עם סיום אחד השבועות הסוערים בין המחנות הפוליטיים בישראל, ערכו במכון הסקרים 'דיירקט פולס' את המדגם הראשון מאז הקמת הממשלה החדשה: אין שינוי בכוחם של הגושים. מה כן יש? תזוזות מעניינות בתוך הגושים.
גנץ מתחזק על חשבון לפיד, והציונות הדתית מפצלת את 14 המנדטים שלה באופן מפתיע: סמוטריץ' עולה מ- 5 ל- 7, ובן גביר נחלש מ- 9 ל- 7.
מפת המנדטים המלאה: הליכוד עם 31, יש עתיד עם 23, המחנה הממלכתי עם 13, ש"ס עם 11, יהדות התורה עם 8, הציונות הדתית עם 7, עוצמה יהודית עם 7, ישראל ביתנו עם 6, חד"ש-תע"ל עם 5, רע"מ עם 5, העבודה עם 4.
מדובר בנתונים הפוכים מתוצאות הסקר שנערך על ידי על ידי מכון פאנלס פוליטיקס, בניהולו של ד"ר מנחם לזר, לעיתון מעריב, ובו מפלגות הקואליציה הנוכחית יורדות ל-55 מנדטים, ואילו מפלגות גוש השמאל-ערבים שבאופוזיציה, עולות למספר של 65 מנדטים.
מנתוני הסקר עולה כי הפער בצמרת מצטמצם משמעותית, כאשר הליכוד עם 27 מנדטים לעומת יש עתיד עם 26 מנדטים. המחנה הממלכתי עם 19 מנדטים. בהמשך הרשימה - המפלגות החרדיות. ש"ס עם 10 מנדטים ויהדות התורה עם 7.
עוצמה יהודית אף היא עם 7 מנדטים, הציונות הדתית עם 5 מנדטים, וכך גם העבודה, חד"ש-תע"ל וישראל ביתנו, עם 5 מנדטים למפלגה. מרצ סוגרת את הרשימה עם 4 מנדטים.
הפרשנות של שלמה פילבר: המחאה לאן?
אז מי המרוויחים ומי המפסידים עד כה? 'המלחמה על הדמוקרטיה' הפיחה רוח קרב בקרב ציבורים גדולים בישראל שיוצאים להפגין. מולם, יש ציבור נחוש לא פחות, שאומנם יושב בבית אך קורא לנבחריו בכנסת להמשיך ברפורמה ללא פחד.
כמה עובדות חשובות שמוקדם לומר איך ישפיעו על הצדדים ועל המשך העלילה:
• בהפגנות הנוכחיות יש נוכחות גבוהה מהמקובל של אנשים בגיל העמידה והגיל השלישי, רובם ממחנה המרכז שמאל. אומנם יש ניסיון למתג את המחאה כצעירה עם שימוש במילים "הייטקיסטים", "מילואימניקים", "טייסים" או "כלכלנים", אבל בניגוד למחאה החברתית של2011, בה המנוע העיקרי היה הדור הצעיר, כאן רואים על המסכים בעיקר "לשעברים" עם שיער כסוף, בהם ראשי ממשלה, רמטכ"לים, ביטחוניסטים ואחרים שהגיעו מבית הלורדים הישראלי עם התוספת מיל'. מה זה אומר על המחאה? שווה מחשבה.
רבים מהמארגנים, הפרשנים והמסקרים את המחאה, מנגישים אותה כחלק מהמשך קרב המחנות כן ביבי / לא ביבי, שהוביל את השיח בישראל בארבע השנים האחרונות. אבל אם צוללים למספרים רואים כמה תופעות מעניינות:
• לראשונה, נשברו המחנות המסורתיים. ליוזמה לתמיכה בצורך בשינויים עמוקים במבנה היחסים בין הכנסת ובית המשפט העליון, יש תמיכה של קצת יוצר מ- 50% מהחברה הישראלית. לא כולם מגיעים ממחנה הימין. חלק מסויים מ'הימין הנוטה למרכז', רובם מתוך הליברלים בליכוד ומהמגזר הדתי לאומי, דווקא נוטים לשמר או להגן על ההגמוניה של בג"ץ, אך מולם יש לא מעט מבוחרי המחנה הממלכתי, תקווה חדשה ואפילו מבוחרי יש עתיד, שחושבים כי יש לרסן את כוחו של בג"ץ ולבצע שינויים משמעותיים.
• תופעה מעניינת נוספת היא העובדה כי לראשונה אחרי 5 מערכות בחירות, ל"מחנה השינוי" יש דגל ערכי אידאולוגי עליו הוא נלחם, ולא "רק לא ביבי" - הדבק שהדביק את אוסף מפלגות המחנה עד כה.
• אבל התופעה אולי הכי מרתקת היא 'המגזר הנעלם', נציגי המגזר הערבי המייצגים כ- 15% מאוכלוסיית המדינה. מכל הסקרים לאורך השנים האחרונות עולה כי לאוכלוסייה הערבית בישראל אמון נמוך בבית המשפט העליון. הם מצידם חשים כי הם מיעוט, בדומה לתחושת החרדים, שלא זוכה להגנת בג"ץ. חלק מהתחושה הזו בנוי דווקא על הגיבוי של בג"ץ למערכת הביטחון ולמלחמה בטרור.
הערבים לא משתתפים בהפגנות, במיוחד לאחר שהמארגנים סילקו את דגלי אש"ף מהמחאה, ולא תראו אותם נאבקים ברפורמה בוועדות הכנסת.
• ולבסוף, האם באמת המשקיעים בורחים מישראל? התשובה מורכבת. משקיעים אכן נוטים להוציא את הכסף ממדינות הנמצאות בחוסר יציבות, אבל האם ישראל נמצאת באמת בחוסר יציבות? אם בודקים את המדדים הכלכליים, ישראל היא אחד השווקים החזקים והצומחים בעולם. אבל אם אנליסטים בלונדון, ציריך או ניו יורק מתבססים על הכותרות שזורמות מאמצעי התקשורת בישראל, הם חייבים להרים דגל אדום למשקיעים שלהם ולהזהיר אותם שמשהו לא ברור קורה בישראל.
בשורה התחתונה, הקרב כעת הוא על הנרטיב, בארץ ובחו"ל. וכמו שפרסמנו בעבר הישראלים חכמים, קשובים, אוספים מידע גם מהרשתות החברתיות ששוברות את שורת המקהלה התקשורתית, ומגבשים לעצמם עמדה עצמאית ביחס לרפורמה, להצעות הפשרה ולמצב הרצוי.
בסוף, גם האנליסטים בחו"ל יקבלו את התמונה המלאה. בשביל זה נצטרך להמתין לפרקים הבאים.