תמיד רלוונטי

מנחם בגין, מפקד הארגון הצבאי לאומי וראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, היה איש מעש. הובלת המרד נגד הבריטים, הנהגת האופוזיציה במשך שלושה עשורים וניהול הממשלה אחרי המהפך הפוליטי הראשון בתולדות ישראל הריבונית - כל אלה דרשו את הכישורים הפרקטיים, ואין חולק על כך שבגין ניחן בהם למכביר. עם זאת, בשונה מאנשי מעש אחרים וטובים, הוא היה גם איש הגות, ולכן אין דרך טובה יותר להבין את מעשיו בצמתים השונים של חייו מאשר להכיר את השקפת העולם שהדריכה אותו מאז ומעולם.

"דרך בגין" מתיימר לפענח את מארג האמונות והדעות של אחד המדינאים החשובים ביותר של העולם במאה ה־20, ומשיג את המטרה. דרור בר־יוסף, ואנשי מרכז מורשת בגין שסייעו בידו, עשו עבודה מופלאה, בהיקף ובאיכות. הספר מביא לראשונה לקורא העברי את משנתו הלאומית־ליברלית של בגין. שני המושגים האלה - לאומיות וליברליזם - בלתי נפרדים בתפיסתו, ממש כמו אצל מורהו זאב ז'בוטינסקי. לא בכדי השקפת עולמו נסמכת על המורשת היהודית מצד אחד, ועל הפילוסופיה המערבית מנגד, ומקשרת בין זכויות הפרט והכלל.

"אנחנו מאמינים בכלל הגדול של הליברליזם, לאמור: לא נוצר האדם בשביל המדינה, אלא להפך - המדינה נוצרה בשביל האדם", הכריז בגין מעל דפי עיתון "חרות" בשנים שבהן רוב העולם נפל שבי בקסמי האידיאולוגיות אשר העריצו את הקולקטיב והעמידו אותו בראש. המשך דבריו היה מרתק ונחרץ לא פחות: "אנחנו מאמינים כי דווקא אמונה זו, שמקורה בתורת ישראל הנצחית, מחייבת את האדם בן החורין לנאמנות ללא סייג, ואם יש צורך, לנכונות הקרבה למען עמו וארצו".

הגות מדינית נבחנת ברלוונטיות שלה בחלוף הזמן. מדובר במבחן לא פשוט כלל ועיקר: אמירות ומסקנות, שנראות חריפות ועדכניות בנסיבות אמירתן, עלולות להתיישן עם שינוי הנסיבות ולהיראות לבני הדור הבא תלושות מן ההוויה וארכאיות להחריד. אף גדולי ההוגים יכולים לסבול מהתופעה הזאת, שכן קצב השינויים המדיניים, החברתיים והתרבותיים הוא שמכתיב במידה רבה אם יישארו רלוונטיים ואם לאו.

לא כך הדברים אצל בגין. הציטוטים מכתביו, המובאים בספרו של בר־יוסף, נראים לעיתים כאילו נכתבו היום, כאילו הוגה בן ימינו מגיב בהם על אירועים אקטואליים ומתווכח עם בני־פלוגתא שחיים בינינו ומסמן את הכיוון הנכון למדינת ישראל ולעם היושב בציון במאה ה־21. בגין הטיף להפרדת הרשויות בדמוקרטיה הישראלית, דגל בזכויות הנאשם בהליך משפטי, מחה על אלימות המשטרה, גונן על חופש המחשבה בתקופה ששלטון מפא"י חנק אותו בלי להתבייש, ומעל לכל העלה על נס את החירות על כל היבטיה. "מינימום של כפייה - מקסימום של התנדבות; מקסימום של חופש - מינימום של הגבלות", הצהיר ברוח הליברליזם הקלאסי, זה שמנוגד למשמעות המיוחסת עכשיו למושג "ליברליזם" בידי חוגי השמאל. אילו היה חי היום, היה ראשון המתקוממים נגד הניסיון של צאצאי מפא"י לכפות על עם ישראל את תפיסות המיעוט באצטלה של סבירות, מידתיות ונאורות, כפי שהתקומם כשמפא"י עשתה זאת באצטלה של סוציאליזם וצדק חברתי או מעמדי.

בימיו הארוכים באופוזיציה ידע בגין להתנצח עם הממשלה, אבל ידע גם להפגין אחדות בשעה של אתגרים לאומיים. הוא דגל בחופש המחאה, אך דרש באותה נשימה "בל ירים עוד יהודי יד על יהודי". בר־יוסף מקדיש פרקים שלמים לתפיסתו של בגין את תפקיד האופוזיציה בפרלמנט של חברה דמוקרטית, וכדאי לראשי האופוזיציה הנוכחית להתעמק בפרקים אלה, כדי שאיומיהם במלחמת אחים לא יישמעו עוד במחוזותינו. בניגוד משווע אליהם, בגין ידע לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של העם, גם כאשר לא היתה בעדו. "אין ולא תהיה שום אבדוקציה של הוד מעלתו האזרח על זכותו, שהיא כתרו של בן החורין, לקבוע מי, בתקופה הקרובה, ינהל את ענייני ביתו הממלכתי", הבטיח - וקיים.

בשנת 1970 הוכיח בגין את מתנגדיו, שביקשו לתייג את שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים כ"אזור כבוש". יידרשו עוד כיובל שנים כדי שעמדתו הנהירה והמוצקה תחלחל ותתקבל - לא על ידי כולם אמנם, אך לפחות על ידי ידידתנו הגדולה שמעבר לים. "כאשר אומה משתמשת בזכותה להגנה לאומית עצמית, היא זכאית לפלוש, לתקוף, לעשות מלחמה נגד התוקפן", הסביר בגין. "אנחנו השתמשנו בזכותנו להגנה לאומית עצמית. הדפנו אותם והבסנו אותם. על פי הכללים הגדולים של המשפט הבינלאומי, יש לנו זכות לרכישת השטח ששוחרר".

תפיסה זו לא איבדה מאומה מהרלוונטיות שלה והנחתה את הממשל של דונלד טראמפ, כאשר החליט להכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן, ואחר כך זנח מדיניות ארוכת שנים שהגדירה את אזורי יהודה ושומרון כ"שטח כבוש".

"מתי מדינה שכבשה שטח ממדינה אחרת נחשבת למדינה כובשת?" שאל בגין בכנסת כעבור שבע שנים, לאחר שכבר נבחר לראשות הממשלה וקיבל שוב את ההזדמנות לשלב את ההגות עם המעש - ומיהר מייד לענות: "כאשר ברור שהמדינה, ששטח מסוים מוצא מתחומה בעקבות מלחמה, היתה לה ריבונות על אותו שטח. השאלה היא האם לממשלה הירדנית ההאשמית היתה ריבונות או ריבונות מוכרת על יהודה ושומרון - התשובה שלילית, ללא כל ספק. ירדן פלשה לארץ ישראל המערבית בניגוד לכל חוק בינלאומי. זו היתה תוקפנות. האם מעשה כזה מוליד זכות? יש כלל גדול במשפט הבינלאומי: Ex injuria jus non oritur - עוול איננו מצמיח שום זכות".

דיוק הניתוחים של מנהיג תנועת חרות מדהים אף כאשר מדובר במשנה שאינה מוגבלת ליהודים או לישראל. "ההתפתחות ההיסטורית של האנושות היא לא לקראת מיעוט במדינות, אלא לקראת ריבוין", כתב בגין ב־1959, שעה שהיו על פני הגלובוס רק מעט יותר מ־100 מדינות, כמחצית ממה שיש כיום, "החידושים הכבירים, הדמיוניים כמעט, של התחבורה, המקרבים רחוקים, לא זו בלבד שאינם מונעים התפתחות זו, אלא להפך, אף מחישים אותה".

התחזית שלו התגשמה במלואה, וממשיכה להתגשם לא רק במובן המספרי. "לא אנושות בלי לאומיות, אלא לאומיות אנושית", כך ניסח בגין את החזון, וכעבור יותר מ־60 שנים החזון שלו מאומץ ביתר שאת ברחבי העולם, גם במקומות שנהו אחרי קסמי השקר של האוניברסליזם והתפכחו.

"דרך בגין", עורך: דרור בר־יוסף, ידיעות ספרים, 455 עמ'