לשלב חרדים ולהוציא מאות אלפים ממעגל העוני. ממשלה שנלחמת כדי להחזיר את המשילות, לא דרך הטיקטוק.
למעשה, ממשלה שבה לחרדים אין כוח עודף או מונופול כוזב על היהדות, ואין בה הישענות על קצה השמאל או על מפלגות ערביות שלא מכירות בישראל, כדי לא להפריע להוציא מהלכים אגרסיביים לכיבוש מחדש של הנגב והגליל.
בחזרה למציאות. להווה. זוהי קריאת חירום. אני מניח שאחטוף מכל הכיוונים במיוחד אחרי שניסיתי פעמיים כנבחר ציבור להקים ממשלות כאלה שקרסו, אבל אם הייתי יכול לעצב את הפתרון, הוא נמצא בממשלת חירום לאומית. ממשלה שעוצרת את הרכבת הזאת שדוהרת לתהום.
תסתכלו מסביב. ישראל מדממת. ידענו כבר תקופות ביטחוניות קשות עם פיגועים מדי יום, אבל בדרך כלל היינו ביחד. כמו "רקפות בין הסלעים", השיר המרגש שכתב אריאל הורוביץ בזמן מבצע עופרת יצוקה, ישראל שרובנו מחוברים אליה בעבותות התגלתה תמיד ברגעי מצוקה. אפשר בקלות לשכוח את התחושה הטובה הזו. אסור לנו.
אנחנו זקוקים לזה. אני זקוק לזה. להיזכר באישה המבוגרת שחיכתה מחוץ לגבול הרצועה אחרי שיצאנו במדים מלוכלכים רק כדי לחלק לנו כוסות קפה ומשהו לאכול, בגבר שפתח פוד טראק (עוד לפני שזה היה נפוץ בארץ) לא רחוק מאחד משטחי הכינוס כדי להאכיל חיילים, בהייטקיסט שתרם לכולם בגדי ריצה, או בנשים הדתיות שעברו בין פצועי צה"ל בהדסה כדי להגיש עוגות.
האם אז לא היו מחלוקות? ברור שהיו. תמיד יש שמאל קיצוני שמפגין ומולו כמה בן גבירים, שבמקום להילחם באויב עם M-16, נלחמו בשמאלנים עם מגפון. אבל הם היו בשוליים, ואנחנו היינו הרוב. הרקפות. המילואימניקים שצצו בין הסלעים, האזרחים שעצרו הכל והתגייסו כדי להיות ביחד. ימנים ושמאלנים.
מי שמוכן לוותר על התחושה הזאת מאז - כדי להשיג את מה שהוא רוצה במשבר פוליטי - מוותר על מדינת ישראל. נקודה. אני מניח שאין סיכויים גדולים שיש עתיד, המחנה הממלכתי והליכוד יישבו יחד עכשיו כדי להציל את ישראל. אני מתקשה לראות מבוגר אחראי שאומר "עצרו הכל, בואו נחשוב יחד איך ישראל תיראה ב־2048, בעוד עשור". לא רק בבחירות הקרובות, שנדמה שכבר אי אפשר להתחייב מתי יהיו.
חרב הפיפיות של הסרבנות
את החשש הכי גדול שלי אני מזהה בקבוצות הווטסאפ מהמילואים. זה לא דיווחי סרק ולא קמפיין. זה אמיתי. יש כאלה שחושבים שהבית נשרף ושהם לא צריכים לשרת במילואים יותר. אני מנצל את הטור הזה גם כדי לקרוא לאחיי המילואימניקים שהוציאו הודעות כאלה, לעצור. לא לערבב בין מחאה לבין שירות צבאי. סרבנות היא חרב פיפיות, ולא משנה מי נמצא בממשלה.
אני יודע שיש בישראל מיעוט שמשרת, שזה לא הוגן שחצי מראשי הקואליציה בכלל לא שירתו, שהתחושות קשות. ועדיין, זו לא הדרך.
מולנו כדור שלג שאף אחד לא שולט בו. אין לי מושג אם כל החותמים והמזדהים אכן לא יתגייסו למילואים. לא ברור מה רוצים כשמפגינים מול המספרה של שרה נתניהו, גם אם הפגינו מול בני משפחה בממשלה הקודמת. גם זה חלק מכללי הדמוקרטיה. אני יודע דבר אחד - שכשמאבדים שליטה, קשה מאוד לחזור אחורה.
האחריות המרכזית להרגעת הרוחות היא תמיד של המפקד. כך בצבא וכך גם בחיים. נתניהו אמור לעשות זאת. הוא ראש הממשלה. הוא זה שהיה אמור השבוע לקרוא להקפאה מיידית ולהידברות עד שיעלה עשן לבן. אפשר גם לתחם את זה בזמן. אם לפיד וגנץ היו מסרבים, זה היה עליהם.
במקום זה בנאומו ביום רביעי הוא השווה בין המפגינים לפורעים בחווארה, ואחרי זה שיקר שהוא היה באופוזיציה בתקופת ההתנתקות. שכתב את ההיסטוריה, ובעיקר את האחריות שלו להתנתקות ולהווה.
צריך לדעת איך להפסיד, אני שומע שוב ושוב. אבל צריך לדעת גם איך לנצח. אם חלילה מדינת ישראל תתפרק או שכדור השלג יגדל, כולנו בפעם השלישית נהיה בצד המפסיד.
הפיקציה בהתגלמותה
דו"ח מצב ביטחוני. אנחנו בשיא של שיגורי רקטות מרצועת עזה לחודש. בחודשים האחרונים חלה עלייה של 100 אחוז באירועים לאומניים, משפחות מחבלים עזבו את רצועת עזה לביקור המחבלים באישור הממשלה, 14 חפים מפשע נרצחו בפיגועי טרור, ויום לאחר הפיגוע הקשה בחווארה העביר שר האוצר סמוטריץ' דלק מוזל לחמאס. גם בכלכלה אין שום התקדמות לתחרות במשק, בדיוק להפך.
אני אף פעם לא חשבתי שימין מלא־מלא הוא יעד לאומי. תמיד טענתי שזו פיקציה. עכשיו נדמה לי שמי שישר ועיניו בראשו, מבין זאת היטב. מדינת ישראל זקוקה לציונות דתית (לא המפלגה), לימין מתון. לגשרים. לממשלות אחדות. כך נראה כאוס משילותי בבית ובחוץ. הלקח חייב להילמד.
פינה טובה: את בית הגלגלים הכרתי כסטודנט בירושלים. זה המקום הכי נגיש לבעלי מוגבלות פיזית, וגם לצעירים דתיים וחילונים שרוצים לעשות משהו טוב במקביל ללימודים. הרעיון מאחורי המיזם, שנוצר על ידי מרים שוורץ ז"ל וילדיה ב־1979, הוא להפוך לבית שני לילדים עם מוגבלויות.
במקום פועל צוות גדול של מדריכים עם קבוצת חניכים קטנה. המדריכים אמורים ללמד על אחריות ועצמאות, אבל זה בדיוק מה שהם לומדים. מאז שהתנדבתי שם לפני שני עשורים, יש שישה בתים ברחבי הארץ עם 500 מתנדבים. אם יש לכם זמן, תקפצו לפעילות שלהם. תתרמו. זה יזכיר לכם מה יש כאן.
